שובי הלב 3: שחקן יפיפה

פרק אחת

צלצול אחד. שניים.

הפסקתי לצעוד לזמן ארוך מספיק כדי להסיט את הווילון ולהציץ דרך החלון, מזעיפה את פניי לשמיים. היה עדיין חשוך בחוץ, אבל תירצתי לעצמי שהשמיים כחולים יותר משחורים, עם התחלה של כתמים ורודים־סגולים לאורך האופק. טכנית: בוקר.

זה קרה שלושה ימים לאחר 'ההתערבות' שעשה לי ג'נסן, ובהתאם לכך, הניסיון השלישי שלי להתקשר לוויל. על אף שלא היה לי מושג מה לומר — או אפילו מה אחי ציפה שאגיד — ככל שחשבתי על זה, הבנתי שג'נס צדק: הייתי כמעט תמיד במעבדה, וכשהייתי בבית ישנתי או אכלתי. הבחירה שעשיתי, במגורים בדירה של ההורים שלי במנהטן במקום בקרבת החברים שלי בני גילי בברוקלין וקווינס, לא ממש תרמה לאפשרויות החברתיות שלי. תוכן המקרר שלי כלל ירק אקראי, לפעמים טייק־אאוט, ואוכל קפוא. כל חיי עכשיו סבבו סביב סיום הלימודים וקידום קריירת המחקר העתידית המושלמת שלי. זה היה פוקח־עיניים להבין כמה מעט היה לי מחוץ לכל זה.

כנראה שמשפחתי הבחינה בכך, ומסיבה כלשהי נראה שג'נסן חושב שהפיתרון להציל אותי מרווקותי הצפויה היה וויל.

הייתי בטוחה פחות. הרבה פחות.

ההיסטוריה המשותפת שלנו היתה, יש להודות, דלילה, ואפשרי לגמרי שהוא לא יזכור אותי כל כך טוב. הייתי האחות הקטנה, רקע, תפאורה להרפתקאותיו הרבות עם ג'נסן ועם הרומן הקצר שלו עם אחותי. ועכשיו התקשרתי אליו — בשביל מה? לצאת איתי? לשחק משחקי לוח? ללמד אותי איך...

לא יכולתי אפילו לסיים את המחשבה הזו.

התלבטתי האם לנתק. התלבטתי אם לא לחזור למיטה ולהגיד לאחי שהוא יכול לנשק לי את התחת ולמצוא פרויקט חדש לשפר. אבל באמצע הצלצול הרביעי, בזמן שאני אוחזת את הטלפון חזק כל כך בידי, עד שאני בטוחה שמחר היד עוד תכאב לי, וויל ענה.

"הלו?" קולו היה בדיוק כמו שזכרתי, עבה ועשיר, אך אפילו עמוק יותר. "הלו?" הוא שאל שוב.

"וויל?"

הוא שאף בחדות ושמעתי חיוך מתגנב לקולו כשאמר את הכינוי שלי: "זיגי?"

צחקתי; ברור שככה הוא זוכר אותי. רק המשפחה שלי קראה לי ככה עדיין. אף אחד לא ידע באמת מה פירוש השם — נדרש הרבה אומץ לתת לאריק, שהיה אז בן שנתיים, לבחור כינוי לאחותו התינוקת החדשה — אבל השם נתפס. "כן. זאת זיגי. איך ידעת?"

"ג'נסן התקשר אליי אתמול," הסביר. ״הוא סיפר לי על הביקור שלו ועל השטיפה שנתן לך. הוא אמר שאולי תתקשרי.״

"טוב, הנה אני," אמרתי חלושות.

נשמעו גניחה ורשרוש סדינים. ברור שלא ניסיתי לדמיין באיזו מידה הוא היה עירום בקצה השני של הקו. אבל הפרפרים בבטני התעופפו לגרוני, כששמתי לב שהוא נשמע עייף וכי הוא ישן. אוקיי, אולי טכנית, עדיין לא היה בוקר...

הגנבתי מבט נוסף החוצה. "לא הערתי אותך, נכון?" אפילו לא הסתכלתי על השעון ועכשיו פחדתי לעשות זאת.

"זה בסדר. השעון המעורר עמד לצלצל בעוד," — הוא השתהה, מפהק — "שעה."

עצרתי גניחת בהלה. "מצטערת. הייתי קצת... לחוצה."

"לא, לא, זה בסדר. אני לא מאמין ששכחתי שאת גרה בעיר עכשיו. מתחבאת בפקולטה לרפואה, מזליפה בפיפטה בשלוש השנים האחרונות."

הבטן שלי התהפכה כשקולו העמוק הפך צרוד בגלל נזיפותיו הקלילות. "אתה נשמע כאילו אתה בצד של ג'נסן."

נימתו התרככה. "הוא פשוט דואג לך. הוא האח הגדול שלך, זה התפקיד האהוב עליו."

"ככה שמעתי." חזרתי לצעוד לאורך החדר, מחפשת לעשות משהו כדי לתעל את האנרגיה השלילית מעצביי. "הייתי צריכה להתקשר לפני..."

"גם אני." הוא זז ונשמע שהתיישב. שמעתי אותו נאנח שוב כשהתמתח, ועצמתי את עיניי למשמע הקול.

זה נשמע מאוד דומה, ואפילו מדויק ומסיח את הדעת — כמו סקס.

תנשמי דרך האף, האנה. תישארי רגועה.

"אתה רוצה לעשות משהו היום?" פלטתי, ממש רגוע.

הוא היסס, ויכולתי להכות את עצמי מפני שלא חשבתי על כך שאולי כבר היו לו תוכניות. כמו עבודה. ואחרי העבודה, אולי דייט עם חברה. או אישה. לפתע התאמצתי לשמוע כל צליל שעבר דרך הדממה הטעונה.

אחרי נצח הוא שאל, "על מה חשבת?"

שאלה טעונה. "ארוחת ערב?"

וויל השתהה לכמה רגעים כואבים. "יש לי משהו הערב. פגישה מאוחרת. מה לגבי מחר?"

"מעבדה. קבעתי כבר דייט של שמונה עשרה שעות עם התאים האלה שבאמת מתרבים לאט, ואם אהרוס את זה ואצטרך להתחיל מחדש, נשבעת שאני מסוגלת לדקור את עצמי.״

"שמונה עשרה שעות? זה יום ארוך, זיגס."

"אני יודעת."

הוא המהם לפני ששאל, "באיזו שעה את מתחילה הבוקר?"

"מאוחר יותר," אמרתי והצצתי בשעון עם צביטה בלב. השעה היתה רק שש בבוקר. "אולי בסביבות תשע או עשר."

"את רוצה להצטרף אליי לריצה בפארק?"

"אתה רץ?" שאלתי. "מרצונך החופשי?"

"כן," אמר צוחק עכשיו. "לא בקטע של 'אני רץ כאילו רודפים אחרי', אלא 'אני רץ בשביל הכושר'."

עצמתי את עיניי בחוזקה, חשתי את הלחץ המוכר לסיים את זה, כמו אתגר, כמו משימה ארורה.

ג'נסן הטיפש. "מתי?"

"בערך בעוד שלושים דקות?"

הצצתי שוב דרך החלון. בקושי היה אור בחוץ. שלג נערם על האדמה. שינוי, הזכרתי לעצמי. ועם זאת עצמתי את עיניי ואמרתי, "סמס לי כתובת. אפגוש אותך שם."

היה קר. קור מקפיא־תחת יהיה מונח מדויק יותר. קראתי שוב את הודעת הטקסט של וויל, שאמר לי לפגוש אותו ליד שער המהנדסים בפינת הרחובות החמישי והתשעה עשר בסנטרל פארק והלכתי הלוך וחזור, מנסה לשמור על חום גופי. אוויר הבוקר צרב את פניי וחדר לרגליי דרך בד המכנסיים שלי. הלוואי שהייתי מביאה כובע. הלוואי שהייתי זוכרת שהיה פברואר בניו יורק ורק משוגעים הלכו לפארק בפברואר בניו יורק. לא יכולתי להרגיש את אצבעותיי ודאגתי שהאוויר הקר יחד עם הרוח הקרה עלולים לגרום לאוזניי לנשור.

היה רק קומץ אנשים בסביבה: משיגנים מכורים לכושר וזוג צעיר שהתחבק על ספסל מתחת לעץ מחטים ענקי, כל אחד מהם אוחז כוס חד פעמית של משהו שנראה חם וטעים. להקה של ציפורים אפורות ניקרו באדמה, והשמש הפציעה על רקע גורדי השחקים באופק.

נעתי על הגבול שבין התאמה חברתית לחנוניות גמורה רוב חיי, אז ברור שהרגשתי מחוץ לאיזור הנוחות שלי בעבר: כשקיבלתי את פרס המחקר מול אלפי הורים וסטודנטים ב־MIT, כמעט בכל פעם שהלכתי לקניות, וגם, הרגע הזכור ביותר, כשאית׳ן קינגמן רצה שארד לו בכיתה י"א ולא היה לי שום מושג איך הייתי אמורה לעשות זאת ולנשום באותו זמן אבל עכשיו, כשאני צופה בשמיים מתבהרים עם כל דקה שחולפת, הייתי בורחת מהרגע הזה וחוזרת אל כל אחד מהזכרונות האלה בהכרת תודה.

זה לא שלא רציתי לרוץ... למען האמת, כן, זה היה חלק מהותי בעניין. לא רציתי לרוץ. אפילו לא הייתי בטוחה שידעתי לרוץ רק בשביל הספורט. גם לא חששתי לראות את וויל. פשוט הייתי לחוצה. נזכרתי איך הוא היה — תמיד היה משהו איטי ומהפנט בתשומת לבו. משהו בו שהקרין מיניות. מעולם לא הייתי צריכה לקיים איתו קשר אחד על אחד, ודאגתי שפשוט אין לי קור הרוח הנדרש להתמודד עם זה.

אחי הטיל עליי משימה — לכי לחיות את חייך במלואם — הוא ידע שיש דרך אחת לשכנע אותי להתמודד עם זה, והיא לגרום לי לחשוב שאני נכשלת. הייתי די בטוחה בכך שהכוונה של ג׳נס לא היתה שאבלה עם וויל כדי ללמוד איך לצאת לדייטים וגם, בואו נודה בזה, איך להזדיין. הייתי צריכה להיכנס אל ראשו של וויל, ללמוד מהאמן ולהיות יותר כמוהו בדברים האלה. הייתי צריכה להעמיד פנים שאני סוכנת חשאית במשימה סודית: להיכנס ולצאת ולברוח ללא פגע.

שלא כמו אחותי.

אחרי שליב בת השבע־עשרה התמזמזה כל חג המולד עם וויל בן התשע עשרה, שניגן על בס והיה לו פירסינג, למדתי המון על איך זה נראה כשנערה נדלקת על הילד הרע. וויל סאמנר היה ההגדרה של אותו נער.

כולם רצו את אחותי, אבל ליב מעולם לא דיברה על אף אחד כמו שדיברה על וויל.

"זיג!"

ראשי התרומם מיד למשמע הכינוי שלי, לקחתי רגע נוסף לוודא, בעוד האיש המדובר צועד לעברי. הוא היה גבוה משזכרתי, והיה לו גוף ארוך ורזה, פלג הגוף העליון שלו היה רחב והרגליים הארוכות שלו, שהיו אמורות לגרום לו להיראות מגושם, איכשהו לא עשו זאת. תמיד היה בו הדבר הזה — משהו ממגנט שלא ניתן לעמוד בפניו, שלא היה קשור למראה טוב סימטרי קלאסי. אבל אפילו הזיכרון שלי מוויל מלפני ארבע שנים החוויר בהשוואה לאיש שעמד מולי עכשיו.

החיוך שלו נשאר אותו דבר: מעט עקום ונוכח תמיד, מעניק לפנים שלו תחושת שובבות תמידית. כשהתקרב, הוא הציץ לכיוון קול שהשמיעה סירנה, ואני קלטתי את זווית הלסת עטוית הזיפים שלו, את צווארו החלק והשזוף, שנעלם מתחת לצווארון הפליז שלו.

כשהוא הגיע אליי, חיוכו התרחב. "בוקר," הוא אמר. "חשבתי שזו את. אני זוכר שהיית הולכת ככה, כשהיית לחוצה מהלימודים או מכל דבר אחר. זה שיגע את אמא שלך. "

מבלי לחשוב צעדתי קדימה וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו בחיבוק חזק. לא זכרתי שאי פעם הייתי קרובה כל כך לוויל. הוא היה חם ומוצק; עצמתי את עיניי, כשהרגשתי שהוא מצמיד את פניו לראשי.

קולו העמוק העביר בי רטט: ״כל כך טוב לראות אותך."

הסוכנת החשאית האנה.

בחוסר רצון צעדתי צעד לאחור ושאפתי אוויר צח מהול בניחוח הנקי של הסבון שלו. "טוב לראות גם אותך."

עיניים כחולות בוהקות הביטו אליי מתחת לכובע גרב שחור, שערו הכהה תחוב בפראות מתחתיו. הוא התקרב והניח משהו על ראשי.

"הנחתי שתצטרכי את זה."

הושטתי את ידי, מרגישה את כובע הצמר העבה. וואו, זה היה מקסים בצורה מפרקת מגננות. "תודה. אולי בכל זאת אצליח לשמור על האוזניים."

הוא חייך, צועד לאחור ובוחן אותי מעלה־מטה. "את נראית...שונה, זיגס. "

צחקתי. "אף אחד חוץ מהמשפחה שלי לא קרא לי ככה שנים."

החיוך נעלם מפניו והוא הביט בי בריכוז, כאילו, אם היה לו מזל, שמי הפרטי יהיה חקוק שם. הוא תמיד קרא לי זיגי, בדיוק כמו האחים שלי — ג'נסן, כמובן, אבל גם ליב, נילס ואריק. עד שעזבתי את הבית תמיד הייתי פשוט זיגי. "טוב, איך החברים שלך קוראים לך?"

"האנה," אמרתי בשקט.

הוא המשיך לבהות בי. הוא נעץ מבט בצווארי, בשפתיי, ואז לקח את הזמן לבדוק את עיניי. האנרגיה בינינו היתה מוחשית... אבל, לא. אני בטח מפרשת את הסיטואציה באופן שגוי לחלוטין. וזו בדיוק היתה הסכנה בוויל סאמנר.

"אז," אמרתי, מרימה את הגבות. "ריצה."

וויל מצמץ, כאילו זה עתה הבין איפה אנחנו. "כן."

הוא הנהן, הושיט את ידו ומשך את כובעו מטה, כדי שיכסה את אוזניו. הוא נראה כל כך שונה ממה שזכרתי — מסודר ומצליח — אבל ידעתי שאילו הייתי מסתכלת בו מקרוב, אפשר היה לראות את הסימנים הקלושים במקום בו העגילים שלו היו בעבר.

"דבר ראשון," הוא אמר, ומקדתי מיד את תשומת לבי אל פניו. "אני רוצה שתשימי לב לקרח שחור. הם עושים עבודה טובה בשמירה על השבילים נקיים, אבל אם לא תשימי לב, את יכולה באמת לפגוע בעצמך. "

"בסדר."

הוא הצביע על השביל המתפתל סביב המים הקפואים. "זו ההקפה התחתונה. המסלול המקיף את האגם מושלם, כי יש בו מעט עליות."

"ואתה רץ את זה כל יום?"

עיניו של וויל נצצו כשהוא נד בראשו. "לא את זה. זה רק קילומטר וחצי. מכיוון שאת רק מתחילה, נלך את החלק הראשון והאחרון, ונרוץ את הקילומטר באמצע."

"למה אנחנו לא רצים פשוט במסלול הרגיל שלך?" שאלתי, לא אוהבת את הרעיון שהוא מאט או משנה את השגרה שלו בשבילי.

"כי זה שישה קילומטרים."

"אני לגמרי יכולה לעשות את זה," אמרתי. שישה קילומטרים לא נראו הרבה כל כך. זה היה קצת פחות משלושים ושניים אלף רגל. אם אצעד צעדים גדולים, זה בסך הכל ששה עשר אלף מדרגות... הרגשתי שהפה שלי מתעקם מטה, שכן שקלתי זאת לגמרי.

הוא טפח על כתפי בסבלנות מוגזמת. "ברור שאת יכולה. אבל בואי נראה איך את מסתדרת היום ואז נדבר."

ואז? הוא קרץ.

* * *

טוב, אז מסתבר שלא הייתי ממש אצנית.

"אתה עושה את זה כל יום?" התנשמתי. יכולתי להרגיש זרזיף זיעה זורם מהרקה שלי במורד צווארי ואפילו לא היה לי כוח להרים יד ולנגב אותו משם.

הוא הנהן, נראה כאילו הוא פשוט נהנה מהליכה קלילה על הבוקר. אני הרגשתי שאני עומדת למות.

"עוד כמה זמן נשאר?"

הוא הביט בי בחיוך זחוח, אבל מעורר תיאבון. "חצי קילומטר."

אוי אלוהים.

הזדקפתי והרמתי את הסנטר. אני יכולה לעשות את זה. אני צעירה ובכושר גופני... בערך. עמדתי כמעט כל היום, מתרוצצת מחדר לחדר במעבדה, ותמיד עליתי במדרגות כשחזרתי הביתה. יכולתי לגמרי לעשות את זה.

"טוב..." אמרתי, מרגישה כאילו שהריאות שלי התמלאו במלט, כך שהצלחתי לקחת רק נשימות קצרות ומהירות.

"זה מרגיש נהדר."

"כבר לא קר?"

"לא." יכולתי ממש כמעט לשמוע את הדם זורם בוורידים שלי, את עוצמת כוח פעימות הלב שלי בתוך החזה. רגלינו הלמו על השביל, ולא, בהחלט כבר לא היה קר.

"מלבד זה שאת עסוקה כל הזמן," הוא שאל, הנשימה שלו לא מאומצת כלל, "את אוהבת את העבודה שאת עושה?"

"אני אוהבת את זה." התנשמתי. "אני אוהבת לעבוד עם לימאקי."

דיברנו זמן מה על הפרויקט שלי, על האנשים במעבדה. הוא הכיר את המנחה שלי לתואר שני בעקבות המוניטין שלו בתחום החיסונים, והתרשמתי לראות שוויל עקב אחרי הספרות האקדמית גם בתחום, שהוא אמר שלא תמיד מציג את הביצועים הטובים ביותר בעולם בעולם ההשקעות. אבל הוא היה סקרן לדעת יותר מהתפקיד; הוא רצה לדעת על חיי, ושאל ישירות.

"החיים שלי הם המעבדה," אמרתי והצצתי בו כדי לאמוד את רמת השיפוט שלו. הוא בקושי מצמץ. היו כמה סטודנטים לתארים מתקדמים וצבא של פוסט־דוקטורנטים שהעמיסו ניירות. "כולם נהדרים", הסברתי, בולעת לפני שלקחתי לגימת אוויר ענקית. "אבל אני מסתדרת הכי טוב עם שניים מהם, ושניהם נשואים עם ילדים, אז אנחנו לא בדיוק יוצאים להסתער על שולחנות ביליארד אחרי העבודה."

"בכל מקרה, אני לא חושב שמועדוני הביליארד עדיין פתוחים אחרי שאתם מסיימים לעבוד," הקניט. "אבל לא בגלל זה אני פה? מתנהג כמו אח גדול — מוציא אותך מהשגרה שלך?"

"נכון," אמרתי בצחוק. "וגם אם הייתי עצבנית כשג'נסן אמר לי בצורה ישירה ובוטה שאני צריכה שיהיו לי חיים, הוא לא בדיוק טעה." השתתקתי, רצה כמה צעדים נוספים. "פשוט הייתי מרוכזת בעבודה במשך כל כך הרבה זמן, מרוכזת בלהתגבר על המשוכה הבאה, ואז על עוד אחת, ככה שלא ממש עצרתי ליהנות מכל זה."

"כן," הוא הסכים בשקט. "זה לא טוב."

ניסיתי להתעלם מהלחץ שחשתי תחת מבטו ומיקדתי את עיניי בשביל שלפנינו. "אתה מרגיש לפעמים שהאנשים שהכי חשובים לך הם לא האנשים שאתה רואה הכי הרבה?" כשהוא לא הגיב, הוספתי, "בזמן האחרון פשוט אני מרגישה שאני לא מתמקדת במה שחשוב."

הבטתי בו מזווית העין וראיתי אותו מביט הרחק, מהנהן. לקח לו נצח להשיב, אבל כשהוא עשה זאת, אמר, "כן, אני מבין את זה."

רגע אחר כך הסתכלתי לעברו של וויל למשמע צליל צחוקו. הוא היה עמוק, והצליל חלחל דרך העור שלי לעצמותיי.

"מה את עושה?" הוא שאל.

הבטתי אל המקום שאליו הסתכל, אל זרועותיי שהיו שלובות מעל לחזה שלי. התכווצתי בתוכי לפני שהודיתי, "הציצים שלי כואבים. איך אתם עושים את זה?"

"טוב, קודם כל, אין לנו..." הוא נופף קלות לעבר החזה שלי.

"אבל מה עם הדברים האחרים? זאת אומרת, אתה רץ בתחתוני בוקסר?" לעזאזל, מה לא בסדר איתי? בעיה מספר אחת: היעדר יכולת סינון דיבורי.

הוא הביט בי שוב, מבולבל, וכמעט מעד על ענף שנפל. "מה?"

"בוקסר?" חזרתי על המילה ופירקתי אותה לשלוש הברות מלאות. "או שיש לך דברים שמונעים מהאיברים הגבריים שלך..."

הוא קטע אותי בצחוק מתפרץ חזק שהדהד מהעצים באוויר הקפוא. "כן, בלי בוקסר," הוא אמר. "יהיו יותר מדיי דברים שנעים שם למטה." הוא קרץ ואז הביט קדימה אל השביל, עוטה חצי חיוך פלרטטני.

"יש לך איברים מיותרים?" הקנטתי.

וויל זרק בי מבט משועשע. "אם את חייבת לדעת, אני לובש מכנסי ריצה שמותאמים לזה, כדי לשמור על הבנים בטוחים."

"נראה שהבנות פשוט בנות מזל בקטע הזה. אין דברים שם למטה ש..." — נופפתי בזרועותיי בפראות — "מתנדנדים לכל עבר. אנחנו מינימליסטיות למטה."

הגענו לחלק שטוח של השביל והאטנו להליכה. וויל צחק בשקט לידי. "שמתי לב."

"אתה המומחה."

הוא זרק בי מבט ספקני. "מה?"

במשך שבריר שנייה המוח שלי ניסה לעצור את מה שעמדתי לומר, אבל זה היה מאוחר מדיי. מעולם לא הייתי טובה במיוחד בצינזור המחשבות שלי — עובדה שהמשפחה שלי שמחה להעלות בכל הזדמנות — אבל כאן הרגשתי כאילו המוח שלי גונב את ההזדמנות הנדירה הזו להוציא את הכל החוצה מול וויל האגדי, כאילו אולי לא אקבל הזדמנות נוספת. "ה... מומחה לכוס," לחשתי, את המילה ב־כ' מבטאה רק באמצעות השפתיים.

עיניו התרחבו, צעדיו התנודדו מעט.

עצרתי, מתכופפת לנשימה עמוקה. "אמרת את זה בעצמך."

"מתי אי פעם אמרתי שאני 'מומחה לכוס'?"

"אתה לא זוכר שאמרת לנו את זה? אמרת שג'נסן טוב בדיבורים. ואתה טוב במעשים. ואז הנעת את הגבות שלך."

"זה מחריד. איך לעזאזל את זוכרת את כל זה?"

התיישרתי. "הייתי בת שתים־עשרה. אתה היית החבר החתיך בן התשע־עשרה של אחי, שהתבדח על סקס בבית שלנו. היית כמעט יצור מיתי..."

"למה אני לא זוכר שום דבר מכל זה?"

משכתי בכתפיי והסתכלתי על פניי השביל הצפוף עכשיו. "כנראה מאותה סיבה."

"גם לא זכרתי שהיית מצחיקה כל כך. או שאת כל כך..." — הוא לקח רגע להסתכל בי מלמעלה למטה — "בוגרת."

חייכתי. "לא הייתי."

הוא הושיט את ידו ומשך את הסווטשירט מעל לראשו. לרגע קצר החולצה שמתחתיה נמשכה איתה, וחלק נכבד של פלג גופו העליון נחשף. גופי התכווץ למראה הבטן השטוחה שלו והשיער הכהה שירד מהטבור שלו מטה בכיוון המכנסיים הקצרים. מכנסי הריצה שלו היו נמוכים מספיק, בשביל שאוכל לראות את מתאר מותניו המסותתים, את הרמיזה המפתה של איברים גבריים ורגליים של גבר ו... אלוהים אדירים הגוף של וויל סאמנר היה לא מהעולם הזה.

בעודו מושך את שולי חולצתו מטה, הוא ריסק את החלום בהקיץ שלי והרמתי את מבטי כדי להמשיך להביט בו. בזרועותיו, שהיו עכשיו חשופות מתחת לשרוולים הקצרים של חולצתו. הוא גירד את צווארו, מתעלם מהאופן שבו עיניי עברו על הזרוע שלו. היו לי הרבה זיכרונות מהקיץ שבו וויל גר איתנו בזמן שעבד אצל אבא: לשבת איתו ועם ג'נסן על הספה בזמן שצפינו בסרט, לעבור לידו במסדרון בלילה כשהוא לובש לא יותר ממגבת מסביב למותניו, לבלוס ארוחת ערב בשולחן המטבח אחרי יום ארוך במעבדה. אבל כנראה רק בשל השפעה רעה של קסם אפל כלשהו יכולתי לשכוח מהקעקועים. כשראיתי אותם עכשיו, נזכרתי בציפור הכחולה ליד כתפו, בהר ובשורשי עץ עטוף גפנים על שריר הזרוע שלו. חלק מהקעקועים היו חדשים. מערבולות דיו יצרו סליל די.אן.איי כפול במרכז זרוע אחת, קוים של פונוגרף הציצו מתחת לשרוולו בצד השני. וויל השתתק ואני פגשתי את מבטו כדי למצוא אותו מחייך אליי.

"סליחה," מלמלתי וחייכתי בביישנות. "יש לך חדשים."

הלשון שלו הציצה החוצה כדי ללקק את שפתיו, ופנינו ללכת שוב. "אל תתנצלי. לא הייתי עושה אותם אילולא הייתי רוצה שאנשים יסתכלו."

"וזה לא מוזר? עם התפקיד שלך בעולם העסקים והכל?"

הוא משך בכתפיו ומלמל, "שרוולים ארוכים, חליפות עם ז'קט. מרבית האנשים לא יודעים שהם שם." הבעיה עם מה שהוא אמר היא שזה לא גרם לי לחשוב על מרבית האנשים שלא ידעו על הקעקועים שלו — זה גרם לי לתהות על אלה שהכירו כל קו של דיו על העור שלו.

הסכנה בוויל סאמנר, הזכרתי לעצמי. כל מה שהוא אומר נשמע מלוכלך, ועכשיו את חושבת עליו עירום. שוב.

מצמצתי בעיניי וחיפשתי נושא חדש. "אז מה לגבי החיים שלך?"

הוא הסתכל עליי בזהירות. "מה את רוצה לדעת?"

"אתה אוהב את העבודה שלך?"

"רוב הזמן."

עניתי לתשובתו בחיוך. "אתה מצליח לראות את המשפחה שלך לעיתים קרובות? אמא שלך והאחיות שלך נמצאות בוושינגטון, נכון?" נזכרתי שלוויל היו שתי אחיות מבוגרות ממנו בהרבה, שתיהן התגוררו קרוב לאמא שלהן.

"אורגון," הוא תיקן. "וכן, פעמיים בשנה."

"אתה יוצא עם מישהי?" פלטתי.

הוא כיווץ את מצחו, כאילו לא ממש הבין. כעבור רגע הוא ענה, "לא."

התגובה המבולבלת, אך המקסימה שלו, עזרה לי לשכוח עד כמה השאלה שלי היתה לא במקום. "היית צריך באמת לחשוב על זה?"

"לא, חכמה בלילה. לא, אין אף אחת שהייתי מציג בפנייך ואומר 'היי זיגי, זאת כך וכך, החברה שלי'."

המהמתי ובחנתי אותו. "איזו התחמקות מאוד ספציפית."

הוא הוריד את הכובע מהראש שלו והעביר את אצבעותיו בשיערו, שהיה לח מזיעה והזדקר במיליון זוויות.

"אף אחת לא תפסה את עיניך?"

"כמה תפסו." הוא הפנה את עיניו אליי, מסרב להתכווץ מחקירתי. נזכרתי בזה לגבי וויל; הוא מעולם לא הרגיש צורך להסביר את עצמו, אבל הוא גם לא נרתע משאלות.

ברור שהוא היה כמו שהיה תמיד: לעיתים קרובות עם נשים, ולעולם לא עם אחת בלבד. מצמצתי, מביטה בחזהו כשהוא מתרחב ומתכווץ עם נשימותיו המתייצבות לאט, בכתפיו השריריות המובילות לצוואר חלק ושזוף. שפתיו נפרדו קלות ולשונו הציצה כדי להרטיב אותן שוב. הלסת של וויל היתה מגולפת ומכוסה בזיפים כהים. היה לי דחף פתאומי ומוחץ להרגיש אותה בין ירכיי.

עיניי צנחו לזרועותיו המעוצבות, ידיו הגדולות נרגעו לצידי גופו — שיט מה שהאצבעות האלה כנראה ידעו לעשות — הבטן השטוחה שלו, וחזית מכנסי הריצה שלו, שאמרו לי שלוויל סאמנר יש הרבה מה להציע מתחת לחגורה... אלוהים אדירים, רציתי לדפוק את החיוך מפניו של הגבר הזה.

שתיקה עמדה בינינו והחשמל זרם באוויר. לא חייתי מאחורי מראה דו צדדית ומעולם לא היו לי פניי פוקר. וויל ככל הנראה יכול היה לקרוא כל מחשבה שעברה במוחי.

עיניו התכהו בהבנה, הוא התקרב צעד אחד קרוב יותר והביט בי מכף רגל עד ראש, כאילו בוחן בעל חיים שנתפס במלכודת. חיוך מדהים וקטלני נמשך על פיו. "מה פסק הדין?"

בלעתי רוק בחוזקה, אגרפתי את ידיי המיוזעות ואמרתי רק "וויל?"

הוא מצמץ ואז מצמץ שוב, צעד לאחור ונראה שהוא תופס את עצמו. ממש יכולתי לראות שההבנה מתגבשת במוחו: זו אחותו התינוקת של ג'נסן... היא צעירה ממני בשבע שנים... התמזמזתי עם ליב... הילדה הזאת חנונית... תפסיק לחשוב עם הזין שלך.

הוא התכווץ מעט ואמר, "צודקת, סליחה," ואז התנשף.

נרגעתי, משועשעת מהתגובה. שלא כמוני, לוויל היה פרצוף פוקר ידוע לשמצה... אבל לא הפעם, וכנראה שלא איתי. ההבנה הזו שלחה זרם של ביטחון עצמי דרך החזה שלי: אולי כמעט בלתי אפשרי לעמוד בפניו והוא אולי הגבר החושני ביותר על כוכב הלכת, אבל האנה ברגסטרום יכולה להתמודד עם וויל סאמנר.

"אז" אמרתי. "אתה לא מוכן להתמסד עדיין?"

"בהחלט לא." זווית פיו התרוממה שוב לחיוך והוא נראה הורס לחלוטין. הלב והאיברים הנשיים שלי לא ישרדו לילה עם האיש הזה.

טוב שזו אפילו לא אפשרות, וואגינה. תרגיעי.

השלמנו הקפה וחזרנו לתחילת המסלול, וויל נשען על עץ. "אז למה החלטת שהגיע הזמן לבלות זמן בעולם החיים?" הוא הטה את ראשו כשהחזיר אליי את השיחה. "אני יודע שג'נסן ואבא שלך רוצים שיהיו לך חיי חברה פעילים יותר, אבל נו באמת, את בחורה יפה, זיגס. לא יכול להיות שלא היו לך הצעות."

נשכתי את שפתיי לרגע, משועשעת, שכן ברור שוויל יחשוב, שבשבילי כל זה היה כדי להשיג זיון.

האמת... הוא לא טעה לגמרי. ולא היו שום שיפוט בצורת הביטוי שלו, שום תחושת אי נוחות סביב נושא כל כך אישי.

"זה לא שלא יצא לי לצאת לדייטים. אני רק לא יודעת איך לעשות את זה טוב," אמרתי, ונזכרתי במפגש האחרון והבלתי מספק לגמרי שהיה לי. "אני יודעת שקשה לחשוב ככה עם כל הקסם שנוטף ממני, אבל אני לא כל כך טובה במצבים כאלה. ג'נסן סיפר לי סיפורים עליך. הצלחת לסיים את הדוקטורט בהצטיינות, לצד זה שעשית כיף גדול. והנה אני, נמצאת במעבדה עם אנשים שנדמה שיכולים לעשות תואר אקדמי במוזרות. לא היו כל כך הרבה קופצים על המציאה, אם אתה יודע למה אני מתכוונת."

"את צעירה, זיגס. למה את מודאגת מזה עכשיו?"

"אני לא מודאגת מזה, אבל אני בת עשרים וארבע. יש לי חלקי גוף מתפקדים והמוח שלי נוטה ללכת למקומות מעניינים. אני רק רוצה ל... לחקור. לא חשבת על הדברים האלה כשהיית בגילי?"

הוא משך בכתפיו. "לא נלחצתי מזה."

"ברור שלא. הרמת גבה ותחתונים נפלו על הרצפה."

וויל ליקק את שפתיו וגירד בעורפו. "את קורעת."

"אני מדענית, וויל. אם אני מתכוונת לעשות את זה, אני צריכה ללמוד איך גברים חושבים, להיכנס לראש שלהם." נשמתי נשימה עמוקה, והתבוננתי בו היטב לפני שאמרתי, "תלמד אותי. אמרת לאחי שתעזור לי, אז תעשה את זה."

"אני די בטוח שהוא לא התכוון ל — 'היי, תראה לאחותי הקטנה את העיר, וודא שהיא לא משלמת יותר מדיי על שכר דירה, ואגב, תעזור לה למצוא זיון'." גבותיו הכהות התכווצו, כשנראה שהבין משהו. "את מבקשת ממני לשדך אותך עם חבר?"

"אלוהים לא," לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לצחוק או לזחול לתוך חור ולהסתתר שם לנצח נצחים. גם אם רמת הסקסיות שלו הרקיעה שחקים, מה שהייתי צריכה ממנו זה שהוא יעזור לי להצליח עם גברים אחרים. אולי אז אצליח להשיל ממני את החנוניות ולהסתדר בחברה. "אני רוצה שתעזור לי ללמוד..." משכתי בכתפיי וגירדתי בראשי מתחת לכובע. "איך לצאת לדייטים. תלמד אותי את הכללים."

הוא הסיט את מבטו ונראה קרוע. "הכללים? אני לא..." הוא הצטמרר, ונתן למילים לדעוך כשהושיט את ידו בכיוון הלסת. "אני לא בטוח שאני כשיר לעזור לך לפגוש בחורים."

"הלכת לייל."

"כן, אז? זה היה לפני שנים, זיגס. אני לא חושב שהם הציעו את זה בסילבוס."

"והיית בלהקה," המשכתי תוך התעלמות מהחלק האחרון.

לבסוף האיר שעשוע את עיניו. "מה הנקודה שלך?"

"הנקודה שלי היא שהלכתי ל־MIT ושיחקתי מבוכים ודרקונים וקסם..."

"סליחה? הייתי פאקינג מקצוען במבוכים ודרקונים, זיגס."

"הנקודה שלי," אמרתי והתעלמתי ממנו, "היא שלבוגר ייל, שחקן לקרוס ונגן בס לשעבר, אולי יהיו רעיונות לגבי איך להרחיב ולשפר את מאגר האופציות לחנונים לא חנוניים נטולי משקפיים."

"את צוחקת עליי עכשיו?"

במקום לענות שילבתי את זרועותיי על החזה שלי וחיכיתי בסבלנות. זו היתה אותה עמידה שאימצתי בעבר, כשהייתי אמורה לעשות סבב בין מספר מעבדות, כדי להחליט איזה סוג מחקר אני רוצה. אבל לא רציתי לעשות סבבי מעבדה במשך כל השנה הראשונה שלי במסלול לתואר שני; רציתי להתחיל במחקר שלי עם לימאקי, מיד. נעמדתי מחוץ למשרד שלו, לאחר שהסברתי מדוע עבודתו היתה בשלב מושלם להתקדם ממחקר חיסונים נגיפיים לפרזיטולוגיה, ומה חשבתי שאוכל לעבוד עליו בשביל התזה שלי. הייתי מוכנה לעמוד ככה שעות, אבל אחרי חמש דקות בלבד הוא התייאש, וכדיקן המחלקה אישר לי חריגה.

וויל הביט למרחוק. לא הייתי בטוחה אם הוא שוקל את מה שאני אומרת, או מחליט אם עליו פשוט להתחיל לרוץ ולהשאיר אותי מתנשפת מאבק השלג שיעיף עליי.

לבסוף נאנח. "אוקיי, ובכן, הכלל הראשון של קיום חיי חברה סוערים יותר הוא לעולם לא להתקשר לאף אחד, חוץ ממונית, לפני שהשמש זרחה."

"כן. סליחה על זה."

הוא בחן אותי, ובסופו של דבר החווה בידו לעבר התלבושת שלי. "נרוץ. נצא ונעשה דברים." הוא כיווץ את פניו, מנופף קלות לכיוון גופי. "אני לא באמת חושב שאת צריכה לעשות שום דבר, חוץ מ... פאק, אני לא יודע. את לובשת סווטשירט סמרטוטי של אחיך. תקני אותי אם אני טועה, אבל יש לי תחושה שזה לבוש סטנדרטי למדיי, אפילו כשאת לא רצה." הוא משך בכתפיו. "גם אם זה די חמוד."

"אני לא מתכוונת להתלבש כמו זנזונת."

"את לא צריכה להתלבש כמו זנזונת." הוא הזדקף, פורע את שיערו לפני שתחב אותו בחזרה מתחת לכובע הגרב. "אלוהים. את עקשנית. את מכירה את קלואי ושרה?"

נדתי בראשי. "הן בנות שאתה... לא יוצא איתן?"

"מה? ממש לא," הוא אמר בצחוק. "הן הנשים שמחזיקות את החברים הכי טובים שלי בביצים. אני חושב שיהיה לך טוב לפגוש אותן. נשבע באלוהים שבטח תהיו החברות הכי טובות עד שהלילה ייגמר."