שומרת הסוד



1

אנגליה הכפרית, בית חווה אי־שם, יום קיץ בתחילת שנות השישים של המאה העשרים. הבית חסר יומרות: חציו בנוי עץ, הצבע הלבן מתקלף קלות בחזית המערבית, וענפי הזלזלת מטפסים על הטיח החשוף. הארובות פולטות עשן, וכל המתבונן מבחוץ מבין מיד שמשהו טעים מתבשל על הכירה שמתחת. משהו מעיד על כך, משהו באופן שבו גן הירק צומח לו כך סתם באחורי הבית, בזוהר הגאה הבוקע מהחלונות הצבעוניים, בקפדנות שבה משובצים רעפי הגג.

גדר חלודה מקיפה את הבית, ושער עץ מפריד בין הגינה המטופחת ובין שטחי האחו שמשני הצדדים והחורשה שמעבר להם. מבעד לעלוות העצים המשורגת מפכה נחל מעל אבנים, מרפרף בין אור שמש לצל כפי שעשה זה מאות שנים; אבל מכאן אי אפשר לשמוע אותו. הוא רחוק מדי. הבית די מנותק, ניצב לו בקצה שביל גישה ארוך ומאובק, חבוי מן העין מצד השביל הכפרי שאת שמו הוא נושא.

פרט למשב רוח אקראי הכול עכשיו דומם, הכול חרישי. צמד חישוקים לבנים, השיגעון האופנתי של השנה שעברה, שעוּנים על קשת הוויסטֶריה. דוב פרווה עם רטייה ומבע של סובלנות נכבדת משגיח על המתרחש מעמדתו שבסל האטבים שבתוך עגלת כביסה ירוקה. מריצה עמוסה סירים ממתינה בסבלנות ליד המחסן.

למרות הדממה, ואולי בגללה, בתמונה כולה רוחשת איזו ציפייה, איזו דריכוּת טעונה, כמו במת תיאטרון רגע לפני שיוצאים השחקנים מאחורי הקלעים. כל האפשרויות עוד פתוחות, והגורל עוד לא נחתם בכוח הנסיבות, ואז —

"לוֹרֶל!" קול קצר רוח של ילדה, במרחק־מה מן הבית. "לוֹ־רל, איפה את?"

ובמחי יד נשבר איזה קסם. אורות הבית מתעמעמים; הווילונות מורמים.

קבוצת תרנגולות צצה מאי־שם, והן מנקרות להן בין אבני השביל שבגינה, עורבני מטיל את צלו על פני הגינה, טרקטור באחו הסמוך מתעורר לחיים. וגבוה מעל כל זה, נערה בת שש־עשרה שכובה על גבה על רצפת בית עץ המותקן על עץ, מצמידה אל חִכּה העליון את סוכריות הלימון הקופצות שהיא מוצצת זה זמן־מה ונאנחת.

***

די אכזרי מצדה, היא יודעת, לתת להן להמשיך לחפש אותה, אבל עם גל החום והסוד שנצרה בלבה היא הרגישה שפשוט אינה מסוגלת לשחק עכשיו, ועוד משחקי ילדים. ומלבד זאת, זה חלק מהאתגר, וכמו שאבא תמיד אמר, מה שהוגן הוגן, ואם הן לא ינסו הן לעולם לא ילמדו. זאת לא אשמתה של לורל שהיא מוצאת מחבואים מוצלחים יותר. נכון, הן צעירות ממנה, אבל הרי הן לא תינוקות.

וחוץ מזה, היא לא ממש רצתה שימצאו אותה. לא היום. לא עכשיו. היא רצתה רק להמשיך לשכב כאן ולהניח לבד הכותנה הדק של שמלתה לרפרף מעל רגליה החשופות, ולהמשיך למלא את ראשה במחשבות עליו.

בּילי.

היא עצמה את עיניה, ושמו הותווה מעצמו באותיות לנגד עפעפיה המוחשכים באותיות מסולסלות. בצבע ורוד, ורוד זוהר של ניאון. עורה הצטמרר, והיא הפכה את גוש הסוכריות הקופצות כך שיונח על קצה לשונה.

בּילי בֶּקסטֶר.

איך שהוא נעץ בה מבט מעל קצה משקפי השמש השחורים שלו, החיוך המעוקם החד שלו, שערו הכהה המשוח בברילנטין...

זה היה מיידי, בדיוק כפי שידעה תמיד שתתגלה אהבת אמת. היא ושירלי ירדו מהאוטובוס בשבת לפני חמישה שבועות ומצאו את בילי והחברים שלו מעשנים סיגריות על מדרגות אולם הריקודים. עיניהם נפגשו, ולורל הודתה לאלוהים על החלטתה המבורכת להוציא שכר של סוף שבוע שלם על גרבוני ניילון חדשים.

"די כבר, לורל." זאת היתה אַייריס, וקולה שקע עם חוֹם היום. "זה לא הוגן, תפסיקי כבר."

לורל עצמה את עיניה חזק יותר.

הם רקדו יחד את כל הריקודים. התזמורת הגבירה את הקצב, שערה השתחרר מתסרוקת הבננה הצרפתית שהעתיקה בקפידה מתצלום השער של "בַּנְטי", כפות רגליה כאבו, ובכל זאת היא המשיכה לרקוד. רק כשנעמדה לצדה שירלי, נעלבת וזנוחה, ואמרה בנימה דודתית שהאוטובוס האחרון הביתה עומד לצאת אם ללורל בכלל אכפת להגיע הביתה בַּזמן (שירלי היתה משוכנעת שלא אכפת לה כלל) — רק אז היא הפסיקה לרקוד. ואז, בעוד שירלי מתופפת בכף רגלה ולורל נפרדת לשלום בפנים סמוקים, אחז בילי בכף ידה וקירב אותה אליו, ומשהו עמוק בתוכה ידע בבהירות מסמאת שהרגע הזה, הרגע היפה ושטוף הכוכבים הזה, חיכה לה כל חייה —

"טוב, איך שאת רוצה." קולה של אייריס היה קצר עכשיו, כעוס. "אבל אל תאשימי אותי אם לא יישאר לך כלום מעוגת היום־הולדת."

השמש כבר חצתה את שיא הצהריים, ופיסת חוֹם ירדה מבעד לחלון שבבית העץ וצבעה את פְּנים עפעפיה של לורל בגוון חוּם עמוק. היא התיישבה אבל לא נקטה עוד שום צעד לקראת יציאה ממחבואה. זה היה אִיום ממשי — החולשה של לורל לעוגת "ויקטוריה" של אמהּ היתה לשֵם דבר — ובכל זאת איום סרק. לורל ידעה היטב שסכין העוגה נותר זנוח על שולחן המטבח, נשכח במהלך הכאוס שאחז קודם לכן את בני המשפחה בעת שארזו סלי פיקניק, מחצלות, לימונדה תוססת, מגבות לשחייה ואת הטרנזיסטור החדש ויצאו מהבית מלאי מרץ לעבר הנחל. היא ידעה זאת מפני שכשחזרה על עקבותיה במסווה של משחק המחבואים והתגנבה לתוך הבית האפלולי והקר כדי להביא את החבילה, היא ראתה את הסכין מונח לצד קערת הפירות, ועל ידיתו קשור סרט אדום.

הסכין היה מסורת — הוא חתך כל עוגת יום הולדת, כל עוגת חג מולד, כל עוגת מישהו־זקוק־לעידוד בהיסטוריה של משפחת ניקולסון — ואמם האמינה בכל לבה בדבקות במסורת. לפיכך, עד שמישהו יישלח להביא את הסכין, לורל ידעה שהיא חופשייה. ולמה לא? במשפחה כמו שלהם, שבה רגעים שקטים הם מצרך נדיר ביותר, שבה מישהו תמיד נכנס דרך דלת אחת או טורק דלת אחרת, כל בזבוז של פרטיות הוא בבחינת חילול הקודש.

והיום במיוחד היא היתה זקוקה לזמן לעצמה.

החבילה הגיעה ללורל בדואר של יום חמישי שעבר, ולמרבה המזל רוֹז היא שיצאה לפגוש את הדוור, ולא אייריס או דפני או — חס וחלילה — אמא. לורל ידעה מיד ממי החבילה. לחייה האדימו קשות, אבל היא הצליחה איכשהו לגמגם כמה מילים על שירלי ועל להקה ועל תקליט שביקשה לשאול. אבל מאמצי ההסוואה היו מיותרים, כי תשומת לבה של רוז, שהיתה מוגבלת מלכתחילה, הופנתה כעת אל פרפר שנח על עמוד הגדר.

בהמשך אותו ערב, כשכולם התקבצו סביב הטלוויזיה וצפו במצעד הלהיטים, ואייריס ודפני דנו במעלותיהם היחסיות של קליף ריצ'רד ואדם פֵיית', ואביהן הלין על המבטא האמריקני המזויף של פיית' ועל האובדן הכללי של גאוותה של האימפריה הבריטית כולה, קמה לורל וחמקה מהחדר. היא נעלה את חדר האמבטיה והתיישבה על הרצפה, גבה שעוּן בכל הכוח על הדלת.

באצבעות רועדות היא קרעה את קצה החבילה.

ספר קטן עטוף בנייר דק נשמט אל חיקה. היא קראה את כותרתו מבעד לנייר העטיפה — "מסיבת יום הולדת" מאת הרולד פינטר — וצמרמורת עברה בעמוד השדרה שלה. לורל לא הצליחה שלא לצווח משמחה.

מאותו ערב היא ישנה עם הספר תחת הכרית. לא הסידור הנוח ביותר, אבל היא אהבה להרגיש שהוא קרוב אליה. היא היתה מוכרחה להרגיש שהוא קרוב אליה. זה היה חשוב.

יש רגעים, כך האמינה לורל בכל לבה, שבהם אדם מגיע לצומת דרכים; שבהם קורה משהו כך פתאום ומשנה את מהלך חייו של אדם. הבכורה של המחזה של פינטר היתה בדיוק רגע שכזה. היא קראה עליה בעיתון והרגישה דחף בלתי מוסבר להיות שם. היא אמרה להוריה שהיא הולכת לבקר את שירלי והשביעה את שירלי שתשמור על סודיות מוחלטת, ואז עלתה על אוטובוס לקיימברידג'.

זאת היתה הפעם הראשונה בחייה שהיא נסעה למקום כלשהו לבדה, ובעודה יושבת באולם "אַרְטְס ת'יאטֶר" החשוך וצופה במסיבת יום ההולדת של סטנלי מידרדרת לסיוט, היא חוותה התעלות שכמותה לא ידעה. זה היה מרגעי ההתגלות שנשות משפחת בַּקסטוֹן סמוקות הפנים כנראה חוו בכנסייה בכל יום ראשון בבוקר, ואמנם לורל חשדה שההתלהבות שלהן נעוצה יותר בכומר החדש והצעיר ולאו דווקא בדבר האל, אבל כשישבה על קצה הכיסא במקומות הזולים והדרמה המתרחשת על הבמה פגעה בחזהּ ונכנסה היישר אל מחזור הדם שלה, היא הרגישה שעל פניה עולה סומק של חיוּת והיא ידעה. היא לא זיהתה מה בדיוק, אבל היא ידעה בוודאות: יש בחיים האלה דברים שהיא עוד לא מכירה, והם ממתינים לה.

היא שמרה את הסוד לעצמה ותהתה מה לעשות בו, תהתה איך תסביר אותו לאדם אחר, עד שהגיע הערב ההוא, ובזמן שחיבק אותה והיא הצמידה את לחייה בחוזקה אל מעיל העור שלו, היא סיפרה לבילי הכול...

לורל שלפה את המכתב שלו מתוך הספר וקראה אותו שוב. הוא היה קצר, ונאמר בו רק שהוא יחכה לה עם האופנוע בקצה הסמטה בשבת בצהריים בשתיים וחצי — יש איזה מקום קטן שהוא רוצה להראות לה, המקום שהוא הכי אוהב על החוף.

לורל הסתכלה בשעון היד שלה. נשארו פחות משעתיים.

הוא הינהן כשסיפרה לו על ההצגה "מסיבת יום הולדת" ועל מה שהיא עוררה אצלה. הוא דיבר על לונדון ועל התיאטרון ועל הלהקות שראה בשלל מועדונים חסרי שם, ולורל זכתה להציץ אל עולם זוהֵר של אפשרויות. ואז הוא נישק אותה, הנשיקה האמיתית הראשונה שלה, ונוּרת החשמל שבתוכה נדלקה במלוא עוזה, כך שהכול סביבה נצבע בבוהק לבן מסמא עיניים.

היא הלכה למקום שבו הציבה דפני את מראת היד שלה והסתכלה בעצמה, משווה בין שני הפסים השחורים שצבעה בקפידה מרבית כך שיבצבצו באלכסון מזוויות עיניה. משנחה דעתה שהם זהים, היא החליקה את הפוני שלה וניסתה להחניק את התחושה העמומה והמבעיתה שהיא שכחה משהו חשוב. היא זכרה לקחת מגבת חוף; היא כבר לבשה את בגד הים שלה מתחת לשמלה; היא אמרה להוריה שגברת הוֹדג'קינס ביקשה ממנה לעבוד שעות נוספות בסלון, לטאטא ולנגב אבק.

לורל פנתה מן המראה וכירסמה קצה ציפורן. זה לא באמת התאים לה, להתגנב כך ולשקר; היא היתה ילדה טובה, כולם אמרו את זה — המורות שלה, אימהות של חברות, גברת הודג'קינס — אבל איזו ברֵרה היתה לה? הרי אין לה שום דרך להסביר את זה לאמה ולאביה.

היא ידעה בוודאות די גמורה שהוריה מעולם לא ידעו מה זאת אהבה; לא משנה איזה סיפורים הם אהבו לספר על היום שבו נפגשו. כן, הם די אהבו זה את זה, אבל זאת היתה אהבה בטוחה של זקנים, כזאת שמתבטאת בעיסויים בכתף ואינספור כוסות תה. לא — לורל נאנחה מעומק לבה. אפשר בהחלט לסכם ולומר שאיש מהם לא חווה מימיו את האהבה האחרת, זו שכרוכה בזיקוקים ודפיקות לב ותשוקות — היא הסמיקה — שמרגישים בכל הגוף.

משב רוח חם הביא עמו את צליל צחוקה המרוחק של אמה, ואת התובנה — גם אם מעורפלת — שחייה של אמה כבר במדרון. זה עורר בה חיבה כלפיה. אמא היקרה. זאת לא אשמתה שנעוריה אבדו במלחמה. שהיא כבר היתה בת עשרים וחמש כשפגשה את אבא והתחתנה איתו; שהיא עדיין התגאתה ביכולתה להכין סירות נייר בכל פעם שמישהו מהם נזקק לעידוד; שגולת הכותרת של הקיץ שלה היתה זכייתה בפרס מועדון הגינון של הכפר ופרסום תמונתה בעיתון. (ולא סתם בעיתון המקומי — המאמר פורסם במקביל גם בעיתונות בלונדון, במהדורה מיוחדת על חגיגות אזוריות. אביה של שירלי, עורך הדין, היה מאושר כשגזר את הכתבה מהעיתון ובא אל ביתם כדי להראות להם אותה.) אמא העמידה פני נבוכה ומחתה כשאבא הצמיד את הכתבה אל המקרר החדש, אבל רק לכאורה, והיא לא הסירה את הכתבה משם. לא, היא היתה גאה בתרמילי השעועית הארוכים שלה, גאה מאוד, וזה בדיוק מסוג הדברים שלורל התכוונה להם. היא ירקה מפיה פיסת ציפורן. באיזה אופן שקשה לתאר נראה לה שמוטב לשקר לאישה שמתגאה בתרמילי שעועית מאשר להתעקש לשכנע אותה שהעולם השתנה.

ללורל לא היה ניסיון רב בשקרים. הם היו משפחה קרובה — כל חברותיה אמרו את זה. לה, בַּפָּנים, וגם מאחורי גבה, היא ידעה. בעיני המתבונן מבחוץ, משפחת ניקולסון ביצעה את החטא החשוד ביותר — חיבה הדדית אמיתית בין כל בני המשפחה, כמדומה. אבל בזמן האחרון משהו השתנה. אמנם לורל המשיכה לנהוג כרגיל, אבל היא שמה לב למרחק שהולך ונפער. היא הרגישה זעף קל כשרוח הקיץ פרעה את שערה אל עבר לחייה. בערב, כשהתיישבו אל שולחן האוכל ואביה סיפר את בדיחותיו החמודות והלא־מצחיקות וכולם צחקו למרות זאת, היא הרגישה שהיא עומדת מבחוץ ומסתכלת פנימה; כאילו כל שאר בני המשפחה יושבים בקרון רכבת, חולקים את אותו ריתמוס משפחתי ישן, והיא לבדה עומדת בתחנה ומביטה בהם מתרחקים.

אלא שהיא זו שתעזוב אותם, ובקרוב. היא עשתה את התחקיר שלה: בית הספר המלכותי לאמנויות הבמה, לשם עליה ללכת. היא תהתה מה יאמרו הוריה כשתגיד להם שהיא רוצה לעזוב. שניהם לא היו אנשי העולם הגדול — אמה אפילו לא הרחיקה עד לונדון מאז שלורל נולדה — ועצם המחשבה שבתם הבכורה שוקלת לעבור לשם, שלא לומר לחיות חיים מפוקפקים בעולם התיאטרון, עלולה לגרום להם התקף לב.

מתחתיה נרעדו הכבסים הרטובים על חבליהם. מכנס אחד של הג'ינס שסבתא ניקולסון שנאה כל כך ("את נראית זולה, לורל — אין דבר נורא יותר מנערה שמפקירה את עצמה ככה") ריפרף על המכנס האחר והחריד מרבצה את התרנגולת בעלת הכנף האחת, שצווחה והחלה להסתובב במעגלים. לורל החליקה מעלה על אפה את משקפי השמש שלה בעלי המסגרת הלבנה וצנחה אל קיר בית העץ.

הבעיה היתה המלחמה. זו נגמרה כבר לפני שש־עשרה שנה — משך כל חייה — והעולם התקדם מאז. הכול השתנה עכשיו; מסכות גז, מדים, תלושי מזון ודומיהם התקיימו רק בארגז הגדול בצבע חאקי שאביה שמר בעליית הגג. אבל למרבה הצער, היו אנשים שכמדומה לא הבינו זאת, כלומר כל האנשים שמעל גיל עשרים וחמש.

בילי אמר שהיא לעולם לא תמצא את המילים שיוכלו להסביר להם את זה. הוא אמר שקוראים לזה "פער הדורות", ושהניסיון להסביר את עצמה נועד לכישלון; שכמו שכתוב בספר של אלן סיליטוֹ שהוא נושא איתו תמיד בכיס, מבוגרים לא אמורים להבין את הילדים שלהם, ואם הם מבינים, נראה שעשית טעות.

מכוח ההרגל, לורל — הילדה הטובה, הנאמנה להוריה — ביקשה למחות מיד נגד דבריו, אבל היא לא עשתה זאת. מחשבותיה עברו במקום זאת לערבים בזמן האחרון, כשהצליחה לחמוק מאחיותיה ויצאה אל אור הדמדומים הבשׂוּם, טרנזיסטור תחוב תחת חולצתה, וטיפסה בלב הולם אל בית העץ. שם, משהיתה לבדה, היא סובבה במהירות את הכפתור אל "רדיו לוקסמבורג", נשכבה על גבה באפלולית והניחה למוזיקה לאפוף אותה. ובעוד הצלילים נמזגים אל אוויר הכפר הדומם ומכסים על הנוף הקדום בשירים החדשים ביותר, עורה של לורל הצטמרר בשיכרון המענג שבידיעה שהיא לוקחת חלק בדבר־מה גדול ממנה: קנוניה חובקת עולם, קבוצה חשאית כלשהי. דור חדש של אנשים, שכולם מאזינים ממש בזה הרגע, שמבינים שהחיים, העולם, העתיד, נמצאים אי־שם בחוץ וממתינים להם...

לורל פקחה את עיניה והזיכרון נמלט. אבל חומו עדיין השתהה, ובהתמתחות שבעת רצון היא עקבה בעיניה אחר נתיבו של עורב שדאה על פני פיסת ענן. עוּף, גוזל קטן, עוּף. כך תהיה היא עצמה, ברגע שתסיים את לימודיה. היא הוסיפה להסתכל והרשתה לעצמה למצמץ רק כשהעוף היה לא יותר מנקודה קטנה בקצה התכלת. היא אמרה לעצמה שאם תצליח בדרכה, הוריה ייאלצו לראות את הדברים דרך עיניה, והעתיד ייפרש לנגד עיניה ללא כל מהמורה.

עיניה התלחלחו בתחושת ניצחון והיא הניחה למבטה לנדוד בחזרה אל הבית: חלון חדרה, ענפי החיננית שהיא ואמא שתלו מעל גופתה של החתולה המסכנה קונסטבּל, הסדק בין הלבֵנים במקום שבו השאירה למרבה המבוכה פתקי משאלה לפֵיות.

אלה היו זיכרונות קלושים מעידן קודם — שבו היתה ילדה קטנה מאוד ואספה חלזונות מהשלוליות בחוף, שבו אכלה כל ערב בחדר הקדמי באכסניית החוף של סבתה — אבל הם נדמו כחלום. בית החווה היה הבית היחיד שהכירה מימיה. ואף שלא רצתה זוג כורסאות תואמות משלה, היא אהבה לראות את הוריה כל ערב, כל אחד בכורסתו; לדעת בעודה נרדמת שהם ממלמלים זה לזה דברים מעבר לקיר הדק; שעליה רק להושיט זרוע ולהזעיק את אחת מאחיותיה.

היא תתגעגע אליהן כשתעזוב.

לורל מיצמצה. היא תתגעגע אליהן. הוודאות נחתה עליה מהר ובעוצמה. היא התמקמה בבטנה כמו אבן. הן לקחו לה בגדים, שברו לה שפתונים, שרטו לה תקליטים, אבל היא תתגעגע אליהן. הרעש והלהט שבנוכחותן, התנועה והמריבות והעליזוּת האינסופית. הן היו כמו עדת גורות המתכרבלות יחד בחדרן המשותף. הן הדהימו את האנשים שמחוץ למשפחה, וזה שימח אותן. הן היו בנות ניקולסון — לורל, רוז, אייריס ודפני; גינה שלמה של בנות, כפי שהתפייט אבא כששתה יותר מדי. פרחחיות איומות ונוראות, כפי שהצהירה סבתא אחרי ביקוריהן בחופשות החגים.

היא שמעה עכשיו את הקריאות וצווחות הצהלה הרחוקות, את הקולות המימיים הרחוקים של בילוי קיץ על שפת הנחל. משהו בתוכה נמתח כאילו מישהו משך בחבל. היא יכלה לדמיין אותן כמו פרט מציור ישן נושן. חצאיות תחובות אל צדי תחתוניהן, רודפות זו אחר זו במים הרדודים; רוז מצאה מקלט על הסלעים, וקרסוליה הדקים טובלים במים בעודה מתווה צורות במקל רטוב; אייריס, ספוגה במים איכשהו וזועמת על כך; דפני עם תלתליה הקופצניים, אוחזת בבטנה מרוב צחוק.

שטיח הפיקניק המשובץ ודאי מונח על הגדה המכוסה עשב ואמם עומדת בקרבת מקום, רגליה טבולות עד ברכיה בעיקול הנחל שבו המים זורמים בשיא המהירות, והיא מניחה לסירת הנייר האחרונה שלה להפליג לדרכה. אבא ודאי מתבונן מהצד, מכנסיו מגולגלים מעלה וסיגריה משתלשלת משפתיו. על פניו — לורל ממש יכלה לדמיין אותו בבהירות — עולה ההבעה הרגילה של פליאה קלה, כאילו אינו מאמין לגמרי למזלו הטוב שהביא אותו למקום הזה, לרגע הזה.

ולרגלי אביהן, מצווח וצוחק בעוד ידיו הקטנות והשמנמנות נשלחות אל הסירה של אמא, יושב ודאי התינוק. משוש חייהם של כולם...

התינוק. היה לו שֵם, כמובן, קראו לו ג'רלד, אבל איש לא קרא לו כך. ג'רלד הוא שם של מבוגרים, והוא היה כזה תינוק. בן שנתיים בדיוק היום, אבל פניו עדיין היו עגולים ומלאים גומות, עיניו נצצו בשובבות, והרגליים הלבנות השמנמנות האלה, המענגות. לפעמים לורל בקושי הצליחה להתאפק לא למחוץ אותן חזק מדי. כולם נלחמו על אהבתו וכולם טענו לניצחון, אבל לורל ידעה שפניו מאירים במיוחד לקראתה.

אין להעלות על הדעת אפוא שהיא תחמיץ אפילו שנייה ממסיבת יום ההולדת שלו. מה בדיוק היא זוממת, נחבאת בבית העץ זמן רב כל כך, במיוחד כשהיא מתכננת להתגנב אחר כך אל בילי?

לורל הזעיפה פנים והתמודדה עם גל לוהט של הלקאה עצמית, שעד מהרה הצטנן לכדי החלטה נחושה. היא תכפר על מעשיה: תרד לקרקע, תיקח את סכין יום ההולדת משולחן המטבח ותביא אותו עד לנחל. היא תהיה בת למופת, האחות הבכורה המושלמת. אם תשלים את המשימה לפני ששעון היד שלה יתקתק עשר דקות, היא תצבור נקודות בונוס בגיליון הציונים הדמיוני שנשאה בתוכה תמיד. הרוח נשבה בחמימות כנגד כפות רגליה השזופות והצרובות משמש בעת שהורידה בזריזות את רגליה אל השלב העליון בסולם.

***

מאוחר יותר תהתה לורל אם הכול היה קורה אחרת אילו התקדמה לאט יותר. אם ייתכן שכל הדבר הנורא הזה היה נמנע אילו נזהרה קצת יותר. אבל היא לא עשתה זאת, וזה לא נמנע. היא מיהרה, ולפיכך נגזר עליה להאשים את עצמה לעולם במובן מסוים על מה שהתרחש. אבל בזמנו היא לא יכלה להתאפק. באותה העוצמה שבה כמהה קודם לכן להיות לבדה, כך הצורך להיות בלב העניינים דחק בה עתה בבהילוּת עוצרת נשימה.

דברים כאלה קרו לעתים קרובות בזמן האחרון. היא היתה כמו השבשבת שבראש הגג של גְרינאֵייקְרְס, רגשותיה התנודדו בפתאומיות מצד זה לצד אחר על פי גחמת הרוח. זה היה מוזר, ולעתים מפחיד, אבל גם מסעיר איכשהו. כמו לרכוב בשיא המהירות על אופניים על שפת הים.

כרגע זה גם כאב פיזית. מפני שבחיפזון הנואש שלה להצטרף למסיבה שעל שפת הנחל, נתפסה בִּרכּה ברצפה של בית העץ. השפשוף צרב, והיא התכווצה בכאב והסתכלה מטה על זרם דם טרי, אדום להפתיע. במקום להמשיך לרדת לקרקע היא טיפסה בחזרה אל בית העץ כדי לבחון את הנזק.

היא עדיין ישבה שם והתבוננה בבִרכה המדממת, מקללת על פזיזותה ותוהה אם בילי יבחין בשריטה הגדולה והמכוערת ואיך תוכל לטשטש אותה, ולפתע הבחינה ברעש הבוקע מכיוון החורשה. מין רשרוש, טבעי ועם זאת נבדל משאר רחשי אחר הצהריים כך שהוא עורר את תשומת לבה. היא הסתכלה מבעד לחלון בית העץ וראתה את בַּרנֶבִּי מדלג על העשב הגבוה, אוזני המשי שלו מרפרפות כמו כנפי קטיפה. אמה לא פיגרה אחריו בהרבה, צועדת על פני האחו ולעבר הגינה בשמלת הקיץ שתפרה לעצמה. התינוק היה מונח בנעימים על אגנה, רגליו מבצבצות חשופות מבגד המשחק שלו, בשל החוֹם השורר בחוץ.

אף כי היו רחוקים למדי, בשל תעלול מסתורי כלשהו של זרם הרוח הצליחה לורל לשמוע בבירור את הנעימה שאמה פיזמה. זה היה שיר שהיא שרה לכל אחת מהן בתורה, והתינוק צחק עכשיו בהנאה וצעק "עוד! עוד!" (אף שזה נשמע כמו "או! או!") בעוד אמה מגניבה את אצבעותיה אל בטנו כדי לדגדג את סנטרו. הם היו מרוכזים כל כך זה בזה, והמופע שלהם יחד באחו שטוף השמש היה אידילי כל כך, שלורל נקרעה בין שמחה על שזכתה לחזות בקשר האינטימי הזה לבין קנאה על שנותרה מחוץ לו.

כשאמה פתחה את בריח השער והחלה לצעוד לכיוון הבית, לורל הבינה באכזבה שהיא באה לקחת את סכין העוגה בעצמה.

עם כל צעד שעשתה, ההזדמנות של לורל לכפר על מעשיה הלכה והתרחקה. היא זעפה, והזעף הזה מנע ממנה לקרוא לאמה או לרדת למטה, וקיבע אותה במקום זאת על רצפת בית העץ. וכך היא ישבה לה, כעוסה ונרגנת במין אורח נעים דווקא, בזמן שאמה הגיעה אל הבית ונכנסה פנימה.

אחד החישוקים נפל חרש ונחבט על הקרקע, ולורל ראתה בכך אות לסולידריות. היא החליטה להישאר במקומה. שיתגעגעו אליה עוד קצת; היא תבוא לנחל כשיתחשק לה. בינתיים היא תקרא שוב את "מסיבת יום הולדת" ותדמיין עתיד הרחק מכאן, חיים שבהם היא תהיה יפהפייה ומתוחכמת, בוגרת וחפה משריטות.

***

האיש, כשרק נראה באופק, היה לא יותר מכתם עמום, ממש בקצה שביל הגישה. מאוחר יותר לורל לא ידעה מה בדיוק גרם לה להרים את עיניה באותו רגע. לשנייה אחת נוראה, כשרק ראתה אותו צועד לעבר אחורֵי בית החווה, חשבה לורל שזה בילי, שהקדים לבוא לקחת אותה. רק כשקווי המתאר שלו התבהרו והיא הבינה שהלבוש שלו לא נכון — מכנסיים מחויטים כהים, חולצת כפתורים וכובע שחור בעיצוב מיושן — היא הרשתה לעצמה לנשום לרווחה.

הסקרנות רכבה במהירות על גל ההקלה. אורחים היו חיזיון נדיר בבית החווה, וכאלה שבאו ברגל היו נדירים עוד יותר, אף שבעודה מביטה באיש המתקרב ריחף בראשה של לורל זיכרון עמום, מין תחושת דז'ה וו משונה שהיא לא הצליחה למקם אף שניסתה ככל יכולתה. לורל שכחה מהזעף שלה, ובחסות מחבואה התמסרה לנעיצת מבטים גלויה.

היא השעינה את מרפקיה על אדן החלון ואת סנטרה על כפות ידיה. יחסית לאדם מבוגר הוא היה נאה למדי, ומשהו בהילוכו רימז על ביטחון ונחישות. הנה אדם שלא צריך למהר. הוא בהחלט לא היה מוכר לה, לא אף אחד מבין חבריו של אביה מהכפר או מבין פועלי החווה. היתה כמובן אפשרות שהוא טַייל תועה שבא לבקש עזרה, אבל לא סביר שהוא בחר דווקא בבית החווה, שהיה מרוחק מאוד מהכביש. אולי הוא צועני או נווד? מהאנשים האלה שפוגשים לפעמים, שמזלם בגד בהם וששמחים לקבל כל עבודה שאבא יכול להציע להם. או — לורל התרגשה מהרעיון הנורא — אולי הוא האיש שקראה עליו בעיתון המקומי, זה שהמבוגרים מדברים עליו בנימה מתוחה, שמטריד נופשים שיוצאים לפיקניק ומפחיד נשים שצועדות לבדן לאורך הנחל המפותל והחבוי.

לורל רעדה, נתקפה לרגע פחד, ואז פיהקה. האיש לא היה טיפוס שלילי; היא ראתה עכשיו את תיק העור שלו. הוא איש מכירות שבא לספר לאמה על האנציקלופדיה החדשה שהם מוכרחים שתהיה להם בבית.

ועל כן היא הסיטה את מבטה.

***

חלפו כמה דקות, לא הרבה, והדבר הבא ששמעה היה נהמה חרישית של ברנבי מתחתית העץ. לורל מיהרה לחלון, וכשרכנה אל מחוץ לאדן ראתה את הספנייל עומד הקשב במרכז שביל האבנים. הוא פנה אל שביל הגישה והתבונן בזמן שהאיש — קרוב בהרבה עכשיו — התעסק עם שער הברזל המוליך לגינה.

"שקט, ברנבי," קראה אמה מבפנים. "אנחנו כבר באים." היא יצאה מהמסדרון החשוך, נעמדה בפתח הדלת ולחשה משהו באוזנו של התינוק, ואז נישקה את לחיו התפוחה והוא ציחקק.

מאחורי הבית חרק השער שליד חצר התרנגולות — הציר שם נזקק תמיד לשימון — והכלב נהם שוב. שערותיו סמרו על גבו.

"די כבר, ברנבי," אמרה אמה. "מה קרה לך?"

האיש התקרב מסביב והיא הסתכלה הצדה. החיוך נמחק מפניה.

"שלום לך," אמר הזר, נעמד והצמיד ממחטה אל שתי רקותיו. "יש לנו יום יפה היום."

פניו של התינוק התרחבו בשמחה למראה האיש הלא־מוכר, והוא שלח את ידיו השמנמנות ופתח וסגר אותן בהתרגשות. זאת היתה הזמנה ששום אדם לא יכול לסרב לה, והאיש תחב את הממחטה בחזרה לכיסו והתקרב, מרים קלות את ידו כמו כדי למשוח את היצור הקטן.

אמה נעה אז במהירות מבהילה. היא הרחיקה את התינוק מיד והנחיתה אותו בגסות על הקרקע מאחוריה. היה חצץ תחת כפות רגליו החשופות, ובשביל ילד כמוהו, שהכיר רק רוך ואהבה, ההלם היה חזק מדי. עולמו חשך עליו והוא התחיל לבכות.

לבה של לורל הלם בקרבה, אבל היא היתה קפואה ולא היתה מסוגלת לזוז. שׂער עורפה סמר. היא הסתכלה בהבעת פניה של אמה, הבעה שלא ראתה מעודה. פחד, היא הבינה: אמא פוחדת.

ההשפעה על לורל היתה מיידית. אושיות חייה התפוגגו לעשן ונמוגו. חרדה צוננת החליפה את מקומן.

"שלום, דורותי," אמר האיש. "עבר הרבה זמן."

הוא יודע איך קוראים לאמא, חשבה לורל. הוא לא זר.

הוא דיבר שוב, בשקט, כך שלורל לא שמעה מה אמר, ואמה הינהנה קלות. היא המשיכה להקשיב והטתה את ראשה הצדה. פניה התרוממו אל השמש, ועיניה נעצמו רק לשנייה אחת.

הדבר הבא קרה במהירות.

ההבזק הנוזלי הכסוף הוא שלורל תזכור לנצח. הדרך שבה אור השמש נלכד בלהב המתכתי. הרגע היה יפה להפליא להרף עין.

ואז הסכין נחת, הסכין המיוחד, ננעץ עמוק בחזהו של האיש. הזמן האט את קצבו; ואז שעט. האיש קרא בקול ופניו התעוותו בהפתעה ובכאב ובאימה; ולורל נעצה מבט בידיו הנשלחות אל הידית העשויה עצם, למקום שבו הדם הכתים את חולצתו; בעודו נופל ארצה; בעוד הרוח החמימה גוררת את כובעו כה וכה באבק.

הכלב נבח בעוז, התינוק יילל על החצץ, פניו אדומים ונוצצים, לבו הקטן נשבר, אבל באוזניה של לורל הקולות האלה הלכו והתפוגגו. היא שמעה אותם מבעד לגעש המימי של דמה שלה, מבעד לנשימותיה הנאבקות לבקוע מחזהּ.

הידית המעוגלת התנתקה מהסכין, וקצה הסרט האדום שעטף אותה השתרך על הסלעים שבקצה ערוגות הגינה. זה הדבר האחרון שלורל ראתה לפני ששדה הראייה שלה נמלא כוכבים קטנים מהבהבים, ואז הכול השחיר.