שחק בי שוב

בית הספר היה נתון לשליטתי. הייתי חסין מפני כל איום.

פסעתי במסדרונות תיכון אלסטון עם קבוצת החברים שלי, מודע למבטי הקנאה שנשלחים לעברי. אפילו המורים כרכרו סביבנו. לפחות רובם. היינו בפסגה, וקיאן, זוויאר ואני שלטנו בכולם.

וכך זה היה אמור להימשך.

עד שבחורה אחת הרסה הכול.

* * *

"גש אליי לאחר השיעור, מר בלקתורן." המורה לספרות הטיח על שולחני את המטלה שהגשתי וחבט בה בכף ידו. 60. פאק. אם לא אשפר את הציונים שלי אאבד את מקומי בנבחרת הכדורגל. גרוע מזה, לא יהיה לי סיכוי להתקבל לאלסטון קולג'. תואר משם פותח הרבה יותר דלתות בהשוואה לאוקספורד או לקיימברידג', ואם אני רוצה ללכת בדרכו של אבי, אני חייב להתקבל לשם בשנה הבאה. חרקתי שיניים. זה היה השיעור היחיד שהתקשיתי בו, ולימד אותו המורה היחיד שלא הצלחתי לשלוט בו.

התקתי את המבט מהמטלה ותשומת ליבי עברה אל הנערה שישבה ליד השולחן שמתחת לחלון. ריין לורן. ריין המכוערת. שיער חום אסוף לאחור בקוקו מתוח, תלבושת אחידה במידה לא מתאימה שצריך לשרוף. היה כתוב לה על המצח "ספרנית בעתיד".

עיניי נדדו מהחיוך הקטן שהתפשט על שפתיה אל המטלה שלפתה בידה ותרעומת בערה בי. איך היא שוב קיבלה 100 ואני רק 60? שוב?

בסוף השיעור הפעמון צלצל וכולם יצאו החוצה. נשענתי לאחור בכיסא, נינוח ואדיש מול המבטים של כולם, אבל בתוכי הרגשתי שהעתיד חומק מבין אצבעותיי.

"עוד 60. אני מצפה ממך ליותר, מר בלקתורן. כל העתיד שלך בסכנה אם לא תירתם למשימה." חשקתי את הלסת והמשכתי לשתוק, נאטם מול הנזיפה של פרופסור פאטל. חזרתי להתרכז בדיוק כשאמר, "אני מצפה ל־80 ומעלה במטלה הבאה, אחרת אתה מוזמן להיפרד מהתקווה להתקבל לאלסטון קולג'. אולי תתקבל על תנאי, אבל זכור שהאישור הסופי תלוי אך ורק בציונים שלך."

לא עניתי. הוא רכן על השולחן לעברי והניף את ידו מול פניי, זוקר את האגודל והאצבע המורה. קולו היה נוקשה ובלתי מתפשר. "אתה קרוב מאוד לציון נכשל. זו אזהרה אחרונה. ברור?"

"כן, המורה." אמרתי את המילים בעל כורחי.

"יפה. משוחרר." הוא חזר לשולחן ואני עפתי משם.

יום הלימודים הסתיים ולכן המסדרון כבר היה ריק. כמעט כולם כבר הלכו. ניגשתי ללוקר שלי כדי לשים שם את הספרים ומשם הלכתי לאימון במגרש.

הקפתי את הפינה וראיתי את ריין סוגרת את הלוקר שלה. מעולה. האחרונה שרציתי לראות. בראשי הבזיקה תמונה שלה מחזיקה דף שעליו ציון 100, וחיוך זחוח על פניה.

הזעם בעבע בעורקיי. ניגשתי אליה, העפתי את הספרים מידיה והם נפלו על הרצפה בחבטה רמה. בלי שהבנתי מה אני עושה, ריתקתי אותה ללוקרים והנחתי את ידיי משני עברי ראשה.

נשימתה הכבדה הדהדה בקול רם במסדרון וחזה עלה וירד על חזי. בלי מחשבה מודעת, כרכתי את אצבעותיי סביב צווארה.

שנינו קפאנו לרגע.

מה קרה פה, לעזאזל?

הדופק שלה דהר תחת הלפיתה שלי. במקום לשמוט את היד כמו שהתכוונתי, אגודלי ליטפה את צד צווארה.

עורה היה רך כל כך.

מבטי רותק לחזה שלה, שהתרחב עם כל אנחה או נשימה שניסתה לכבוש. עיני האגוז שלה נפערו ואישוניה התרחבו, אבל היא בלעה את הרוק והרימה את ידיה כדי לדחוף אותי. היא פרשה את כפות ידיה על חזי ובקושי הפעילה מאמץ בתנועותיה. גם אם הייתה מפעילה, משקל גופי הצמיד אותה למקומה בלי שתוכל לזוז. היא הייתה קטנטנה ולא היה לה סיכוי מולי.

התאמצתי להתמקד בסיבה לכעס שלי, והזכרתי לעצמי שהנערה הזאת היא הסיבה לסבל בחיי.

"מה הסיפור שלך, לורן? יושבת בכיתה עם החיוך הקטן והזחוח על הפנים שלך, חושבת שאת טובה יותר מכולנו. אני צריך להזכיר לך את המקום שלך?"

פיה המעוצב בצורת לב נמתח לפס צר. היא קפאה.

מתח עמד באוויר כשהישירה אליי מבט. למה היא לא נסוגה?

"יש לך מה לומר?"

זיק התרסה צץ בעיניה, אבל היא המשיכה לשתוק.

הרפיתי את אחיזתי והיא נשמטה לאחור בנשיפה כבדה.

"עופי לי מהעיניים." דילגתי מעל הספרים שהפילה, ניגשתי ללוקר והטחתי את אגודלי בחיישן טביעות האצבע. מאחוריי שמעתי את ריין אוספת את החפצים שלה, ואז בורחת ומשאירה אותי לבד עם מחשבותיי.

60. פאק.

ריין

"תני לי לעזור לך."

עמדתי ליד אחד מעמודי האבן החומים, מחוץ לכניסה הראשית לתיכון אלסטון. רציתי להרים את התרמיל שלי ונעצרתי. הבטן שלי התהפכה לשמע הקול השקט, ולא במובן החיובי. הסתובבתי וראיתי את קרטר בלקתורן, מלך התיכון בעיני עצמו, מביט בי בזלזול מתנשא. לאליל הכדורגל היה גוף שרירי במידה חריגה בקרב נערים בני שמונה־עשרה, עיניים מלאות הבעה שהזכירו לי עלי שלכת בגוני חום וזהב, תלוי באור, ושיער חום כמו שוקולד משוח בג'ל שגלש על מצחו. הוא היה ממש חתיך, וגם ידע את זה.

אבל אני ידעתי שהמראה החיצוני שלו מטעה. בנוסף לשחצנות הכללית שלו, לאחרונה הרגשתי שהוא שואב הנאה חולנית מלענות אותי בזמן שאף אחד אחר לא מסתכל, ולא היה לי מושג למה הוא עושה את זה. הורדתי את הראש וניסיתי להתרחק ממנו, אבל בימי שני הדבר היה בלתי נמנע.

לרוע מזלי קרטר ואני היינו כמעט שכנים, ומאז שדוד שלי התגרש מדודתי ונאלצנו להסתדר כמעט לבד, היא התיידדה עם ההורים של קרטר. הם גרו באחוזה ענקית בסגנון טיודור בפינת הרחוב, והבית הקטן שלי ושל דודתי שכן בפינת הרחוב הסמוך, כך שהבתים שלנו היו אנכיים זה לזה.

החברות שלהם פגעה בקרטר באופן אישי. הנחתי שאנחנו לא טיפוסים כלבבו. לפחות אני. לא הייתי עשירה או מקובלת או חברותית, ולא התאמצתי להרשים אף אחד. נשארתי בלתי נראית עבור רוב האנשים. לעומת זאת, מקרטר אי אפשר היה להתעלם. בעיקר לא עכשיו.

"אני בסדר גמור, תודה," אמרתי בכעס והרמתי את התיק מהרצפה לפני שהספיק לתפוס אותו. הייתי מבולבלת בגלל התקרית שהתרחשה קודם ליד הלוקרים, ועכשיו הרגשתי כלפיו בעיקר כעס.

"מה קרה, לורן? יהירה מכדי להרשות לי לסחוב את התיק שלך?"

"אני בהחלט מסוגלת לסחוב את התיק שלי, תודה רבה." הפניתי אליו את גבי.

זו הייתה הטעות הראשונה שלי. הוא סובב אותי, תלש את התיק מידיי ובתנועה מהירה חדר למרחב הפרטי שלי.

"זו לא הייתה שאלה, ריין המכוערת."

פי התהדק לפס צר; סירבתי לאפשר לו לראות כמה הוא משפיע עליי, למרות שכל איבר בגופי רעד בתגובה לנוכחותו. חום גופו גרם לי לנשום עמוק ושריריו החסונים נצמדו אל שדיי. מדי הנבחרת בצבעי שחור וירוק עמדו בניגוד ללובן הצחור של חולצת בית הספר שלי. הוא היה חם ומיוזע בעקבות האימון, ורק זה היה אמור לגרום לי לסגת. אבל לא. שאפתי אותו והוקסמתי מחזהו העולה ויורד, מעמידתו הזקופה והבלתי מתפשרת, מהרגליים הנטועות משני עבריי בעודו מביט אליי מלמעלה.

הוא התבונן בי, ולא ראיתי רמז לחמימות במעמקי החום והזהב של עיניו. "בואי."

נאנחתי והלכתי אחריו לכיוון החניון. לא היה טעם לסרב.

למה? למה הוא היה מוכרח להיות שכן שלי? למה הייתי צריכה להיות בכלל בקשר איתו? הכול הוחמר בגלל ההסדר המגוחך שאילץ אותי להיות תלויה בו לטרמפ הביתה, ולא אפריז אם אומר שזה היה עינוי עבור שנינו.

זה התחיל בחודש שעבר, בתחילת שנת הלימודים האחרונה שלנו. ציינתי באוזני דודה שלי שבחוג הדרמה אחרי הלימודים מחפשים תלמידים שיעבדו על תלבושות ועיצוב תפאורה. לקרטר היה אימון בימי שני, ובן רגע, דודה שלי ואמא שלו העלו תוכנית שכפתה עלינו לחזור יחד מהלימודים ביום הזה. אמנם הייתי אסירת תודה על שזכיתי להיות חלק מחוג הדרמה ולעשות משהו שאני אוהבת, אבל השיא היחיד בשבוע שלי הוכתם על ידי העימות שידעתי שצפוי לי איתו.

היה ברור שהוריו של קרטר הרגישו תחושת מחויבות כלפיי. אולי אפילו רחמים. לא רציתי להיות מקרה צדקה, אבל הסכמתי לבלוע את הגלולה המרה כדי שאוכל לעשות משהו שאני באמת אוהבת. לאחר שאיימו עליו שיקצצו לו בדמי הכיס, נאלץ קרטר להסכים לשמש לי נהג פרטי כל יום שני, וכך הפכנו שנינו למרירים.

הנסיעה הביתה עברה בשקט. המוח שלי שחזר את הרגע שבו הצמיד אותי ללוקרים. המבט האפל בעיניו כשלפת את גרוני בלי מאמץ; הפחד, שמיד לאחריו הגיע פרץ לא צפוי של תאווה והתרגשות שהציפו אותי עד שהפילו עליי אלם מרוב תדהמה... מפגש חוג הדרמה חלף בלי ששמתי לב, כי הייתי מרוכזת בניסיון לעכל את מחשבותיי ואת תגובתי אליו.

אהבתי את מה שעשה לי.

מה לא בסדר איתי?

לא הצלחתי להוריד את עיניי מידיו של קרטר שאחזו בהגה, מהאופן שבו אצר את המתח בגופו, ומהלסת שחשק בעודו מישיר מבט קדימה. שמש הסתיו הנמוכה זרחה דרך החלונות, והעצים משני הצדדים הפגינו שפע של גוני חום וזהב, אבל היופי לא הצליח לחדור את האפלה שהקיפה אותנו בתוך המכונית.

הגענו לכביש הגישה לבית שלי וקרטר עצר. הבטתי אל מחוץ לשמשה וראיתי ששערי הכניסה סגורים ופירוש הדבר שדודה שלי בעבודה. נאנחתי. הייתי רגילה להיות לבד, אבל עכשיו לא הייתה מזיקה לי מעט חברה, הסחת דעת מהמחשבות שהתרוצצו לי בראש.

"יש בעיה?"

התעוררתי ממחשבותיי לשמע הנימה קצרת הרוח של קרטר. "אין בעיה." הרמתי את התיקים שלי מהרצפה וגיששתי אל ידית הדלת. ואז עצרתי, עצמתי את עיניי לרגע ונשמתי עמוק כדי לייצב את קולי. "בעצם יש לי בעיה."

מבטו עבר אליי והוא הרים גבה בהתרסה. "אתה..." בלעתי את הרוק. "למה אתה שונא אותי כל כך?"

האפלה שאפפה אותנו הפכה סמיכה ומחניקה והשתקפה בעיניו. הוא הושיט יד אל פניי ולפתע תפס לי בלסת ואצבעותיו ננעצו בעורי.

"את יודעת מה אני מרגיש כלפייך? אדישות. כדי לשנוא אותך, צריך להיות אכפת לי ממך. את כלום בשבילי. את חסרת חשיבות."

את כלום בשבילי. חסרת חשיבות.

הייתי צריכה לשמוח על המילים האלה, אבל למרבה הזוועה הרגשתי שדמעות צורבות את עיניי והשפה שלי רעדה.

התנתקתי מאחיזתו, פתחתי את הדלת ונמלטתי מהמכונית.

הוא התרחק בשאגה משערי הכניסה, פנה ונעלם מהעין עוד לפני שזלגה הדמעה הראשונה.

באותו לילה, רדפו את חלומותיי רגשות וזיכרונות שהשתדלתי להדחיק בכל הכוח. למרות ששמתי את עברי מאחוריי, המילים של קרטר הכאיבו לילדה הקטנה והמפוחדת שבי, שהרגישה חסרת ערך ולא אהובה.