שוב עומדים בטור

אני ציוני.

אני מאמין שבארץ ישראל קם העם היהודי אבל קצת באיחור. אם הוא היה מקשיב לשעון המעורר לא היתה שואה והסבא המת שלי - זה שאני קרוי על שמו - היה מספיק לרקוד עם סבתא ואלס אחרון על גדת הירקון.

אני ציוני.

עברית היא השפה בה אני מודה לבורא עולם וגם מקלל ברמזור. הנודניק שקורא לי "אחי" הוא באמת אחי. התנ"ך אינו מכיל רק את ההיסטוריה שלי, אלא גם את הגיאוגרפיה: שאול המלך חיפש את האתונות בכביש 443, יונה הנביא עלה על האונייה ביפו לא רחוק מהמסעדה של מרגרט תייר, את המרפסת שממנה הציץ דוד לבת שבע בטח קנה איזה אוליגרך.

אני ציוני.

בפעם הראשונה שראיתי את בני לבוש במדי צה"ל פרצתי בבכי, לא החמצתי משוּאה כבר עשרים שנה, והטלוויזיה שלי אמנם קוריאנית, אבל לימדתי אותה להיות בעד הנבחרת.

אני ציוני.

אני מאמין בזכותנו על הארץ הזו. לאנשים שנרדפו במשך כל ההיסטוריה על לא עוול בכפם, יש זכות למדינה משלהם פלוס אף־16 מתנה מהיצרן. אני כואב כל גילוי של אנטישמיות מלונדון עד מומביי, אבל בסתר לבי חושב שיהודים שבוחרים לגור בחו"ל לא מבינים משהו בסיסי מאוד על העולם. מדינת ישראל לא הוקמה כדי שהאנטישמים ייעלמו, אלא כדי שנוכל להגיד להם שיקפצו לנו.

אני ציוני.

ירו עלי בלבנון, קטיושה החמיצה אותי בכמה מטרים בקריית שמונה, טילים נחתו ליד ביתי במלחמת המפרץ, הייתי בשדרות כשנשמעה אזעקת "צבע אדום", מחבלים התפוצצו לא רחוק מבית הורי, הילדים שלי ישבו במקלט כשעוד לא ידעו לבטא את שמם, צמודים לסבתא שהגיעה הנה מפולין כדי להימלט מן המוות. ובכל זאת, תמיד הרגשתי בר מזל על שאני חי פה, ובשום מקום אחר לא באמת טוב לי.

אני ציוני.

אני חושב שכל אדם שגר כאן צריך לשרת בצבא, לשלם מסים, להצביע בבחירות ולהכיר את המילים של שיר אחד לפחות של שלום חנוך. אני חושב שמדינת ישראל אינה רק מקום, אלא גם רעיון, ואני מאמין בכל לבי בשלושת הדיברים הנוספים, החרוטים על קיר מוזיאון השואה בוושינגטון: "לא תשתף פעולה עם הרוע, לא תעמוד מן הצד, לא תהיה קורבן."

אני ציוני.

שכבתי כבר על גבי בוותיקן כדי להתפעם מן הקפלה הסיסטינית, קניתי גלויה בקתדרלת נוטר־דאם בפריז והתרשמתי עמוקות מבודהה האיזמרגד הננסי במקדש וואט בבנגקוק. אבל אני עדיין מאמין שתל אביב משעשעת יותר, ים סוף ירוק יותר, ומנהרות הכותל מעניקות חוויה רוחנית חזקה בהרבה. נכון שאני לא אובייקטיבי, אבל אני לא אובייקטיבי גם לגבי אשתי וילדי.

אני ציוני.

אני איש המחר החי גם את עברו. בשושלת שלי נמצאים משה רבנו, ישו, הרמב"ם, זיגמונד פרויד, קרל מרקס, אלברט איינשטיין, וודי אלן, בובי פישר, בוב דילן, פרנץ קפקא, הרצל ובן גוריון. אני חלק ממיעוט קטנטן ונרדף, שהשפיע על העולם יותר מכל עם אחר. בזמן שהאחרים השקיעו את מרצם בדם ואש, לנו היה שכל להשקיע בשכל.

אני ציוני.

לעתים אני מסתכל סביבי ומתמלא בגאווה. מפני שאני חי טוב יותר ממיליארד הודים, מ־1.3 מיליארד סינים, מכל יבשת אפריקה גם יחד, מ־250 מיליון אינדונזים, מהתאילנדים, הפיליפינים, הרוסים, האוקראינים ומכל העולם המוסלמי חוץ מהסולטן מברוניי. אני חי במדינה במצור שאין לה שום משאבים טבעיים, ובכל זאת הרמזורים תמיד פועלים, המחשבים מחוברים לאינטרנט בפס רחב, ואם אשכחך ירושלים תישכח ימיני אבל תשכחו מלמצוא שם חניה.

אני ציוני.

הציונות טבעית לי כמו שטבעי לי להיות אב, ובעל, ובן. אנשים הטוענים שהם־ורק־הם מייצגים את "הציונות האמיתית" מגוחכים בעיני. הציונות שלי לא נמדדת בגודל הכיפה, בשכונה בה אני גר, או במפלגה שאצביע לה. היא נולדה הרבה לפני, ברחוב מושלג בגטו בודפשט בו עמד אבי וניסה, לשווא, להבין למה העולם כולו מנסה להרוג אותו.

אני ציוני.

בכל פעם שמת קורבן חף מפשע, אני מרכין את ראשי מפני שפעם הייתי קורבן חף מפשע. אין לי שום רצון, או כוונה, לקבל עלי את הסטנדרטים המוסריים של אויבי. אני לא רוצה להיות דומה להם. איני חי על חרבי, רק מחזיק אותה מתחת לכרית.

אני ציוני.

אין לי רק זכות אבות, אלא גם את חובת הבנים. האנשים שהקימו את המדינה הזו חיו ופעלו בתנאים גרועים בהרבה ממני, ובכל זאת לא הסתפקו בהישרדות. הם ניסו גם להקים ארץ טובה יותר, חכמה, אנושית ומוסרית יותר. הם היו מוכנים למות למען המטרה הזו, אני משתדל לחיות למענה.