שידוך לשטן

פרק 1

כשפקח את עיניו מצא עצמו רבי מנדל שול שוכב פרקדן על מיטת ברזל צרה בחדרון צר ללא חלונות, שתקרתו וכתליו ספוגי לחות וטחב. נורה שהשתלשלה מהתקרה בקצהו של חוט חשמל חשוף, הפיצה אור צהבהב חיוור. הוא סקר את תכולת החדרון: כיסא עץ פשוט, שרפרף ועליו קנקן מים וכוס פלסטיק כתומה.

ריח חריף של טחב צבט את נחיריו. הדם ברקותיו הלם ללא רחם בגולגלתו, ראייתו היטשטשה. ניסה להזדקף, ללא הצלחה. ניסה שוב ואז גילה לחרדתו שהוא כפות ברצועות עור רחבות למיטה הצרה. ניסה להיחלץ מהכבלים, אך הכאב החד שפילח את אמות-ידיו הבהיר לו, כי הן קשורות.

"אנשים טובים, הצילו!" זעק בייאושו.

הדקות נקפו ואיש לא נכנס לחדר

"הצילו!" המשיך לזעוק בגרון ניחר.

דלת הברזל נעה על ציריה בקול חריקה. לחדר נכנסה אישה עבת-בשר כבת שישים, לבושה בחלוק לבן, פניה חמורות סבר. בידה נשאה מגש עמוס תחבושות, מזרקים וחומרי חיטוי.

"איך אתה מרגיש, כבוד הרב?" שאלה.

"איפה אני?" דרש שול לדעת, מתעלם משאלתה.

"בבית-חולים", אמרה קצרות מבלי להביט בו.

"אז למה אני קשור?"

היא לא השיבה. התיישבה בקצה המיטה, נטלה את כף-ידו הימנית והחלה לקלף ממנה את התחבושת המגואלת בדם. "כשהיית על הר מירון איבדת את ההכרה. נפלת, וההמון רמס אותך. שתי ידייך נפגעו בצורה קשה ביותר".

היא סיימה להסיר את התחבושת, והרב נחרד למראה עיניו. כף-ידו הימנית דמתה לעיסת בשר טבולה בדם. במאמץ רב עלה בידו לדכא את תחושת הקבס שטיפסה במעלה גרונו. האחות, מורגלת במראות מסוג זה, נותרה אדישה. נטלה פיסת צמר גפן, טבלה אותה באלכוהול וטפחה קלות על הפצעים המדממים. שול פלט צרחה מיוסרת.

"אני מצטערת", אמרה בנימה יבשושית. "אני מבינה שאתה סובל, אבל מנהל המחלקה נתן הוראה להפסיק לך את המורפיום".

"מורפיום!? כמה זמן אני מאושפז כאן, אחות?"

"היום זה היום השביעי".

"את רוצה להגיד לי שהייתי מחוסר הכרה במשך שבוע?!"

היא הינהנה בראשה, עברה לצידה האחר של המיטה והחלה לטפל בידו השנייה. הוא הביט בפניה חרושות הקמטים, מנסה לשווא לצוד את מבטה.

"שבוע ימים? שבוע ימים שאני קשור למיטה בחדר אטום? איך בכלל הגעתי לכאן, למה אין חלונות ולמה כבלו אותי למיטה?" המטיר עליה שאלות בצרורות. "והכי חשוב, איפה אני נמצא בדיוק?"

"אמרתי לך, בבית-חולים".

"כן, אבל איפה? באיזה בית-חולים?"

"בצפת. אתה מאושפז בבית-החולים ל..." היא לא סיימה את המשפט. שבה להחליף את התחבושות בכף-ידו השמאלית. אחר-כך דחסה את התחבושות המזוהמות לתוך שקית ניילון, התיזה נוזל חיטוי על ידיה, חיככה אותן זו בזו ונעמדה.

"מיד ייכנס לכאן דוקטור שוורץ, מנהל המחלקה. הוא יענה לך על כל השאלות", אמרה ובאותה נשימה הוסיפה: "אתה צמא?"

מנדל שול הינהן.

היא יצקה מים מהקנקן לתוך כוס הפלסטיק, קירבה אותה לשפתיו המבוקעות, ובידה השנייה אחזה בעורפו והגביהה מעט את ראשו. הוא לגם מספר לגימות ונרתע לאחור, גונח בכאב. הנוזל שחילחל לשיפולי בטנו, צרב את מעיו.

"כואב לי", התייפח. "אני לא מסוגל לשתות".

"אני מבינה. אנשים רמסו אותך, גרמו לך שטפי דם פנימיים", אמרה בהזדהות.

הביטה בו בשתיקה, התלבטה קלות, ואז הפשילה את שרוול חולצתו ובתנועה מיומנת נעצה מזרק בזרועו. בקושי חש בדקירה. כשביקש לדעת מה הזריקה לו, היא כבר חצתה את מפתן החדר, נעלה את הדלת אחריה, משאירה אותו לבד עם ייסורי התופת.

לפתע נזכר. אלוהים אדירים! הזוגות שהבטחתי לחתֵן מחכים לי שם על ההר!

"אחות! אחות!" צעק בגרון ניחר, אך נוכח לדעת שאיש אינו שומע את קריאתו. החדר היה אטום לחלוטין.

תחושת ריפיון פשטה באיבריו, עפעפיו נעצמו והוא שקע בתרדמה עמוקה.