שומרת ראש

משאלתה האחרונה של אמי על ערש דווי היתה שאצא לחופשה.

"פשוט תעשי את זה, טוב?" היא אמרה ותחבה קווצת שיער מאחורי אוזני. "פשוט תזמיני כרטיסים ותיסעי. כמו שעושים אנשים נורמליים."

לא יצאתי לחופשה שמונה שנים.

אבל אמרתי, "בסדר," כמו שאומרים כשאמכם החולה מבקשת מכם משהו. ואז הוספתי, כאילו אנחנו מנהלות משא ומתן, "אני אקח חופשה אחת."

בזמנו לא הבנתי כמובן, שזאת משאלתה האחרונה. חשבתי שאנחנו סתם מנהלות שיחת-אמצע-הלילה בבית החולים.

אבל אז, בבת אחת, הגיע הלילה שאחרי ההלוויה שלה. לא הצלחתי להירדם והתהפכתי מצד לצד במיטה שלי, וכל הזמן חשבתי על הרגע הזה. על האופן שבו היא הישירה אלי מבט ולחצה לי על היד כדי לוודא שהעניין סגור - כאילו יציאה לחופשה יכולה להיות דבר רב-חשיבות.

עכשיו השעה היתה שלוש לפנות בוקר. הבגדים שלבשתי בהלוויה היו תלויים על מסעד הכיסא. חיכיתי להירדם מאז חצות.

"בסדר. בסדר," אמרתי בקול רם במיטה, לאף אחד.

אחר כך זחלתי על הבטן על המצעים ומצאתי את המחשב הנייד שלי על הרצפה, ובאור הכחול של המסך, בעיניים עצומות למחצה, עשיתי חיפוש מהיר אחר "כרטיס הטיסה הזול ביותר לכל מקום", מצאתי אתר שהיתה בו רשימה של יעדים עם טיסות ישירות תמורת שבעים ושישה דולר, גללתי בו כאילו אני מסובבת רולטה, נעצרתי באקראי על טולדו, אוהיו - ולחצתי על "רכישה".

שני כרטיסים לטולדו. ללא החזר כספי, כפי שגיליתי בהמשך. מין חבילה לאוהבים לכבוד יום האהבה.

זהו.

קיימתי את ההבטחה.

כל התהליך ארך פחות מדקה.

עכשיו כל מה שהיה עלי לעשות זה להכריח את עצמי לנסוע.

אבל עדיין לא הצלחתי להירדם.

בחמש בבוקר, בדיוק כשהשמים התחילו להתבהר, התייאשתי, משכתי את כל הסדינים והשמיכות מהמיטה, דשדשתי לארון הבגדים, התכרבלתי על הצד בקן מאולתר על הרצפה, ונרדמתי סוף-סוף בחשיכה חסרת החלונות.

כשהתעוררתי, השעה היתה ארבע אחר הצהריים.

קפצתי בבהלה ומעדתי ברחבי החדר - כפתרתי את החולצה לא נכון וחטפתי מכה בשוק מההדום - כאילו אני מאחרת לעבודה.

אבל לא איחרתי לעבודה.

הבוס שלי, גלן, אמר לי לא לבוא לעבודה. הוא אסר עלי לבוא, בעצם. למשך שבוע.

"שלא תחשבי אפילו לבוא לעבודה," הוא אמר. "פשוט תישארי בבית ותתאבלי."

להישאר בבית? ולהתאבל?

אין מצב שאני עושה את זה.

בייחוד מפני שעכשיו שקניתי את הכרטיסים האלה לטולדו, הייתי צריכה למצוא את החבר שלי, רובי, ולהכריח אותו לבוא איתי.

נכון?

אף אחד לא נוסע לטולדו לבד. על אחת כמה וכמה לא לרגל יום האהבה.

הכול נראה דחוף מאוד באותו רגע.

אילו הייתי במצב נפשי אחר, יכולתי פשוט לשלוח לרובי הודעה שיקפוץ אלי אחרי העבודה, ולהזמין אותו בנעימות לבוא איתי. מעל ארוחת ערב ומשקאות. כמו בן אדם שפוי.

אולי זאת יכלה להיות תוכנית טובה יותר.

או שהיא היתה מובילה לתוצאה טובה יותר.

אבל לא הייתי אדם שפוי באותו רגע. הייתי אדם שישן בארון שלו.

כשהגעתי למשרד באותו יום אחר הצהריים - לקראת סיומו של יום העבודה - השיער שלי היה מסורק למחצה, החולצה שלי היתה תחובה למחצה במכנסיים, ובכיס הז'קט של חליפת המכנסיים שלבשתי להלוויה עדיין היתה מקופלת התוכנייה עם תמונת סיום התיכון של אמא שלי בחזית.

כנראה זה מוזר ללכת לעבודה יום אחרי ההלוויה של אמא שלך.

חקרתי את הנושא, ורוב האנשים נעדרו מהעבודה למשך שלושה ימים כדי להתאבל - אם כי גלן אילץ אותי להיעדר לחמישה. דברים נוספים שחקרתי ככל שנמשך ליל השימורים שלי: "איך למכור את הבית של ההורים שלך", "מה כיף לעשות בטולדו" (רשימה ארוכה להפתיע), ו"איך לנצח את נדודי השינה".

מה אני מנסה להגיד? שלא הייתי אמורה להיות כאן.

לכן היססתי ליד דלת המשרד של גלן. וככה יצא שצותתי בטעות - ושמעתי את רובי ואת גלן מדברים עלי.

"האנה תחטוף התקף לב כשתספר לה," היה הדבר הראשון ששמעתי. הקול של רובי.

"אולי אני אכריח אותך לספר לה." זה היה גלן.

"אולי אתה רוצה לחשוב שוב על כל העניין."

"אין על מה לחשוב שוב."

וזה הספיק לי. פתחתי את הדלת. "על מה אתה חושב שוב? מי הולך להגיד לי מה? למה בדיוק אני הולכת לחטוף התקף לב?"

מאוחר יותר, הצצתי בעצמי במראה וראיתי את התמונה המדויקת ששניהם ראו באותו רגע כשהסתובבו לעבר הקול שלי - ובואו נגיד רק שהיו שם בין השאר עיניים אדומות ונפוחות, חצי צווארון חולצה מקומט מתחת לדש הז'קט, וכמות משמעותית של איפור עיניים מרוח בדמעות מהיום הקודם.

מבהיל. אבל גלן לא היה אדם שנבהל בקלות. "מה את עושה פה?" שאל. "לכי מכאן."

הוא גם לא היה אדם חם ומפנק.

חיזקתי את הטריטוריה שלי בפתח הדלת ונעמדתי בעמידת כוח. "אני צריכה לדבר עם רובי."

"את יכולה לעשות את זה מחוץ לשעות העבודה."

הוא לא טעה. כמעט גרנו יחד. כשלא עבדנו, כלומר. ואת זה עשינו רוב הזמן.

אבל מה הייתי אמורה לעשות? ללכת לעמוד בחניון?

"חמש דקות," התמקחתי.

"לא," אמר גלן. "לכי הביתה."

"אני צריכה לצאת מהבית שלי," אמרתי. "אני צריכה משהו לעשות."

אבל לגלן לא היה אכפת. "אמא שלך רק עכשיו מתה," הוא אמר. "לכי תהיי עם המשפחה שלך."

"היא היתה המשפחה שלי," אמרתי והקפדתי לשמור על קול יציב.

"בדיוק," אמר גלן, כאילו הוכחתי את הטענה שלו בשבילו. "את צריכה להתאבל."

"אני לא יודעת איך לעשות את זה," אמרתי.

"אף אחד לא יודע," אמר גלן. "את רוצה מדריך?"

הבטתי בו בכעס. "אם יש לך."

"המדריך שלך הוא: לכי מכאן."

אבל אני הנדתי בראשי. "אני יודעת שאתה חושב שאני צריכה -" היססתי לשנייה, לא הייתי ממש בטוחה מה הוא חשב שאני צריכה לעשות - "לשבת ולחשוב על אמא שלי, או מה שזה לא יהיה... אבל, באמת, אני בסדר." ואז הוספתי, וזה לא היה לא נכון: "אפילו לא היינו עד כדי כך קרובות."

"הייתן קרובות מספיק," אמר גלן. "עופי מכאן."

"רק תן לי... לתייק דברים. או משהו."

"לא."

הלוואי שיכולתי לומר שגלן - שהיה לו מבנה גוף של טנק וראש קירח מנומש כאילו מישהו פיזר עליו נמשים ממלחייה - היה מהבוסים האלה שנראו זועפים אבל באמת רצו תמיד בטובתך.

אבל גלן רצה לרוב בטובתו של גלן.

והיה ברור שגלן החליט שאני לא כשירה לעבודה כרגע.

הבנתי.

זאת היתה תקופה מוזרה. רק חזרתי הביתה ממשימה בדובאי כשהתקשרו אלי מחדר מיון ואמרו לי שאמא שלי התמוטטה במעבר חציה.

הגעתי מיד לבית החולים ופתאום גיליתי שהיא לא מפסיקה להקיא, והיא לא יודעת באיזו שנה אנחנו ומי הנשיא. ואז קיבלתי אבחנה מרופאה שהיה מרוח לה שפתון על השיניים, שאמא שלי חולה בשחמת סופנית - וניסיתי להתווכח עם הרופאה ואמרתי לה, "היא כבר לא שותה! היא כבר לא שותה!"

ואז, באותו ערב, נסעתי לבית שלה כדי להביא לה את הגרביים הצמריריים שלה ואת השמיכה האהובה עליה ומצאתי את מחבוא הוודקה שלה. שפכתי בטירוף את כל הבקבוקים עד הטיפה האחרונה לכיור המטבח ופתחתי את הברז בזרם חזק כדי לשטוף את הריח, וחשבתי כל הזמן שהאתגר הכי גדול שלי עומד להיות לעודד אותה לעשות מהפך בחייה.

שוב.

בהנחה שיהיה עוד זמן.

כמו שכולנו פשוט עושים תמיד.

אבל היא מתה עוד לפני שהבנתי עד הסוף שאני עלולה לאבד אותה.

זה היה קשה. אפילו גלן, שהיתה לו אינטליגנציה רגשית של מקדחה, הבין את זה.

אבל הדבר האחרון שרציתי לעשות הוא להישאר בבית ולחשוב על זה.

התכוונתי לשכנע אותו לאפשר לי לחזור לעבודה גם אם זה יהרוג את שנינו.

ואז התכוונתי לשכנע את רובי לבוא איתי לטולדו.

ואז אולי, רק אולי, אני אוכל לישון קצת.

בצעד סמכותי, כאילו אני מתריסה בפניהם להעז לעצור אותי, נכנסתי לתוך המשרד והתיישבתי בכיסא הריק מול השולחן של גלן. "על מה אתם מדברים?" שאלתי ושיניתי מעט את הנושא. "אתם בפגישה?"

"אנחנו בשיחה," אמר גלן, כאילו ידע שצותתי.

"אצלך אין שיחות, בוס," אמרתי. "יש לך רק פגישות."

רובי, חתיך כתמיד עם הריסים השחורים שמצלים על עיניו הכחולות, הישיר אלי מבט כאילו העליתי טענה טובה.

הקדשתי שנייה להתפעל ממנו. אמא שלי התרשמה כל כך כשהכרתי לה אותו בפעם הראשונה. "הוא נראה כמו אסטרונאוט," היא אמרה - וזה היה מדויק. היה לו גם שיער קצוץ, הוא נהג בפורשה וינטג', והוא היה בעל ביטחון עצמי מופרז. בצורה הטובה, הסקסית והאסטרונאוטית ביותר שאפשר. אמא שלי התרשמה ממני בזכות זה שיצאתי איתו. למען האמת, גם אני התרשמתי מעצמי.

רובי לא היה רק האדם הכי מגניב שיצאתי איתו אי-פעם - הוא היה האדם הכי מגניב שהכרתי אי-פעם.

אבל זה לא היה העניין. פניתי בחזרה לגלן. "מה בדיוק אתה הולך להכריח את רובי לספר לי?"

גלן נאנח, במובן של טוב, אנחנו כנראה עושים את זה. ואז הוא אמר, "התכוונתי לחכות עד שתעשי -" הוא בחן אותי - "לפחות מקלחת... אבל אנחנו פותחים סניף בלונדון."

קימטתי את המצח.

"סניף בלונדון?" שאלתי. "למה זה חדשות רעות?"

אבל גלן המשיך לדבר. "ואנחנו נצטרך מישהו ש -"

היד שלי עפה כלפי מעלה. "אני אקח את זה! עלי! אני בפנים!"

"- יקים את המשרד שם ויריץ אותו," סיים גלן. "למשך שנתיים."

הלו? לונדון? לנסוע ללונדון עם פרויקט ענקי שידרוש כל כך הרבה התמכרות לעבודה ששום דבר אחר לא יעניין אותי בכלל במשך שנתיים תמימות?

שהחופשה תלך לעזאזל. איפה נרשמים?

עצם המחשבה שטפה אותי בגלים של הקלה: פרויקט עבודה מחסל חיים כזה עשוי להסיח את דעתי מכל הבעיות שלי לנצח.

כן, בבקשה.

אבל אז הבחנתי שרובי וגלן מסתכלים עלי במבט מוזר.

"מה?" שאלתי והעברתי את המבט ביניהם.

"זה הולך להיות אחד משניכם..." אמר גלן והחווה בידו ביני לבין רובי.

כמובן. אני הייתי בת החסות שגלן טיפח במשך שנים, ורובי היה הכוכב הסקסי שהוא גנב מהמתחרים. מי עוד יוכל בכלל להתמודד על התפקיד?

עדיין לא הבנתי מה הבעיה.

"וזה אומר," המשיך גלן, "שמי שלא ייסע יצטרך להישאר כאן."

אבל אהבתי את העבודה שלי עד כדי כך: שאפילו האפשרות שאיאלץ להיפרד לשנתיים מהחבר שלי לא ערערה אותי. זאת אומרת, בכלל.

גם עד כדי כך הייתי נואשת לחזור לעבודה.

"אני אודיע מי ייסע ללונדון אחרי ערב השנה החדשה," אמר גלן. "ועד אז, ראו את עצמכם כמתחרים על התפקיד."

לא היתה שום תחרות. התפקיד הזה שלי.

"זה בסדר," אמרתי במשיכת כתפיים, כאילו מה? "כבר התחרינו בעבר." הנהנתי לעבר רובי. "אנחנו אוהבים להתחרות. ושנתיים זה לא כל כך הרבה זמן, לא משנה מי ינצח. אנחנו יכולים לעשות את זה, נכון?"

אילו הקדשתי לכך תשומת לב רבה יותר, אולי הייתי שמה לב שרובי הרבה פחות נלהב ממני לגבי הכול. אבל הייתי נואשת מדי באותו רגע מכדי לחשוב על מישהו אחר מלבדי.

פחדתי שארגיש את ההשפעה המלאה של האובדן של אמא שלי. הייתי מבועתת מהמחשבה להיות תקועה בבית בלי שום דבר שיסיח את דעתי. היתה לי ראיית מנהרה שאפשרה לי לראות רק הימלטות - רצוי לארץ רחוקה - בהקדם האפשרי.

רובי ואני היינו משובצים יחד למשימה של שלושה שבועות במדריד בשבוע הבא, אבל לא הייתי בטוחה שאצליח להחזיק מעמד אפילו עד אז.

קודם כול, הייתי חייבת לשרוד את ימי האבל שנותרו לי.

"לפי מה ששמעתי עכשיו במקרה," אמרתי והחוויתי בידי אל פתח הדלת, "ציפיתי לחדשות רעות."

"אלה לא היו החדשות הרעות," אמר רובי ושלח מבט חטוף אל גלן.

גם אני הסתכלתי על גלן. "מה החדשות הרעות?"

גלן סירב להסס. "החדשות הרעות הן שאני מוריד אותך ממדריד."

בדיעבד, העובדה שהופעתי ככה במשרד - פרועת שיער וטרוטת עיניים ונואשת - מן הסתם לא הועילה לעניין. אולי הייתי צריכה לצפות את זה מראש.

אבל לא צפיתי את זה.

"מוריד אותי ממדריד?" שאלתי במחשבה שבטח לא שמעתי טוב.

רובי נעץ את מבטו בחלון.

"מוריד אותך ממדריד," אישר גלן. ואז הוא הוסיף, "הראש שלך לא שם עכשיו."

"אבל..." לא ידעתי אפילו איך למחות נגד זה. איך יכולתי לומר, זה הדבר היחיד שיש לי לצפות לו?

גלן תחב את ידיו לכיסים. רובי בהה מבעד לחלון.

לבסוף שאלתי, "את מי אתה שולח במקומי?"

גלן העיף מבט ברובי. ואז אמר, "אני שולח את טיילור."

"אתה שולח... את טיילור?"

גלן הנהן. "היא הכי קרובה לרמה שלכם," הוא אמר, כאילו זה אמור לסגור את הנושא.

זה לא.

"אתה שולח מכאן את החברה הכי טובה שלי ואת החבר שלי ומשאיר אותי לבד לשלושה שבועות? כמה ימים אחרי שאמא שלי מתה?"

"חשבתי שאמרת שלא הייתן כאלה קרובות."

"חשבתי שאתה אמרת שהיינו קרובות מספיק."

"תראי," אמר גלן. "זה מה שנקרא החלטה עסקית."

אבל אני הנדתי בראשי. זה לא יעבוד. "אתה לא יכול פשוט לקרקע אותי ולפרק את כל מערכת התמיכה שלי. זאת הנסיעה שלי. אלה הלקוחות שלי."

גלן נאנח. "את תיסעי בפעם הבאה."

"אני רוצה לנסוע בפעם הזאת."

גלן משך בכתפיו. "ואני רוצה לזכות בלוטו. אבל זה לא הולך לקרות."

גלן היה מהאנשים האלה שהאמינו שמה שלא הורג אותך מחשל אותך.

לקחתי רגע כדי לנשום. ואז אמרתי, "אם טיילור נוסעת במקומי לנסיעה שלי, אז לאן אני נוסעת?"

"לשום מקום," אמר גלן.

"לשום מקום?"

הוא הנהן. "את צריכה לנוח. חוץ מזה, הכול מלא." הוא גלל במחשב הנייד שלו. "ג'קרטה תפוסה. קולומביה תפוסה. בחריין. הבכירים האלה של חברות הנפט בפיליפינים. הכול מלא."

"אבל... מה אני אמורה לעשות?"

גלן משך בכתפיו. "לעזור קצת במשרד?"

"אני רצינית."

אבל גלן כבר היה בתנופה. "להתחיל לסרוג? להקים גינת קקטוסים? להשקיע בהתפתחות האישית שלך?"

לא, לא, לא.

אבל גלן התעקש. "את צריכה קצת חופש."

"אני שונאת חופש. אני לא רוצה חופש."

"זה לא קשור למה שאת רוצה. זה קשור למה שאת צריכה."

מה נראה לו, שהוא המטפל שלי? "אני צריכה לעבוד," אמרתי. "אני מתפקדת טוב יותר כשאני עובדת."

"את יכולה לעבוד כאן."

אבל הייתי צריכה גם לברוח.

עכשיו הרגשתי רפרוף של בהלה בגרון. "הי. אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני צריכה לזוז. אני לא יכולה פשוט לשבת כאן ו - ו... להתפלש בסבל שלי. אני צריכה להיות בתנועה. אני צריכה לנסוע לאנשהו. אני כמו כריש, אתה יודע? אני פשוט צריכה לזוז כל הזמן. אני צריכה להעביר מים דרך הזימים." הצבעתי בידיים על כלוב הצלעות, כמו כדי להראות לו היכן נמצאים הזימים שלי. "אם אני אשאר כאן," אמרתי לבסוף, "אני אמות."

"שטויות," אמר גלן. "למות זה הרבה יותר קשה ממה שאת חושבת."

גלן שנא שאנשים התחננו.

למרות זאת התחננתי.

"תשלח אותי לאנשהו. לא משנה לאן. אני צריכה לצאת מכאן."

"את לא יכולה לברוח כל החיים שלך," אמר גלן.

"בטח שאני יכולה. אני לגמרי יכולה."

ראיתי לפי הבעת הפנים שלו שהגענו למבוי סתום. אבל נשאר בי עדיין קצת כוח להיאבק.

"מה עם הדבר ההוא בבורקינה פאסו?" שאלתי.

"אני שולח את דוגהאוס."

"יש לי ותק של שלוש שנים יותר מדוגהאוס!"

"אבל הוא דובר צרפתית."

"מה עם החתונה בניגריה?"

"אני שולח את אמאדי."

"הוא כאן בקושי שישה חודשים!"

"אבל המשפחה שלו מניגריה. והוא דובר -"

"בסדר. תשכח מזה."

"- יורובה וקצת איגבו."

זה מה שעמד בלב העניין. גלן היה חייב לשמור על המוניטין שלו. "אני אשלח אותך," הוא אמר בנימה שרמזה שאנחנו סיימנו כאן, "כשתהיה משימה שתתאים לך. אני אשלח אותך כשזה יהיה הכי טוב עבור הסוכנות. אני לעולם לא אשלח אותך במקום מישהו שמוכשר יותר ממך לעבודה."

צמצמתי את העיניים לעבר גלן בהבעה מתריסה. "אין מישהו יותר מוכשר ממני," אמרתי.

גלן בחן אותי מכף רגל ועד ראש, כשהוא משתמש ביכולת האבחנה המושחזת שלו כמו בכלי נשק.

"אולי, ואולי לא," אמר לבסוף. "אבל את קברת את אמא שלך אתמול."

הישרתי אליו מבט.

הוא המשיך. "הדופק שלך מואץ, העיניים שלך אדומות ונפוחות והאיפור שלך מרוח. הדיבור שלך מהיר והקול שלך צרוד. לא הסתרקת, הידיים שלך רועדות ואת קצרת נשימה. את במצב לא טוב. אז לכי הביתה, תתקלחי, תאכלי קצת אוכל מנחם, תתאבלי על המוות של אמא שלך ואז אני מציע לך למצוא לעצמך כמה תחביבים, לעזאזל - כי אני יכול להבטיח לך דבר אחד: את לא נוסעת לשום מקום עד שאת לא לוקחת את עצמך בידיים."

הכרתי את נימת הקול הזאת שלו.

לא התווכחתי.

אבל איך הייתי אמורה בדיוק לחזור לעבודה אם הוא לא הרשה לי לחזור לעבודה?