שותפים ויריבים

(1)

זה קרה בשעות אחר הצהריים של יום שני קר, סוער ועגמומי בחודש פברואר, כשהקדרות כיסתה את האדמה והדיכאון העונתי שטף את הארץ. בית המשפט יצא לפגרה. הטלפון לא צלצל. פושעים קטנים ושאר לקוחות פוטנציאליים היו עסוקים בדברים אחרים, וכלל לא העלו בדעתם לשכור עורכי דין. שיחת הטלפון המזדמנת הגיעה בדרך כלל מגבר או אישה שנבהלו פתאום מהזינוק בהוצאות בעונת החגים וביקשו להתייעץ לגבי כרטיסי אשראי שחשבונותיהם לא שולמו. הם נשלחו מהר מאוד למשרד הסמוך, או לזה שמעבר לכיכר, או לכל מקום אחר.

ג'ייק ישב אל שולחנו בקומה העליונה ובקושי התקדם בטיפול בערמת הניירת שהזניח שבועות רבים, אפילו חודשים. ללא שום צפי להופעות בבתי משפט או לדיונים אחרים בתקופה הקרובה, זה היה בדיוק הזמן להתעדכן בדברים הישנים – בתיקים העבשים שכל עורך דין קיבל על עצמו משום מה את הטיפול בהם לפני שנה או יותר, וכעת היה מעדיף שייעלמו. לעריכת דין בעיר קטנה, ובמיוחד בעיר הולדתך, היה גם יתרון, כי כולם הכירו את השם שלך, וזה הרי מה שרצית. היה לך חשוב שיחשבו עליך לטובה, שיאהבו אותך, ששמך ילך לפניך. כשהשכנים שלך נקלעו לצרות, רצית להיות האדם הראשון שאליו יתקשרו. החיסרון היה שרוב התיקים שלהם היו משמימים ורק לעיתים נדירות הניבו רווח של ממש. מצד שני, גם לא יכולת לסרב. הרכילות הייתה עזה ולא ידעה רחם, ועורך דין שהפנה עורף לחבריו לא החזיק מעמד זמן רב.

את מחשבותיו העגומות קטעה אלישיה, מזכירתו הנוכחית שעבדה במשרה חלקית, כשפנתה אליו באינטרקום של הטלפון שנח על שולחנו. "ג'ייק, יש פה זוג שרוצה לדבר איתך."

זוג. הם נשואים, אבל רוצים להתגרש. עוד גירושים זולים. הוא הציץ ביומן שנח על שולחנו, אף שידע שהוא ריק.

"הם קבעו פגישה?" שאל, אבל רק כדי להזכיר לאלישיה שלא תטריד אותו עם לקוחות מזדמנים שרק עברו במקרה בסביבה.

"לא. אבל הם מאוד נחמדים, והם אומרים שזה ממש דחוף. הם לא מוכנים ללכת, הם טוענים שהם זקוקים רק לכמה דקות מזמנך."

ג'ייק תיעב ניסיונות של לקוחות להפגין עליו שרירים במשרדו. ביום עמוס יותר, הוא כבר היה נוקט עמדה ונפטר מהם. "נראה לך שיש להם כסף?" התשובה תמיד הייתה לא.

"האמת היא שהם נראים לי די אמידים."

אמידים? בנפת פורד? נשמע מסקרן.

אלישיה המשיכה, "הם מממפיס, ורק עברו בסביבה, אבל שוב, הם טוענים שזה דחוף."

"יש לך מושג במה מדובר?"

"לא."

טוב, אם הם גרים בממפיס, כנראה זה לא גירושים. הוא עבר בזריזות על רשימת האפשרויות – צוואה של סבתא, איזו קרקע משפחתית שעברה בירושה, אולי ילד שנעצר על סמים באוניברסיטת מיסיסיפי. מכיוון שהיה משועמם והסתקרן קלות לדעת במה מדובר, וגם נזקק לתירוץ כדי להתחמק מטיפול בניירת, המשיך ושאל, "אמרת להם שאני באמצע שיחת ועידה על הסדר פשרה עם תריסר עורכי דין?"

"לא."

"אמרת להם שאני אמור להתייצב בבית המשפט הפדרלי באוקספורד ואוכל להקדיש להם מקסימום שתיים־שלוש דקות?"

"לא."

"אמרת להם שיש לי פגישות מקיר אל קיר?"

"לא. כל אדם שעיניו בראשו רואה שהמשרד ריק ושהטלפון לא מצלצל."

"איפה את?"

"במטבח, כדי שאוכל לדבר."

"בסדר, בסדר. תכיני קפה טרי ותכניסי אותם לחדר הישיבות. אני ארד תוך עשר דקות."