שיחות על תקווה ישראלית

 ממלכתיות

מי יודע מה גורם לאדם לחפש ממלכתיות. מילה מוזרה שכל אחד מפרש כרצונו. אולי זה ריבלין הילד, רובל'ה הקטן, שגדל בירושלים במשפחה משכילה אבל רחוקה מהמלכות של מפא"י. אולי זו ירושלים שכל כך הרבה אהבו ושנאו לה. אולי אלה צורכי השעה. העובדה שרבים מדי מוותרים על הצורך בסיפור ישראלי משותף.

את תחילת הסיפור אפשר למצוא בהקמת המדינה, בקיבוץ הגלויות שבא אחרי השואה. בבן־גוריון, האיש שהצליח לעשות את הבלתי־אפשרי וחלם על כור היתוך, היפוכה של המציאות השבטית אחרי הגלות הארוכה. גלות שיצרה פירוד, איש איש לביתו, למשפחתו, לקהילתו, למדינתו. יהודים נלחמו ביהודים בשם המולדת הזמנית שלהם. חלקם ניסו לשמור על עצמם בתוך הגויים, להגן על הבית ועל המסורת מול שנים ארוכות של רדיפות דת. אחרים ניסו להשתלב. הם אימצו את מנהגי הסביבה, את הלבוש ואת השפה, והיו חלק מחיי הכלכלה והתרבות.

יהודי אירופה הציונים, החילונים, אימצו את אירופה עד שהפכו להיות אירופה עצמה, וכשבאו הנה הביאו איתם את הגינונים והניגונים, את החליפות והנימוסים. כשחלמו על מדינת היהודים שתהיה ככל המדינות חלמו על מדינה ככל המדינות באירופה, לא באפריקה. כשדיברו על יהודים מכל קצוות תבל, דמיינו את יהודי אירופה. וכשכתבו על משטר עתידי היה זה ברוח מה שהכירו בבית. מרוב דמיונות וחזיונות היתה המדינה שהוקמה לאחר השואה הכול חוץ מאירופה. החום היה לא־אירופי בעליל, הלבוש היה שונה, השכנים, התרבות, וגם היהודים שבאו ממדינות האסלאם לא היו אירופאים.

במשפחת ריבלין, התרבות הערבית היתה חלק בלתי־נפרד מהטבע. כשהנשיא ריבלין היה בן שבע, החל אביו, פרופסור יואל יוסף ריבלין, שכבר נודע אז כמתרגם הקוראן, לתרגם את אוסף סיפורי העם הערביים, "סיפורי אלף לילה ולילה", מערבית לעברית. ריבלין מספר שהיה עומד בפתח חדר העבודה שלו ומביט על המדפים עמוסי הספרים, משם היה נודד המבט לשולחנו גדוש הניירות וכלי הכתיבה. "התמונה שזכורה לי יותר מכול", הוא אומר, "היא איך אבא היה יושב רכון על שולחנו, מימינו ערימת ספרים, לשמאלו גיליונות נייר כתובים בכתב ידו. ואני מביט בו, והוא יושב, כותב ומוחק בשקט, מהורהר כולו. אבא, שאלתי אותו, מה אתה עושה? רובל׳ה, הוא ענה לי, אני מקשיב. "הנה שיעור חשוב לחיים במדינת ישראל", מסביר ריבלין, "בבית אבא ואמא נשמתי את הרוח האנושית. ינקתי את המסורת היהודית, את ההדר והתגר הז'בוטינסקאי. אך מעל לכול למדתי להקשיב. למדתי לכבד את אמונתו של האחר ולמדתי להכיר בכאבו. בבית למדתי שבלי היכולת להקשיב, נמנעת היכולת ללמוד, ובלי היכולת ללמוד, נמנעת האפשרות לתקן".

אבל בפועל, מעבר לסיפור של הנשיא, מדינת ישראל של אותם הימים דווקא התקשתה להקשיב. היא עסקה בהישרדות ובבנייה. מרכז העולם היהודי באירופה הושמד. המדינה קלטה גלי עלייה אדירים מרחבי העולם ביחס ששום מודל כלכלי לא היה מאפשר. מיעוט שקולט רוב חסר כל רכוש. סבך של גלויות, קהילות, שבטים, עדות ומנהגים. תסבוכת של טראומות והדחקות.

בן־גוריון, האירופאי שהפך עצמו לישראלי החדש, הבין שללא יצירה מקורית, ללא כור היתוך, אין למדינה הזאת סיכוי. הוא ערבב ניצולי שואה עם בני עדות המזרח. התעלם מהרקע ומהמסורת, מהמצוקות של מי שלא הגיע מההתיישבות העובדת. חסר רגישות ותקינות פוליטית, אבל היחיד שהצליח לחבר את היהודים ולבנות מדינה חזקה כנגד כל הסיכויים.

בישראל של העשור השביעי צמח תחביב חדש — לחבוט בבן־גוריון על האגרסיביות שהפעיל כדי ליצור את אותו כור היתוך. האיש שקיבל החלטה היסטורית אלמותית "שלא היתה כמוה מאז הנהגת משה רבנו", כדברי הנשיא ריבלין, מואשם באפליה, ביחס מקטין לדתיים, בפערים הכלכליים שנוצרו בפריפריה, בעובדה שאין מספיק שרים מזרחים בממשלה, בחילוניות ובעוול המעברות, שם שוכנו בעיקר יוצאי מדינות ערב עם בואם. כמו דור המדבר שהאשים את משה. 200 אלף אוהלים וצריפים שקלטו מאות אלפי עולים נמחקו מהזיכרון הקולקטיבי, תקופת הצנע והבנייה המסיבית, חוק החינוך הממלכתי שניסה לייצר קו אחיד בין הקבוצות השונות, הנס שהיה ליהודים האשכנזים והמזרחים בנווה מדבר אחד. יש מן הצדק בהכאה על חטאי העבר — רק שאיש לא מסביר איך אפשר היה לבנות מדינה אחרת.

בניגוד אלי, הנשיא ריבלין פחות רומנטי לגבי כור ההיתוך. אולי בגלל צריבה אישית בבשרו. והוא לא אוהב את רעיון כור ההיתוך גם היום כשאנחנו מדברים עליו. זה לא יכול היה להצליח, הוא אומר לי יותר מפעם אחת, ואני מתעקש שאולי רק כך — בהיתוך אנושי אגרסיבי — אפשר היה למנוע את השדים של היום.

הציונות היתה חילונית בעיקרה. רוויזיוניסטים חילונים וליברלים מימין, בני דמותו של הנשיא ריבלין שהזמן לא שינה את עמדותיו. סוציאליסטים חילונים משמאל. הם לא חיכו לנסים, אלא חוללו אותם במו ידיהם. הציונות צמחה באירופה, שבה התרכזו מרבית היהודים לפני השואה. מי שהגיע הנה, בנה חברה כמו שם, מערבית, חילונית, מנוכרת לגולה. השואה טרפה את הקלפים, בעיקר את הדמוגרפיה של היהודים בארץ ישראל.

יותר מדי פעמים ניתן לשמוע בשנים האחרונות את השאלה: מה עשינו לא בסדר? איפה טעינו? כשהשאלה מגיעה משמאל מיד יגיע אחריה ההסבר: כיבוש יהודה ושומרון ב־1967. כשמדובר בחובבי השד העדתי, הפערים יהיו ההסבר. הימין, מצדו, מאשים את השמאל ואת מפא"י בהשתלטות עוינת על מוקדי הכוח. כל אלה הסברים מוטעים לשאלה מוטעית. המסר שעולה ממנה ומהם הוא עוול היסטורי.

השאלה הכי משמעותית היא: למה אנחנו כאן? השואה היא לא הסבר טוב למה שמתחולל פה במאה השנים האחרונות. הקונגרס הציוני הראשון היה כבר ב־1897, הרבה לפני שיהודים נשלחו למחנות השמדה. השואה היא משהו שקרה לנו. הציונות, לעומת זאת, היא בחירה שלנו, למען עצמנו. מה שאנחנו עשינו. ההבדל עצום.

אז הנה שאלה לפתיחה, אדוני הנשיא, למה אנחנו כאן? הנשיא:

אנחנו פה בגלל שהיו כאלה שרצו לעשות מעשה ולא רק לחכות בגולה לבוא המשיח. זה ההסבר הכי קצר והכי ממצה שלי, יועז, וזה העיקר. אספר לך סיפור שאותו סיפרתי כבר באחד הטקסים בערב יום השואה: ערב כניסתו של צה"ל ללבנון ביוני 1982, היתה לי מחלוקת עם מורי ורבי מנחם בגין. הוא אמר ש"האלטרנטיבה לאי־כניסת צה"ל ללבנון, היא טרבלינקה, ואנחנו החלטנו שלא תהיה עוד טרבלינקה". ואני שמעתי וזזתי בחוסר נחת. על פי הגישה של בגין דאז וגם מנהיגים שבאו אחריו חזרו על כך, זכות קיומה של מדינת ישראל היא מניעת השואה הבאה. אלא שאני רואה בשואה משהו אחר: טראומה אדירה, מהלך נוראי שכפה על חלק מיהודי העולם לעלות לארץ. אני גם מבין את הצורך של ראשי ממשלות בישראל להיאחז בזיכרון השואה כדי להגן על מדינת ישראל, כדי להדגיש את המשימה האדירה של השמירה על העם היהודי, אבל אני לא יכול להפוך אותה למהות.

אם הגישה הזאת היתה נכונה אז מהותה של הזהות היהודית הקולקטיבית שלנו היתה בעיקר הימלטות מטבח באמצעים משותפים. כל איום הוא איום קיומי. כל מנהיג ששונא את ישראל הוא היטלר. והעולם אז היה פשוט ומחולק לשניים — חסידי אומות עולם מצד אחד ואנטישמים נאצים מנגד. ואז, מה התפקיד שלנו בסיפור כזה? לא ברור, אם הכול מוגדר על ידי האויבים.

ואני אומר שהגישה הזאת מסוכנת לנו כאומה וכעם, שלא לדבר על כך שהיא מסוכנת גם לזיכרון השואה. היו צמתים היסטוריים שבהם חשנו את אימת ״חורבן הבית השלישי״. זה גם לא נגמר. מדינת ישראל עוד יכולה להימצא תחת איום קיומי, אבל יש לנו מדינה, יש לנו צבא. זו הממלכתיות, הגאווה הגדולה במה שקיים.

הגישה הנכונה היא ראייה בוטחת ודרוכה לגבי עצמנו. היסטוריה, הווה ועתיד. העם היהודי זכה לדור התקומה ולמדינה ריבונית. לעולם לא נשכח את מה שהיה. הזיכרון תפקידו לחזק את המסקנה שלעולם נגן על עצמנו בעצמנו. השואה מורה לנו לקחת את גורלנו בידינו. לעם היהודי הזכות והחובה לכוח מגן, לעצמאות לאומית, לריבונות, כאן במולדתנו ההיסטורית.

העם היהודי לא נולד באושוויץ, וגם הציונות לא נוצרה שם, משפחתי לא עלתה לארץ בגלל שואה אלא בגלל תקווה. לא הפחד החזיק אותנו במשך אלפיים שנות גלות אלא הקניין הרוחני, היצירה המשותפת. כלפי חוץ, גישה זאת תאפשר לנו לפתח יחסים עם אומות העולם ועם מבקרינו מתוך מקום של ביטחון עצמי ונכונות לשיח. כלפי פנים, גישה כזאת תאפשר לשוחח גם כשיש מחלוקות קשות.

השואה היא אכן נקודת השפל האיומה של ההיסטוריה היהודית, נקודת האימה של האנושות, אבל המסע היהודי לא מתחיל בה, כשם שהוא לא מסתיים בה. כשאנו מביטים אחורה אי־אפשר רק לראות את אושוויץ. המסע היהודי מתחיל בארץ ישראל ולשם הוא תמיד חותר לשוב — כנגד כל הסיכויים, ואל מול כל המגבלות. לי יש מסר אחד לכל אורח בינלאומי שבא לביקור: מדינת ישראל היא לא פיצוי על השואה. זו טעות לחשוב כך. מדינת ישראל קמה בכוח הזכות; מאהבה למולדת, מכוח חלום עתיק שהוגשם והיה למציאות. אימת העבר ואיומי ההווה לא יכתיבו, ואסור שיכתיבו את חיינו.

יועז:

אז הנה, אדוני הנשיא, אנחנו מסכימים שהשואה היא אירוע דרמטי וקשה, אבל לא עליו נבנתה המדינה. החיבור לארץ והחזון הציוני הם היסודות הראשוניים, אבל, וכאן יש אבל גדול, אני חייב להגיד לך שלפעמים דווקא כשזה מגיע לוויכוחים על ממלכתיות אני תוהה אם מדינת ישראל, למרות דור המקימים שלה, שאתה חלק ממנו, דור שהתרחק מהגלות והיו שנים שאפילו חש חוסר נוחות עם עצם השואה, עם תדמית היהודי החלש, "הצאן לטבח", דור שטיפח את דמות הצבר הקשוח שנלחם וחולם בלילות, אני תוהה בקול אם שבעה עשורים אחרי, המדינה הזאת לא החזירה את הגלות בדלת האחורית. די לראות את היחס למוסדות המדינה, אלה שסבי וסבתותי רק ייחלו להקמתם. מספיק להבחין ביחס אפילו אליך כנשיא מדינת היהודים. האם המילים היפות לא מכסות על כישלון להתגבר על הכיסופים הגלותיים, על המורשת הגלותית?

הנשיא:

לא, יועז, הדימוי שלך חריף, הוויכוח האמיתי הוא לא בין גלותיות לצברים שנולדו כאן כמוני. זה ויכוח עמוק יותר על מה היא מדינת ישראל. אני רואה בישראל המשך של תהליכים שהתרחשו במאות השנים האחרונות בעם היהודי, אולי מאז היווצרותו. אתה מציג לי כאן את הציונות יש מאין. כאילו הכול התחיל בעלייה השנייה. מדינת ישראל היא שינוי ולו רק בשל העובדה שכמדינה היא מחויבת לשפה אחרת. ריבונית. אתה מכור לתדמית הצבר, של אליק נולד מן הים, אולי כי אתה אוהב את הים. אני רואה בדמות הישראלי הציוני המשך ליהודי מפולין, מעיראק ומתימן. הציוני צמח מתוך הגלות. לא כפרפר מגוֹלם אלא כעץ שהולך, גדל וצומח.

יועז:

אבל, אדוני הנשיא, אי־אפשר להתעלם מזה שהציונות נלחמה בגלות מלחמת חורמה. ביבשה וגם בים. הרי הגלות שאתה מדבר עליה היא מקור המחשבה הפוליטית הצינית, מקור הקומבינה, מקור היחס למס הכנסה, לחוק, למחויבות של השלטונות. הגלות היא מקור התגובות הרדודות שנמצאות אצלנו בשמאל ובימין. הגלות היא זו שהופכת בעיני השמאל את הבנייה בירושלים לאיום אסטרטגי, היא זו שמביאה את הימין לבנות כגנבים בלילה במקום כריבונים בארצנו. הגלות היא גם זו שמקימה על נשיא המדינה, עליך, את הביקורת מימין כשאתה "מעז" להגיע לכפר קאסם ביום השנה לטבח. הגלות היא זו שהופכת טרור הצתות ערבי לפוגרום. במקום להילחם בו, אנחנו מתייחסים אל עצמנו כאל קורבן ומייללים. הגלות הופכת חיילים שנהרגים בקרב לנרצחים במקום לנופלים. אדם גלותי רואה עצמו כעבד, הממשל הוא לא שלו, המילים לא שלו, הכוח לא בידיו. הוא מחכה שאחרים יחליטו בשבילו. שהערבים יתנצלו, שהאמריקאים יבחרו, שהאירופאים יבינו. ריבון, לעומת זאת, מחויב לממשל, לחוק ולסדר. הוא מחויב להודות בטעויות ולתקן את עצמו.

אני יכול להמשיך כך עם רשימה ארוכה שמבססת את דבריו של ההוגה הציוני שמריהו לוין, "קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות מישראל״. אני רואה בחלום צבא חזק שאני גאה ששירתי בו, מדינה נטולת תסביכים, ואז מתעורר לפעמים ומגלה שכולנו בעיירה בפולין — לפי חלק מהישראלים — במקום במדינה פורחת ומשגשגת. ואולי, רק אולי, הגלות היא פשוט חלק מאיתנו ולכן הממלכתיות היא אויבת שלה?

הנשיא:

אתה מתרכז בדימוי הגלותי ובתחושת הגלותיות של חלקים בחברה. יש שחיקה במטבע הממלכתיות, אבל, תראה מה קורה מסביב. ישראל פורחת, כלכלית, תרבותית וחברתית, ואיתה פורחים זרמים ודעות שונות. הריבונות שאני רוצה וזו שאני מדבר עליה היא כזאת שיודעת את ערכה העצמי. בטוחה בעצמה לא רק כלפי חוץ. כזאת שיודעת לנהל את הוויכוח הפנימי ואת המאבק החיצוני לא מתוך היסטריה אלא מתוך תחושת ביטחון. לא לפחד להיות גאים במה שהשגנו ולהתנתק מתחושת הקורבן. אנחנו יכולים להצטיין בכל מה שנבחר גם בלי ההשוואות האלה בין גלותיות לצבריות. הדיכוטומיה הזאת שטחית. הגלותיות היה בה גם מן הרווח, שם התפתחו ההלכה וההשכלה, ההומור היהודי, הקוסמופוליטיות היהודית, והחיבור לסֵפר ולמילים. הפחד שלך מהדימוי הזה הופך את הגלות לחד־ממדית.

אני רוצה להזכיר לך שלפני השואה, שהפכה את דימוי הגולה לשורש כל הרע, היו בעם הזה שתי גישות. האחת אקטיבית והשנייה גישת "שב ואל תעשה".

בשעה שתלמידי הגאון מווילנה הגיעו מהגולה הזאת שאתה מדבר עליה, ואיתם אחרים שבנו שכונות מחוץ לעיר העתיקה, היו כאלה שראו בכך מעשה פסול. המתבדלים מול אלה שהבינו שנס יקרה רק אם נפעל. בפועל, נוצר חיבור. לפני השואה, על אדמת ארץ ישראל, בירושלים, החל המפגש בין היישוב הישן, דובר היידיש, לבין דוברי העברית, תלמידיו של אליעזר בן יהודה. החיבור הגיע לזה שבמלחמת השחרור אנשי היישוב הישן אחזו בנשק וסייעו להילחם. מה שאני מנסה לומר לך הוא, שהמפגש הזה הוא היצירה והתקווה. בין מה שאתה רואה כגלותיות לבין הציונות. התחושות הקשות על מוסדות המדינה ועל הציונות היו פה תמיד בשוליים. אנחנו רואים גם כאלה עם הרבה כוח שתוקפים את המוסדות שנתנו להם את הכוח. זה קרה משמאל, ולצערי התפתח גם סוג של ימין חדש שכנראה לא זוכר את ז'בוטינסקי ובגין, את הימים של בלי חירות ובלי מק"י. את העובדה שפעם אתה בשלטון ופעם לא. זו לא גלותיות אלא היבריס מעורבב בשכחה. על הקושי הזה, של קבוצות מסוימות בחברה הישראלית עם מוסדות המדינה, הגולה כבר לא אחראית.