שיחות על אהבה ופחד

קו דק מפריד בין ה"אחד" ל"אחר", בין "אין עוד מלבדו" ל"אין עוד מלבדי". ההבדל בין האותיות ר' ו-ד' ובין האותיות ו' ו-י' הוא קוצו של יוד, אך נדמה שבקוץ הזה תלויים תלי תלים של משמעויות של אחד מול האחר. בחרתי להציג את הסוגיות שעולות בספר הזה באמצעות דיאלוג בין בת הרב לבין בן הקייס, וזאת מכמה סיבות עיקריות. ראשית, דמוקרטיזציה היא תהליך חשוב לאוטונומיה של היחיד, שלאחר מכן תתבקש להרחיב את גבולות האני ולהגיע לגילוי האחר. רוצה לומר, חובת הזכות לאוטונומיה היא הזכות לחובה, האחריות שלנו כלפי האחר. דמוקרטיה מסוג זה שוכנת עמוק בתודעתי. דומני שאחת הדרכים לביטויה של אוטונומיה מסוג זה היא מודל הדיאלוג. אני מאמין שכל פעולה חד צדדית היא נגזרת של כישלון הדיאלוג, ומשם קצרה הדרך לפירוק ולחורבן הבית.

שנית, במודל הדיאלוג ישנו תהליך פרדוקסלי. אופיו של הדיאלוג במקרים רבים איננו מעגל פינות, אלא מחדד את הפינות ומחריף את נקודות המחלוקת; איננו מתעלם מהבדלים, אלא במקרים רבים חושף אותם. בחיבור זה אין בכוונתי לעגל פינות או להתעלם מן השוני ומן הפערים. מטרתי היא לשים הכול על השולחן, בלי פוליטיקלי קורקט. ההבנה שאנו שונים היא שלב מקדים לשלב שבו אנו מרגישים שווים, אך עדיין שונים. חשיפת השוני איננה נעימה, אך היא טובה; היא אינה מבטלת אף צד מצדדי הקיום, אלא מנתבת אותם נכונה: "ברית בין שניים השונים זה מזה במהותם; והשוני הזה הוא המהותי ביותר הקיים בטבע. אולם דווקא דרך שינוי זה רואים וחושפים בעצמם השניים את הנצחי הנשגב והאין סופי את השכינה עצמה".1

בתקופת לימודיי לדוקטורט באוניברסיטת בר אילן התוודעתי לספרו של יהודה אברבנאל, "שיחות על האהבה". הספר עשוי דיאלוגים בין פילו לבין סופיה, המתנהלים בלשון פילוסופית נשגבה ומבררים שאלות כמו ההבדל בין אהבה לתשוקה, ההבחנות שבין ערך לצורך, האהבה - בין גורל לבחירה ועוד. אין לי ספק שמבנה הספר של אברבנאל השפיע במידה רבה על מבנה הספר הזה.

בת הרב ובן הקייס, כאמור, אינם מעוניינים בטשטוש ההבדלים אלא בחשיפתם. כותב הרב סולוביצ'יק:

כשהאדם פנה לחווה בהשתמשו במִלה כאמצעי של תקשורת, בוודאי אמר לה לא רק שאיחד אותם אלא אף מה שהפריד ביניהם. חווה גם אורו עיניה וגם נתונה הייתה במבוכה נגרמו לה על ידי המלה הזאת גם שלווה וגם חוסר מנוחה. כי בכל ההתקשרויות האישיות כגון נישואין ידידות או חברות - יהיו הקשרים המאחדים שני יחידים חזקים כאשר יהיו - נשאר המודוס האינסטנציה לגמרי יחיד במינו ולפיכך ללא התאמה... למעשה ככל ששני היחידים הללו נעשים קרובים יותר להכיר איש את רעהו כן הם יודעים יותר על המרחק המטאפיסי המפריד ביניהם... גדולתו של האדם מתגלה בגישה דיאלקטית לאיש שהוא עומד בפניו בפעולה דו ערכית לגבי עמיתו, בגילוי ידידות ומורת רוח בהתקרבות אליו ובהתרחקות ממנו. בהיפלגות של "עזר" ו"כנגדו" אנו מוצאים את ניצחוננו בדיוק כמו מפלתנו.2

החיבור המרכזי בספר זה מתרחש בין שני בני אדם שווים ושונים, שתי זהויות שונות בתכלית, שני טיפוסים שיש בכל חברה ובכל קבוצה. בת הרב ובן הקייס הם שני סובייקטים העוברים מסע, תוך דיאלוג בין ה"אחד" ל"אחר". שניהם החליטו לעצמם להיות בני חורין הם אינם מעוניינים להישאר "עבד" למציאות, למחשבה ולתפיסה המקובלת. בת הרב ובן הקייס לפיכך מייצגים אב טיפוס לכל סוגי הדיאלוגים.

פעם נתקלתי בסטיקר שהיה כתוב עליו "הפוך את הרגש לגשר, בכדי שהשדר ירגש ולא יגרש". גם בדיאלוג בין שניים ישנם רגעים שבהם הרגש של צד אחד מצליח לרגש, וישנם רגעים שבהם הרגש מצליח לגרש. זהו הפרדוקס של החיים ההטרוגניים. נראה שהחיים המודרניים מציבים אתגר לחיי הנישואין, ונדמה שאחת הסיבות לכך היא המתח בין הרצון של הזוג לחיות למען עצמו לבין הרצון של הזוג לחיות עם עצמו. רוצה לומר: ישנו מתח בין החיים בחוץ, שלרוב דורשים מן האדם המודרני לאמץ התנהגות מסוימת ופרמטרים מקובעים, הפועלים אוטומטית, לרוב ללא ברירה, לבין החיים בתוך הבית, בתקשורת הזוגית שמבוססת על דיאלוג, על היכרות אנושית ממושכת. יש למצוא איזון בין "לחיות למען עצמנו" לבין "לחיות עם עצמנו", ומתוך כך להציע דרך חיים הנגזרת מבסיס התפיסה הזו. אהבה המנצחת את הפחד היא בין היתר התמודדות עם המתח הזה.

כאמור, בת הרב ובן הקייס הם אב-טיפוס לכל סוגי הדיאלוגים. בת הרב קרובה יותר לטיפוס האידיאליסטי, ובן הקייס קרוב יותר לטיפוס הקיומי.3 שתי הגישות מנסות להתמודד עם שאלת סיבת הקיום. מי אנחנו? מהו סודה של אהבה? כיצד יש להסביר את העולם? מהי בעצם המציאות? האם יש משמעות לחיים? בעבור הפילוסוף האידיאליסטי, למחשבה ולתבונה יש תפקיד מרכזי בעיצוב העולם: המחשבה והיקום מקיימים או יוצרים זה את זה. טיפוס זה מעניק לתבונה מעמד ראשוני, שבאמצעותה אפשר להסביר את האדם ואת העולם. נקודת המוצא של טיפוס זה היא שלכל אדם ישנה תכלית שאותה עליו לגלות; הרעיונות קודמים למציאות. מול זה טוען הטיפוס הקיומי, כפי שמסביר אפרים מאיר:

שאין באפשרותה של שיטה לכלול את כל המציאות ושאין הגות יכולה לספק אחת לתמיד הסבר סופי לעולם ולקיום אנושי... האקסיסטנציאליזם (הטיפוס הקיומי - ש"ש) מוחה נגד השיטה האידיאליסטית שבה הרעיונות קודמים למציאות שיטה המניחה לסובייקט בייחודיותו להתנדף בתרשימי המחשבה מופשטים... הטיפוס הקיומי מתמרד לכל התפיסה האידיאליסטית ויוצא נגד וטוען "הלא בכל הגות שיטתית ועיונית מתגלים חורים... (הטיפוס הקיומי) מתנגד לכל שיטה השואפת להסביר את האדם... (הוא) מתקומם נגד צורת מחשבה כזאת שבה האדם נתפס כתוצאה הכרחית של מכלול תהליכים שרירותיים ועיוורים... (לכן) המונח אמת הוא עבורו שם נרדף לאותנטיות. אמת היא אישית, היא מתייחסת לסובייקט... עניין מועט יש לו לפילוסוף הקיומי בפילוסופיה עצמה, בהיסטוריה בלתי אישית שלה שהוא משתתף בה. הוא מתעניין יותר בחייו הוא, ואותם הוא שואף להבהיר.4

מה שקובע מיהו האדם אינו צבע עורו, זקנו, מעילו, כובעו, או סטיגמות של החברה עליו; ההפך הוא הנכון: מתוך אוטונומיה, מאמץ כביר, אמונה ביכולת העצמית, ללא כל רגשי נחיתות ואצבע מאשימה, מחליט הטיפוס הקיומי לברוא ולעצב את מהותו. בתורף הדיאלוג בין בת הרב לבן הקייס עומדת השאלה כבדת המשקל הזו - האם ישנה מהות ראשונית הקבועה מראש, והאדם הוא נגזרת של המהות הזו? או, לחילופין, אין מהות ראשונית ולכן "הקיום קודם לכל קביעה אפריורית על האדם ואדם יכול להשתנות תמיד"?5 אישיותה של בת הרב קרובה יותר לאפשרות הראשונה, ואילו בן הקייס קרוב יותר לאפשרות השנייה.

ברקע הדיאלוג עומד גם הקיטוב הקיים ביחס לאמת הדתית, שמגולם במחלוקת שבין ריה"ל לבין הרמב"ם. ריה"ל רואה את האמת הדתית כספונטנית: המאמין אינו מתכונן כדי להגיע לאמת, והוא לא יגיע אליה באמצעות הלימוד וההשכלה. הדת היהודית, כתב ריה"ל, "החוקה שמקורה באלוה, זו קמה פתאום. נאמר לה 'היי'! ותהי. ממש כבבריאת העולם".6 הרמב"ם מייצג את העמדה ההפוכה: רק הכנה הדרגתית ומייגעת של לימוד החוכמות יובילו את האדם לאמת הדתית. הרמב"ם7 תקף בחריפות את הסבורים שנבואה יכולה לשרות על מי שלא התכונן לה, דהיינו רכש את החכמות והמדעים באופן הדרגתי: "אבל הפתיים מעמי הארץ, אי אפשר זה אצלנו - רצוני לומר, שינבא אחד מהם - אלא כאפשרות הינבא חמור או צפרדע".8 אין בכוונתי להכריע בסוגיה הזו, שכן ההכרעה היא אינדיבידואלית, אך ודאי שהקיטוב הקיים ביחס לאמת הדתית עומד ברקע הדיאלוג שבספר הזה. בת הרב קרובה יותר לגישתו של יהודה הלוי, ובן הקייס קרוב יותר לגישתו של הרמב"ם.

אפנה כעת לאפיון שתי הדמויות. בן הקייס עלה ארצה עם משפחתו מאתיופיה. בתחילת המסע מן הכפר שבאתיופיה לארץ ישראל מנתה משפחתו עשר נפשות, ובהגיעה ארצה היא מנתה שש נפשות. שלושה מהילדים ואמם נפטרו במסע לארץ ישראל. המשפחה עברה משבר קשה. יום אחד גילו בני המשפחה שמטבילים אותם לצורך "גיור לחומרא", ומכאן הם הבינו שהם לא נחשבים ליהודים. אין ספק שזה היה הקש ששבר את גב הגמל. המדיניות של אותם ימים הייתה שרוב העולים נשלחו ללמוד במוסדות דתיים, לרוב במוסדות של עליית הנוער (שלא לחזור על טעויות שהיו בשנות החמישים, אז נשלחו אוכלוסיות מסורתיות ודתיות למוסדות שאינם דתיים). בן הקייס פיתח הערכה גדולה לצוות היקר של המוסד שבו למד, שעבד עם העולים מסביב לשעון, לילות כימים. לא היה זה רק בשביל המשכורת החודשית: הם ראו בכך שליחות ועשייה ציונית ממדרגה ראשונה.

לאחר סיום הלימודים נפרדו דרכיהם של האחים. אחד האחים חזר בתשובה והפך לחרדי, מה שיצר קונפליקטים גדולים בינו לבין משפחתו. מבחינתו, כל מנהג או הלכה הסותרים את השולחן ערוך ואת פסקי הרב עובדיה יוסף - הם כפירה. הוריו, שעדיין ממשיכים לנהוג על פי מסורתם, אינם מצליח לעמוד בדרישותיו ההלכתיות. המסורת ששמרה על הוריו במשך אלפי שנה, בגלות אתיופיה, והוא עצמו הגיע ארצה מכוחה, כבר אינה מספיק טובה עבורו. אח אחר נרצח בקטטה של בני נוער אתיופים באחד המועדונים. אחות נוספת עברה לחו"ל לצורך לימודים גבוהים, שם היא הכירה עורך דין מצליח, לא-יהודי, ונישאה לו. אחות נוספת חיה בישראל, אקדמאית בעלת תואר שני בחינוך וסוציולוגיה. גם היא אינה דתית: היא פיתחה סלידה וחוסר אמון טוטאליים כלפי כל ממסד דתי. לטענתה, כולם "גנבים", "רמאים" ו"צבועים". שאר האחים עדיין לומדים בבתי הספר.

בן הקייס עצמו המשיך, מיד עם סיום לימודיו התיכוניים, ללמוד באחת מישיבות ההסדר של הציונות הדתית, שם הוא התקבל יפה מאוד. הוא הצליח להרחיב את ידיעותיו לא רק בתחום ההלכה אלא גם בתחומים נוספים. כאמור, בן הקייס מייצג יותר את העמדה הקיומית, שבה הקיום קודם למהות. הוא אינו שולל את קיומה של מהות כזו, אך הוא טוען שהיא עוברת טרנספורמציה אנושית. העובדה היא שבני אדם שונים זה מזה, וכל אחד מקבל על פי הצינור האישי שלו. חז"ל חושפים את המהות הזו דרך הצינורות התרבותיים והאישיים שלהם. בן הקייס נוטה יותר להאמין שההכרה באל וקבלת עול מלכות שמים "אמתית" אינה באה מהשראה מבחוץ - אלה מהכרעה אישית הבאה מעומקי הלב. שני אנשים בעלי רקע דומה, ואף אחים לאותה משפחה, יכולים לעבור את אותן חוויות, את אותו חינוך, את אותן טרגדיות - וכל אחד יצא משם עם מסקנה אחרת כלפי הקשר שלו עם הקב"ה. האמונה וקבלת עול מלכות שמים יבואו מתוך הכרעה אישית, מבפנים. הרקע המשפחתי של בן הקייס מאשש זאת.

בת הרב היא דור שלישי לניצולי שואה; סבא וסבתא שלה הם ילידי פולין. הם הכירו אחרי השואה, במחנות המעבר, עלו ארצה והתחתנו. חרף זוועות השואה הם הצליחו לבנות משפחה לתפארת, והביאו לעולם ארבעה ילדים. כל אחד מארבעת הילדים בחר דרך חיים משלו. הבכור - אביה - הפך לרב של התנחלות. הבן השני החליט לתת גט כריתות לאמונה, חי בעולם החילוני ומתגורר במרכז הארץ; עמדותיו הפוליטיות נוטות שמאלה. הבת השלישית היא פרופסור לכימיה, חוקרת דגולה בתחומה. הבת הרביעית גרה בחו"ל ועוסקת באמנות. בת הרב מגיעה מבית של שמונה נפשות, שישה אחים ואחיות. לאחרונה התברר לבת הרב שאחת מאחיותיה, בעלת תואר במתמטיקה ובמחשבים, היא לסבית. אח נוסף הוא סטודנט לרפואה שחזר בשאלה, ויתר האחים והאחיות עדיין לומדים בישיבות ובאולפנות. עם הרקע האישי והמשפחתי הזה מתחילה בת הרב את שנת השירות הלאומי שלה במרכז הקליטה בחולדה, ובהמשך היא מחליטה לצאת למסע באתיופיה. היא המשיכה לעבוד בפנימייה של עליית הנוער, ובתום עבודתה בפנימייה, בעקבות לחץ גדול של הוריה, היא בוחרת ללמוד רפואה.

בת הרב מייצגת את הטיפוס האידיאליסטי, שלפיו המהות קודמת לקיום. בהקשר התורני, היא סבורה שלחכמים בלבד ניתנה האפשרות לחשוף את המהות הזו, וזאת באמצעות ההלכה. היא מתקשה להבין את הטיפוס הקיומי. בת הרב סבורה שכל עם ישראל עמד בהר סיני והשתתף במתן תורה, אך בגלל הקושי של כל אחד להבין את האמת האלוהית שנאמרה בסיני, ציווה אלוהים שיש ללכת בהתאם לדברי החכמים הנטועים בכל דור; עם זאת, בכל מה שקשור לקבלת התורה - כל אחד קיבל אותה על פי נשמתו ואישיותו. בת הרב נוטה להאמין שההכרה באל וקבלת עול מלכות שמים 'אמתית' נובעות מהכרעה אישית לקבל את דברי חכמים החושפים את האמת. מכיוון שהמציאות היא הטרוגנית, קשה למסור את האמת לכל אחד. שני אנשים בעלי רקע דומה ואף אחים לאותה משפחה אכן יכולים לעבור את אותן חוויות, את אותו חינוך, את אותן טרגדיות, וכל אחד יצא משם עם מסקנה אחרת כלפי האמת האלוהית - ודווקא בגלל זה יש להציב גבולות, קווים מנחים, לאמת האלוהית, המתאפשרים תוך אמונת חכמים.9

בת הרב ובן הקייס נפגשו במהלך פעילותה של בת הרב במרכז הקליטה. מדי פעם ביקשה בת הרב מבן הקייס לבוא למרכז הקליטה ולהעביר פעילות, וכן לעזור לה לתקשר עם העולים החדשים מאתיופיה. בן הקייס ראה בכך שליחות ועשה זאת בשמחה, אפילו במחיר ביטול תורה והחמצת שבתות מרוממות בישיבה שבה למד. מטבע הדברים, הם החליפו ביניהם מילים הן לפני הפעילות והן לאחר הפעילות. היו פעמים שהשיחות הללו גלשו לאקטואליה: עיסוק בזהות, בפוליטיקה, בדת ובתרבות, אך גם שיחות על אהבה.

בסוף השנה הראשונה לשירות הלאומי החליטה בת הרב להמשיך לשנת שירות נוספת באתר הקרוואנים. בינתיים התגייס בן הקייס לשירות צבאי במסגרת ישיבות ההסדר. נראה היה שכל אחד הולך לדרכו, אך דווקא אז, ככל שקשה היה להיפגש, כך הרצון לראות אחד את השני הלך וגבר. אך הייתה מכשלה נוספת: הוריה של בת הרב התנגדו לכל סוג של קשר עם בן הקייס. משלא הייתה ברירה, החליטו השניים בצער רב להיפרד ולנתק את הקשר ביניהם.

לאחר מסעה באתיופיה והעבודה באתיופיה החלה בת הרב ללמוד רפואה, והותירה מאחור את הקשר עם בן הקייס. בן הקייס סיים את השירות הצבאי, חזר לישיבה, ועם תום לימודיו בישיבה החליט ללכת לאוניברסיטה וללמוד משפטים. בניגוד לבת הרב, בן הקייס מעולם לא שכח את ידידתו. הוא הרגיש שהוא החמיץ את אהבת חייו. רצה הגורל, וכעבור עשר שנים נפגשים בת הרב ובן הקייס שוב, במפתיע, בכנס אקדמי. באחת ההפסקות הם שוחחו ביניהם וגילו ששניהם עדיין ללא זוגיות. הקשר התחיל מחדש, והשיחות שבספר זה התקיימו לאחר הפגישה המחודשת הזו. השניים יוצאים למסע נוסף של חיפוש עצמי, תוך בירור עמוק של זהות האהבה. בשיחותיהם הם מעלים זיכרונות מתקופת השירות הלאומי ומתקופת ישיבת ההסדר. לאן יובילו השיחות הללו? לאן תוביל אותה מתיקות? עתה נראה שמתחיל קשר עמוק ביניהם, שמוביל לחברות אמת; ברגעי נפילה, ספקות וחששות, עולה אהבה המנצחת את הפחד. מי יעמוד בדרכם הפעם? האם השיחות יובילו לאהבה שאין לעמוד בפניה? ומי יודע אם בעת הזאת הם יגיעו אל האהבה?