העוּבְדוֹת
לפני כמה שנים, בצד המזרחי של מנהטן, ממש לא רחוק מבלומינגדיילס, הקים איש אחד דוכן למכירת מילקשייק דיאטטי. מילקשייק שוקולד טעים במיוחד שהכיל שבעים ושבע קלוריות בלבד. ובכן, מה אני אגיד לכם, נשים שמנות הגיעו לשם מקרוב ומרחוק, ובשעת הצהריים השתרך לו מדי יום תור ארוך מסביב לבלוק. רק שבעים ושבע קלוריות וטעם גן עדן! אני הייתי מאלה ששתו שני מילקשייקים כל יום.
רבות מהנשים שאלו את בעל הדוכן מה היה במשקה. הוא רק חייך ואמר, "מרכיב סודי". הנשים התחילו לפקפק בעובדה שבמילקשייק יש באמת רק שבעים ושבע קלוריות. הן ארגנו משלחת והלכו לעירייה (או לאן שלא הולכים כדי להתלונן). האיש נחקר על ידי משרד הבריאות (או על ידי כל גוף אחר שחוקר דברים מהסוג הזה). בכל אחד מהשייקים האלה היו יותר ממאתיים ושמונים קלוריות! איך הוא היה מסוגל? "איך הוא היה מסוגל לשקר ככה?" קמה זעקה.
אני מתאבדת. מי רוצה לחיות בעולם שבו גברים משקרים בקלוריות?
כן, אני עומדת להרוג את עצמי. כשתימצא גופתי בדירת החדר הקטנה מדי והיקרה מדי שלי, היא תהיה שרועה על מכתב ההתאבדות הזה. אבא שלי יקרא ויהנהן. אמא שלי תיקח אותו למיטה ותקרא קצת בכל לילה עם כוס חלב חם, בעודה מעסה באיטיות קרם נגד קמטים על כפות הידיים והפנים. אחותי תרפרף, והחברים שלי... החברים שלי? לא, אין לי חברים אמיתיים. מצטערת.
שמי הוא (היה?) שילה לוין. שילה לוין? אנשים ששמם שילה לוין לא קמים והורגים את עצמם. זה מעשה כל כך לא יהודי.
חייתי, כשעוד חייתי, ברחוב 24 מזרח מספר 211, לפני כן גרתי ברחוב 65 מזרח, לפני כן ברחוב 13 מערב, לפני כן בפרנקלין סקוור ולפני כן בוושינגטון הייטס. מה שאומר שיש בסביבה רק עוד מאה אלף בחורות יהודיות בדיוק כמוני. בדיוק כמוני, כולן בורכו בשיער שזקוק להחלקה, אפים שזקוקים ליישור, וכולן מחפשות בעלים. כולן מחפשות בעלים. ובכן, בנות, כל היהודיות החמודות שם בחוץ, יש לי חדשות טובות! התחרות זה עתה פחתה. שילה לוין נכנעה. היא עומדת למות.
למה שבחורה יהודייה טובה תעשה משהו טיפשי כמו להרוג את עצמה? למה? כי אני עייפה. בזבזתי עשר שנים מחיי בניסיונות להתחתן, ואני עייפה. אני יודעת עכשיו שזה בחיים לא יקרה לי. מעולם לא היה לי סיכוי.
עובדה: על כל מאה בנים נולדות מאה ושלוש בנות. אני כנראה אחת משלוש הבנות המיותרות.
עובדה: הרבה בחורים יהודים, כמו פורטנוי למשל, גדלו כשהם אוהבים־שונאים את האמהות היהודיות שלהם, ונשבעו להתחתן עם בחורה לא יהודייה. כך שאני לא רצויה מבחינה אתנית. בלונדיניות שטוחות חזה — אִין. בחורות יהודיות, פולניות ואיטלקיות — אאוט.
עובדה: הרבה בחורות לא יהודיות רוצות להתחתן עם בחור יהודי. האמהות שלהן מעודדות אותן לזה כי בחורים יהודים לא שותים ולא מסתובבים מחוץ לבית והם בעלים טובים. נשים יהודיות רוצות להתחתן עם גברים יהודים מאותן סיבות ממש, וגם בגלל שבעלים יהודים מרשים לנשים שלהם להחזיק עוזרת.
עובדה: זהו עידן ההומו היהודי. יותר צעירים יהודים הפכו להומואים מאשר צעירות יהודיות הפכו ללסביות. המדינה הזאת איבדה יותר גברים יהודים להומוסקסואליות מאשר בשדה הקרב.
עובדה: יש יותר גברים שסבורים שמוסד הנישואים מיושן מאשר נשים שמאמינות באותם רעיונות. חברותי בתנועה לשחרור האישה, צר לי לאכזב אתכן, אבל רק מעטות מאיתנו לא יבטלו פגישה איתכן תמורת ליל כלולות.
עובדה: ניו יורק שורצת אלפי נשים שרק מחפשות בעלים, והן ביתרון מספרי עצום על הגברים שמחפשים רעיות.
עובדה: שילה לוין לא תתחתן אף פעם. מעולם לא היה לה סיכוי.
אז אבא, אתה בטח אומר לאמא, "נו, אז היא עוד לא התחתנה. מה היה כל כך נורא בלא להתחתן שהיא היתה חייבת לעשות לעצמה את הדבר הנורא הזה?" (היא הרגה את עצמה, אבא. זה הדבר הנורא שהיא עשתה. תגיד את זה, אתה תרגיש יותר טוב).
ועכשיו ברצינות, תהיו הוגנים. הרי אתה ואמא הייתם אלה שלימדו אותי כמה חשוב להיות נשואה.
תאריך הלידה: 12 באוגוסט, לפני שלושים שנה. "וואו, איזו תינוקת יפה." "אז זו בת? מאני? אתה יודע מה זה אומר, אתה צריך לשלם על החתונה." הייתי בת יום אחד! בת יום אחד, והם כבר מדברים על חתונות.
אמא, את היית מספרת את הסיפור הזה: "לקחתי את שילה לרופא כשהיא היתה בת חודש, והייתי מודאגת כי היתה לה שריטה קטנה על הפנים. אתם יודעים שאני תמיד מוטרדת בכל מה שקשור לפנים. מה הרופא אמר? הוא אמר, 'אל תדאגי. אל תדאיגי את עצמך, ברניס. עד החתונה זה יעבור." חתונה? הנה זה שוב, אבא, והייתי בקושי בת חודש!
חינכתם אותי כמו שצריך. קניתם לי בובות ותנורים קטנים וכלי מטבח זעירים לשחק בהם. אני הייתי האמא, לארי זינגר היה האבא. "תראו את שני אלה. תראו איזה יופי הם משחקים. זה לא יהיה נהדר אם הם יגדלו ויתחתנו?" אתם כבר יודעים מי הדוברת. אמא של הילדה. אם שמעתם את המילה "חתונה", זו האמא של הילדה.
זו לא רק אשמת ההורים. שמעתי את זה בכל מקום. קראתי את "דיק וג'יין", והיו להם אמא ואבא שהיו נשואים. תיבת נוח? הכניסה אליה היתה בזוגות בלבד. הכול מגיע בזוגות, חוץ משילה לוין. "מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה, שילה?" "אני רוצה להתחתן ולהיות אמא." "ילדה טובה."
כן, כבר בגיל צעיר למדתי שמוטב שאתחתן. אמא יהודייה רוצה לראות את הבנים שלה מחוץ לצבא ואת הבנות שלה מתחת לחופה. מהעריסה אנחנו שומעות, "היום שבו ארקוד בחתונה שלך יהיה היום הטוב בחיי." "לו רק אזכה לראות את הילדים שלי מתחתנים, אמות אישה מאושרת."
ניסיתי, באמת שניסיתי להתחתן ושתהיה לי מיטת קינג סייז ומגבות בגימור מוזהב וכלי כסף לתריסר מוזמנים. ניסיתי במשך שנים, ועם מה נשארתי? עם המיטה הישנה שלקחתי איתי מבית הורי, מגבות עם חורים, כי בחורות רווקות קונות חולצות במקום מגבות, וארבעה מזלגות — שלושה שלקחתי מאמא שלי, אחד שגנבתי מסארדי'ס.
גדעון –
שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק
אני זוכר שקראתי אותו אי שם בשנות התשעים, והיה בו מין רעננות מחוייכת שהייתה חדשנית לזמנו. מעניין יהיה לקרוא אותו שוב כדי לראות אם עמד במבחן הזמן
איילת –
שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק
קראתי את הספר בתרגום הישן (משנות השבעים אם אינני טועה) ונהניתי מאד. ספר קליל ומשעשע. יהיה מעניין לקרא אותו בתרגום החדש המכיל הערות.
Lital –
שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק
“שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק” הוא ספר פשוט יוצא מן הכלל! הרבה זמן שלא נהנתי ככה מספר כזה… צחקתי, כעסתי, התבאסתי והכל ביחד. הסיפור מספר על בחורה מתוקה ונואשת בשם שילה שמאסה בחיים שלה. היא מחליטה להתאבד, אך לפני זה להעניש את כל אלו שפגעו, דרכו, הצליחו יותר ממנה..
מעביר מסר מיוחד.
לימור –
שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק
ספר קליל כתיבה טובה שילה לוין דמות מעניינת, מרתקת, סוג של בחורה שלא כל כך מחוברת בסך הכל נהנתי מאוד לקרוא וממליצה.
דן (בעלים מאומתים) –
שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק
שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק הוא ספר מחאה, הוא נכתב בשנות השבעים ואולי לא כל כך הוגן לשפוט אותו ממרומי 2018 אבל מכיוון שבהרבה מובנים הוא עומד יפה במשפט הזמן אז נמשיך
דן (בעלים מאומתים) –
שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק
המשך – אני בחור, ולכן לא ממש מבין ומזדהה רגשית עם מצוקותיה של העלמה לוין, ולכן אני מוגבל לבקר רק את השפה והעלילה של הסיפור, ולספר מה זה עשה לי. לדעתי השנינות העצובה של הגיבורה, האבחנות המדוייקות שלה, הראיה הסיינפלדית והמבט הנון קונפורמיסטי עושים את הספר (גם התרגום החדש לא ממש מסתפק בתרגום אלא מכניס את המתרגמת כדמות נוספת בעלילה). ספר מעניין ומבריק לעיתים אם כי העצבות והלוזריות של הגיבורה מקשים לפעמים על הקריאה.
רלה –
שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק
הספר כתוב בשנינות סרקסטית משובחת, בעוקצנות ובציניות, ההומור השחור חוגג, האירוניה נשפכת מכל עבר, אבל היי. לא להתבלבל.
יש בספר הזה ביקורת חברתית נוקבת ומאוד רלוונטית גם היום, בלב שנות האלפיים הזוהרות. תרצו או לא תרצו, תהיו קוראים או קוראות, רווקות או נשואות, הורים לבנות, אחים, חברים.. יש כאן הרבה תכנים מאוד לא קלים לבליעה שמונחים על השולחן וכן, גייל פארנט בוחרת לעשות זאת בדרכה שלה. זה ממש לא הופך את הספר לבדיחה רדודה. באופן אישי אני מהזן שאוהב לדון בנושאים הקשים בדרך שמאפשרת להביט להם בלבן של העיניים, ושילה לוין הוא מאוד ספר שמזמין לעשות את זה.
yaelhar –
שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק
קראתם את “מה מעיק על פורטנוי”? הוא היה רב מכר היסטרי כשיצא לאור, ב-1969, שונה מכל מה שהספרות היהודית ניפקה עד אז. הוא היה “שנות הששים” של היהודים באמריקה, בתחום המין כמובן. פורטנוי המכור למין – גם משעבר את גיל ההתבגרות – כועס על העולם אליו נולד: הוא כועס על אמו – אבטיפוס האם היהודיה בכל הזמנים – זו שאינה מכירה במגבלותיה כאם, פורצת מחסומים וגבולות כי היא יודעת הכי טוב מה טוב לבנה-יקירה. כועס על אביו הנעבך, המטפח עצירות כרונית ומתפרנס מפיתויים של מסכנים ממנו, ובעיקר כועס על היוולדו כיהודי – מה שמונע ממנו קשר טבעי עם “שיקסות” יפות תכולות עין ובעלות אף סולד, ומכוון אותו לנערות יהודיות טובות ולא מושכות.
למה אני כותבת על פורטנוי? כי שילה לוין היא מקבילתו הנשית, שיצאה לאור כמה שנים אחריו. היא לא מכורה למין (חס וחלילה! טפו, טפו, טפו!) היא חונכה כיהודיה טובה – כלומר כמו פורטנוי – על ביקורת, רגשי-אשמה ותלונות. שילה מכורה לחיפוש מועמד לנישואים. מגיל שנתיים בערך היא במסע ציד אחרי בעל – הוא יכול להיות שוטה וקטן, פיסח וחיגר – בתנאי שהוא יכול לומר “הרי את מקודשת לי”. פורטנוי מקונן על כל השיקסעס שהוא חומד – שילה מקוננת על כל הפישר, וייס וגולדברג שהיתה יכולה – אם היו משתפים פעולה עם גורלם – להינשא להם סוף סוף. אם היא תגשים את חלומה היא תלד את פורטנוי ותיכף ומיד תשלים מטמורפוזה – מנערה יהודיה שמנמנה, בוגרת קולג’ (שכמתנת סיום יכלה לבחור בין מעיל פרווה לניתוח אף), החולמת על “משרה משמעותית” דהיינו זוהרת – לאמא יהודיה שלא מרשה שום הגדרה עצמית לצאצאיה. בשבילה אין פשרה, שימו לב: היא (ת)חיה חיי חיכוך יומיומי מתמשך הכולל סחטנות ובושה, עימותים וכפייה.
הספר כתוב היטב, בשנינות והומור שהופך לאט לאט מעיק וחוזר על עצמו. כמה אפשר לשמוע תלונות וקיטורים, על הבחור הזה או ההוא, הכישלונות, נסיונות הפיתוי העלובים והחיים המשמימים של שילה לוין הממתינה לחיים האמיתיים? רציתי לומר לה “גברת, את מתאמצת מדי. תרגיעי קצת, מצאי לך נושא נוסף לחשוב עליו – אולי תגדלי סחלבים או תרקמי גובלן – כך אולי יהיה לך סיכוי לחיים”. אבל כמו לאנשים שאנחנו מכירים, שמרוב מאמצים הם מגיעים בדיוק למקום שהכי מפחיד אותם והופכים נלעגים ודחויים – כך גם שילה לוין. אין עם מי לדבר.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=109797
הדס (בעלים מאומתים) –
שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק
ספר מקסים, קליל ומשעשע. כתוב בשנינות.
איך אפשר שלא להזדהות עם גיבורת הספר.
אני ממליצה בחום.
איריס –
שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק
והפעם – דיסהמלצה לגמרי
“ובמה כל זה מסתכם? בכלום. פשוט כלום. בזבוז של חיים וערימות של כרטיסי תיאטרון משומשים.” (עמ’ 109)
ובזה, בעצם, מסתכמת דעתי על הספר הזה, אחרי יומיים ו- 162 עמודים: כלום. אוויר. בלון ריק.
פעם, בשנות השבעים של המאה הקודמת, כשיצאו לאור פחות ספרים מכפי שיוצאים כיום, סימנתי לי את הספר הזה כ- Must, ספר שאני מוכרחה לקרוא. אבל הוא לא היה בספריה, או שכן היה, אבל היה בהשאלה, או שסתם לא הספקתי להגיע אליו (מסתבר שאפילו אז היו יותר ספרים שהתכוונתי לקרוא מאלה שקראתי בפועל), ואיכשהו לא קראתי.
אחר כך שכחתי.
והנה, לא כל כך מזמן, יצא הספר הזה שוב לאור, ונזכרתי שפעם רציתי לקרוא וכו’, וסימנתי לי אותו ככזה שאם ייפול לידי, אשמח מאד לקראו.
והנה נפל לידי. מ. חברתי הנפלאה לעבודה ובכלל, קנתה אותו באחת מטיסותיה לחו”ל, וכשחזרה מיהרה להביאו לי כ”ספר קל-קליל כזה שאינו מחייב”. אז לקחתי.
וקראתי.
עד עמוד 162. ודי.
הספר הזה כל כך טרחני, כל כך רדוד, כל כך ריק, שהחלטתי לוותר.
סיפורה של רווקה יהודיה ניו יורקית בשנות השבעים, שלא מצליחה להגשים את החלום האולטימטיבי ולהתחתן, ובדרך עוברת אותה דרך מוכרת מכל כך הרבה ספרים אחרים (טובים ומוצלחים בהרבה, בדרך כלל), כולל כל הקרעכצן, והבדיחות העבשות.
לא מעניין כלל.
אפשר לוותר.
גילי (בעלים מאומתים) –
שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק
ספר כיפי ומצחיק.
ענבל (בעלים מאומתים) –
שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק
ספר מעולה! נושאים על זמניים, עם נגיעות ביקורתיות על החברה אז וגם נוגע להיום
הדמות הראשית מספרת בהומור רב את מסע הרווקות שלה בעיר הגדולה
ההערות של המתרגמת שלי גרוס מצוינות ומסייעות להבין את התקופה!