0
0 הצבעות
0

שואה

דורון בראונשטיין

 35.00

תקציר

פעם אחר פעם אני נדהם: פעם היה עולם אחד, והיו בו חיים – לגמרי, אבל לגמרי בתכלית – אחרים. ועכשיו – עולם שני. פעם אני כתבתי ספרים. פעם הרציתי אודותיהם.
פעם, לפני שנות אור מן המקום הזה, מן העכשיו, הייתי אזרח של מדינה. פעם אחר פעם אני אומר לעצמי שזה לא יכול להיות שאף אחד לא מציל אותנו מכאן. שכל כך הרבה זמן עבר ואיש לא פורץ את הגדרות ומשחרר אותנו מהגיהנום הזה.
שכל מדינות העולם יודעות – יודעות בוודאות! – אבל אף אחת מהן לא באה להציל אותנו. שאנחנו… כביכול… בני אדם סוג ב’ – או ז’ – בשביל שאר העולם.
הכל, רק בגלל שאנחנו יהודים. רק בגלל שאנחנו מיעוט.
“האם זה הגיוני?” שאלתי את ויקטור פרנקל. “שדבר כזה יקרה בעולמנו, בעת הזו?”
זה היה בלילה, על הדרגש, כשאדם שלישי נחר בקולי קולות על ידינו.
“האם זה קורה לי באמת או אולי… כל הדבר הזה רק בתוך הראש שלי קורה? אולי אני בעצם… חולם את הכל?” שאלתי אותו.
“זה הרי… פאוסט בכבודו ובעצמו. לוציפר והשטן ולילית התכנסו ויצרו את המקום הזה עם השלט הנורא, הציני להזוויע, שבכניסה, ‘העבודה משחררת’. האם יש מקום יותר נורא מאושוויץ בכל העולם, ויקטור?”

שאלתי אותו אבל הוא לא ענה. לאחר שניות ארוכות שמעתי אותו אומר, בלחש: “אני רעב מדי, פרימו, בשביל לחשוב על שאלות קיומיות עכשיו. כל שנותר הוא לחיות מיום ליום, זהו זה. ולקוות שנשרוד. אבל גם אם נשרוד, לא נצא בחיים מהמקום הזה.”
“אתה צודק, ויקטור,” אמרתי, ולפתע ההבנה הקטלנית הזאת היכתה בי במלוא עוזה: גם אם אצא, איכשהו, חי בגופי מן המקום הארור הזה, מן הגיהנום בכבודו ובעצמו של העת המודרנית – העת הזו שלי – לא אישאר בחיים. ואז, ברגע ההוא, ברגע שהבנתי: כלום לא בראש שלי. אני אינני בתוך חלום. זהו הדבר האמיתי בתכליתו, הנורא בתמצית ההגדרה, בי החלטתי, באופן המוחלט והוודאי ביותר: אני אתאבד אם אצא מן המקום הזה חי ואי-פעם אחזור למולדתי האבודה, לאיטליה. ידעתי, ההחלטה נעולה בי, כמו בוצעה כבר במלואה, אך לא אמרתי דבר. לא רציתי להעציב את ידידי המלומד. לא כעת, כשלילה וקור אימים ורעב…
“אין מילים לתאר לאן הגענו, פרימו,” שמעתי אותו לוחש. “זה כל מה שאני יכול לומר לך עכשיו.” ואז, בנשימות ארוכות, כבדות, לאט לאט גם הוא נרדם.
לשרוד את אושוויץ, איכשהו, כנגד כל הסיכויים, ואז, דווקא אז, להתאבד… חייכתי לעצמי. ואיכשהו, משום מקום, באופן המורבידי הצלול ביותר, נאחזתי בדבר החשוב ביותר במקום כזה, בזמן מבהיל ובלתי-אנושי שכזה: סוף סוף, הנה הוא נזרע בי: פתית אבק מזוהם, מיקרוסקופי וחמקמק, של תקווה.

קוראים כותבים

There are no reviews yet.