שירת השורש של דרך האמצע

פרק ראשון בחינה של תנאים

הפרק הראשון נחשב כמבטא את לב חשיבתו של נאגארג'ונה וכמנסח באופן פרדיגמטי את צורת המחשבה המרכזית של תורת הריקות. הפרק מפתח את הטענה כי לא ניתן להבין בצורה בהירה את הקשר בין דבר לבין הסיבות והגורמים המתנים אותו. עובדה זו מלמדת כי דברים אינם קיימים בצורה המציאותית והאמיתית בה אנו רגילים להבין אותם, שכן אין אפשרות אמיתית בה הם יכולים להיווצר.

הפרק נפתח באחד הפסוקים החשובים ביותר ביצירתו של נאגארג'ונה:

 

1. לעולם, באף מקום, אין כלל דברים שנוצרו –

מעצמם, מאחר, משניהם, או בלי סיבה

 

כיאה לפסוק פתיחה, פסוק זה מכיל את תמצית התורה כולה. הטענה היא שאין אפשרות בהירה וממשית להבין את היווצרותם של דברים. עובדה זו מעידה כי האופן הרגיל בו אנו תופסים את העולם רווי בטעות. בהמשך לאמירה הבודהיסטית הבסיסית כי היאחזות או תשוקה יוצרות סבל, וכי מקורן של התייחסויות אלה בחוסר הבנה נכונה של הקיום האנושי ("בוּרוּת"), נאגארג'ונה טוען כי התשוקה קיימת כבר באופן הבסיסי והראשוני ביותר בו אנו חווים את העולם. הדברים לא נוצרו, כלומר שהם אינם, או לפחות אינם קיימים באופן שאנו חושבים. הדברים, או מצבי הקיום (bhāvā – מילולית: המילה "קיום" בלשון רבים), מתבררים כהשתקפות של התשוקה וכחסרי אמת ממשית מצד עצמם. בהעדר אפשרות להבין את היווצרותם, נאגארג'ונה מצפה שנכיר בכך שדברים אינם נוצרים באמת.

פסוק זה מציג את ההוכחה אותה מכנה המסורת "רסיסי יהלום". הוכחה זו מפריכה את ארבע הדרכים בהן תופעה יכולה להיווצר. שלילה מרובעת זו מהווה מקרה של מה שנחשב כאבן הפינה בהיגיון שנאגארג'ונה מקדם, היגיון המכונה "ארבע הפינות" (catuṣkoṭi או ה-tetralema). היגיון זה שולל עמדה, את העמדה הנגדית לה, את החיבור של שניהם, ואת השלילה של שניהם. במקרה הנוכחי שולל נאגארג'ונה את האפשרות שדבר ייווצר מעצמו, מדבר אחר ממנו, משילוב של שניהם או בלא כל סיבה. אם כל האפשרויות הללו יופרכו, אזי הוא יהיה רשאי להסיק שהיווצרות לא תיתכן.

בפרק זה נאגארג'ונה אינו מפרט את ההפרכות של כל אחת מהאפשרויות, אך המסורת הבודהיסטית עשירה בהסברים בנקודה זו. (ייתכן שכאשר חיבר נאגארג'ונה את הטקסט, הוכחה זו היתה כבר מוכרת ומקובלת, או שהוא פירט אותה בפרשנות שלו על הטקסט שאבדה).

האפשרות שדבר נוצר מעצמו מופרכת מכיוון שאין טעם בהיווצרות מסוג זה: אם דבר קיים, הרי שהוא כבר בעל הזהות של עצמו. אם הוא כבר רכש את זהותו, לשם מה לו ליצור אותה מחדש? ואם אכן הוא רוכש את זהותו מחדש, תיווצר רגרסיה אין-סופית שבה הדבר יוצר את עצמו שוב ושוב. תפיסה מסוג זה תיצור למעשה מצב סטטי וקפוא בו דברים עומדים בתוך עצמם, חסרי קשר לדברים אחרים, כשהם ממשיכים ליצור את עצמם בתוך עצמם. בנוסף, אם דבר נוצר מעצמו, מן ההכרח שתהיה חלוקה בתוכו בין החלק היוצר לחלק הנוצר. במקרה כזה נכון יותר לומר, למעשה, כי הדבר נוצר ממשהו אחר ממנו, ושהוא כבר אינו מהווה יחידה אחדותית היוצרת את עצמה. ולבסוף, האפשרות שדבר נוצר מעצמו אינה נראית לנו גם בהיגיון פשוט – צמח נוצר מנֵבט שנוצר מזרע, שולחן נוצר מעץ, ברגים, ופעולתו של הנגר שבנה אותו בעזרת כלי העבודה שלו.

האפשרות השנייה – היווצרות מאחֵר – היא בדרך-כלל זו הנראית לנו נכונה לכאורה. גם אותה שולל נאגארג'ונה, משני טעמים עיקריים. הטעם הראשון הוא שאם דבר הוא באמת אחר מדבר אחר, כלומר שהדברים זרים זה לזה לחלוטין, לא ניתן להניח קשר אמיתי ומהותי ביניהם. אם אכן מדובר באחרוּת (מושג בו יטפל נאגארג'ונה באופן ממוקד בפרק 14), אחרות זו מבטלת את הסיבתיות. כאשר שני דברים אחרים, נפערת תהום ביניהם שאינה מאפשרת לסיבה לפעול על התוצאה. בנוסף, האחרות קובעת כי אין כל קשר מהותי, מבני ורגולרי בין סיבה לתוצאה, ולכן נוצר מצב בו כל דבר היה יכול להיווצר מכל דבר. העץ, במקרה הזה, היה יכול להיווצר לא רק מנבט, אלא גם מעפיפון או מאבן.

הבעיה הקשה יותר לגבי ההיווצרות מאחר היא שהיא מבטלת את ההיגיון היסודי של הסיבתיות הנשען על קשר בין סיבה לתוצאה. כל עוד יש סיבה ותוצאה, מתרחשים שני תהליכים במקביל – בראשון הסיבה הולכת ונכחדת, ובשני התוצאה הולכת ונוצרת. על-מנת שהגורם יגרום את התוצאה, על שני תהליכים אלה להיפגש. אך אם סיבה ותוצאה נפגשות, הרי שהן קיימות בו-זמנית, ולכן התוצאה קיימת קודם לכך שהסיבה יצרה אותה. קיומם באותו הזמן של הסיבה והתוצאה כופה את המסקנה כי משהו אחר מהסיבה יצר את התוצאה. עדיין, אם הסיבה מסוגלת להתנות את התוצאה, הרי שהיא חייבת לפעול עליה בצורה כזו שמניחה את קיומה של התוצאה לצידה. לכן הכרחי שהתוצאה תתקיים קודם לכך שהסיבה יצרה אותה, ובמצב זה לא ניתן עוד לטעון כי הסיבה יוצרת את התוצאה.

האפשרות השלישית, שדבר ייווצר משילוב בין עצמו לדבר אחר, נשללת גם היא מכיוון ששני הסברים לקויים אינם מספקים יחד הסבר אחד נכון. כאשר היווצרות של דבר מעצמו או מאחר אינה אפשרית, לא ייתכן שהדבר נוצר משילוב של שניהם. בנוסף, היווצרות מעצמו ומאחר מהוות שתי אפשרויות מנוגדות לחלוטין, ולכן הן מבטלות האחת את השנייה. אפשרות זו אינה יכולה להתקבל במערכת המבקשת לשמור על היגיון יציב (וראה/י את אמירתו של נאגארג'ונה במולה 25.14).

האפשרות הרביעית והאחרונה, שדבר נוצר ללא סיבה, מחייבת שהדברים יהיו נצחיים. אם הדבר חסר סיבה, הוא אינו תוצר. מה שאיננו תוצר היה קיים מאז ומתמיד. אם הוא כן תוצר, הוא היה חייב להיווצר מעצמו או ממשהו אחר ממנו. כמו כן, איננו מכירים אף תופעה שאינה תוצר. היווצרות בלא סיבה, תנועה בלי מניע, אינן אפשריות.

אפשר לסכם אפוא – שאין היווצרות אמיתית, שכן אין שום דרך בה דברים יכולים להיווצר. כאשר דברים לא נוצרים באמת, הם גם לא קיימים באמת – הם ריקים.

 

המשך הפרק מפרט את הטענה שניתנה בפסוק הראשון ומציע נימוקים התומכים בה. עלינו לשים לב כי הבקשה של נאגארג'ונה מהתרבות העיונית הבודהיסטית לקבל את הפרכת הסיבתיות כהשקפה הנאמנה ביותר לנקודת-מבטו של הבודהא, הינה לא פחות ממהפכה. הבודהיזם מבוסס רובו ככולו על בחינה וניתוח של תהליכים סיבתיים. התצפית הבודהיסטית הבסיסית ביותר על המציאות אומרת "התהוות מותנית", או במילים פשוטות – סיבתיות או התניה. מסורות המדיטציה הבודהיסטיות עמלו משך מאות שנים כדי להגדיר את פעולתם של תהליכים סיבתיים הפועלים בהכרה ובנפש. נאגארג'ונה מבקש במידה רבה להגדיר מחדש את כל התרגול הבודהיסטי, ולהשעין אותו על מצע ריק. הוא חושף בעיות תפיסתיות האופייניות לכל אדם, והוא אינו חס על הבודהיסטים שבחבורה.

כעת ישתמש נאגארג'ונה בסיווג בודהיסטי מקובל של ארבעה סוגי תנאים, הלקוח מהאבהידהרמה של אסכולת הסרוואסטי-ואדה (sarvāsti-vāda), כדוגמא לאופן שבו הפרכת הסיבתיות שהוא מציע פועלת כנגד האנליזה הבודהיסטית של הסיבתיות.

 

2. ישנם ארבעה תנאים:

גורם ראשי, תנאי תומך, תנאי קודם, ותנאי שליט

אין תנאי חמישי

 

נאגארג'ונה מבקש להתייחס באופן ממוקד לארבעת סוגי התנאים שמונה האבהידהרמה הסרווסטי-ואדית. הראשון הינו הגורם הראשי או העיקרי (hetu), הוא הדבר המרכזי שיוצר את התופעה. במקרה של הנֵבט מדובר בזרע. השני הוא התנאי התומך (āraṃbana), והוא מתייחס לתנאים הפיסיים ההכרחיים עבור התקיימותה של התופעה: הזרע לא ינבוט ללא אדמה, שמש, מים ודשן. תנאי זה יכול להיות מובן גם כ"תנאי מצד המושא התפיסתי", ובמקרה זה הוא מתייחס לאובייקט שעל בסיסו יכולה להתקיים התפיסה. התנאי השלישי הינו התנאי הקודם (anantara), המתייחס לרגע הקודם להיווצרות, לאוסף הנסיבות הרגעי שהתנה את הופעת התופעה. במקרה של הנביטה מדובר בלחות שעוררה את הזיכרון הגנטי של הזרע וגרמה לו להפעיל את מנגנון הנביטה. התנאי האחרון הוא התנאי השליט (abhipateya), והוא המטרה או התכלית שלמענה נוצר הדבר – הזרע נבט על-מנת להפוך לעץ ולהצמיח פירות.

נאגארג'ונה משתמש בחלוקה מרובעת זו לסוגי גורמים וסיבות על-מנת לקדם את טיעוניו כנגד ההיווצרות. הוא ירצה לומר שכל סוגי התנאים הללו אינם סבירים. הטיעון המרכזי שנאגארג'ונה מספק כנגד ההיווצרות, וכנגד קיום ממשי בכלל, ניתן בפסוק השלישי:

 

3. המהות העצמית של הדברים אינה נמצאת בתנאים השונים

בהעדר מהות-עצמית, אין גם מהות-מטעם-אחר

 

בפסוק זה מציג נאגארג'ונה את המושג הפילוסופי המרכזי שלו – מהות-עצמית. המונח הסנסקריטי הוא svabhāva, המתייחס לקיום – bhāva – הנתון לדבר מעצמו – sva. התרגום המדויק ביותר ל-svabhāva הוא "קיום-עצמי", אך ניתן לתרגם גם "מהות, טבע, טבע-עצמי, זהות, ממשות". המונח הטיבטי התואם הינוrang bzhin – "כמו עצמו" או "טבע משל עצמו". בלועזית נהוג לומר: "טבע אינטרינזי, טבע אינהרנטי, טבע משל עצמו", ובאופן כללי יותר – "מהות". כאן נתרגם "מהות-עצמית".

מולה 1.3 מספקת את תמצית טיעונו של נאגארג'ונה בעד הריקות – המהות העצמית של הדברים אינה נמצאת בתנאים של הדבר. יחד עם זאת, אין דבר אחר שיכול להיות הטבע האמיתי של הדבר, שכן ניתן היה לחפש אחר המהות רק בתוך התנאים. אם ניקח למשל את הנֵבט, אף אחד מהתנאים שיצרו אותו – הזרע, המים, וכן הלאה, אינו מהווה את מהותו, את טבעו הממשי של הנבט, שבוודאי אינו יכול להימצא במקום אחר מהתנאים. ובהעדר טבע – מהו הדבר? בהעדר מהות, איזו משמעות יש להגדרה שלו? הטיעון ממשיך ואומר שאם טבעו של הדבר לא ניתן לו מעצמו, גם דבר אחר ("מהות-מטעם-אחר", parabhāva) לא יהווה את הטבע שלו. נוצר אפוא מצב אבסורדי שבו לא ייתכן שיש טבע לדברים. נאגארג'ונה סבור כי מצב אבסורדי זה מאפיין בדיוק את שגיאתה היסודית של ההכרה האנושית.

פסוק זה מראה כי חשיבתו של נאגארג'ונה במולה מהווה במידה רבה רפלקציה על מושג המהות. מבחינתו של ההוגה הבודהיסט, על-מנת שלמהות תהיה משמעות, עליה להיות קבועה, אחידה, המשכית וצרופה. מהות אינה יכולה להופיע באופנים שונים, ואינה יכולה לעבור שינוי, שכן השינוי מבשר על משהו שמעבר למהות. המהות חייבת להתייחס לאופיו ההמשכי של דבר, ועליה להיות נאמנה לחלוטין לאופן שבו אנו קולטים את הדבר בחושינו. השתנות מלמדת, לכל הפחות, כי המהות התערבבה בדבר לא מהותי. לשיטתו של נאגאראג'ונה, ההשתנות מצביעה על העובדה שלא היתה כל מהות מלכתחילה. בפרק ה-15, המוקדש לחקירה של מושג המהות העצמית, ישאל נאגארג'ונה כיצד ניתן להשפיע על מהות ובאיזה מידה ניתן לחשוב שמהות עוברת שינוי. כאשר הצורה משתנה, אין סיבה להניח שביסודה נמצאת מהות אחדותית. כמו כן, המהות אינה יכולה להיות הדבר עצמו, אך גם אינה יכולה להיות נבדלת ממנו.

בפסוק הבא מצביע נאגארג'ונה על בעיה נוספת בקשר בין התנאים לתוצאה שהם מתנים:

 

4. תולדה אינה בעלת תנאים, וגם אין תולדה חסרת תנאים.

התנאים אינם חסרי תולדה או בעלי התולדה

 

אמירתו של פסוק זה תוסבר בעזרת שני הפסוקים הבאים. העיקרון הוא כי תולדה אינה בעלת תנאיה, שכן אם היא בעלת התנאים, יש משמעות להבדלתה מהם, ואז נצטרך לקבל כי היא יכולה להתקיים גם בלעדיהם. מצד שני, לא ייתכן כי התולדה חסרת תנאים, שכן בלי תנאיה היא אינה יכולה להתקיים. במקביל, התנאים אינם בעלי התולדה, שכן גם הם לא יכולים להתקיים בנפרד ממנה. מנגד, אין משמעות לתנאים שהם חסרי תולדה. אפשר לתמצת את העיקרון אותו מנסח נאגארג'ונה בפסוק הרביעי כאמירה שהתנאים והתולדה אינם יכולים להתקיים באחדות או בנבדלות. טיעון מסוג זה ישוב במקומות רבים בהמשך החיבור.

הפסוק הבא יחזק אמירה זו:

 

5. ההיווצרות מתרחשת בהתבסס עליהם,

ועל-כן הם ידועים כ'תנאים'.

כל עוד אין היווצרות, מדוע הם אינם 'חוסר-תנאים'?

 

תנאים וסיבות מוגדרים, למעשה, באופן רטרוספקטיבי. לאחר שישנה תוצאה, התנאים שלה הופכים להיות "תנאים". אך אם הם לא היו תנאים קודם להיווצרות – כיצד הם התנו אותה? יוצא כי התנאים, שאמורים להקדים את הדבר אותו הם מתנים, מקבלים את זהותם מהתוצאה, ולא להיפך. רק משהשלימו את פעולתם, הם תנאים. כך נוצר מצב שהסיבות מאוחרות לתוצאות אותן הן מתנות. במצב זה משתעשע נאגארג'ונה במחשבה שמא התנאים הינם "חוסר-תנאים", כך ש"חוסר-התנאים" הם אולי אלה המביאים להיווצרותו של דבר.

נזיר טיבטי טען פעם באוזני כי הפסוק השישי הוא בעצם לב העניין בטקסט:

 

6. תנאי של דבר קיים או של דבר לא קיים איננו הגיוני.

של מה הוא התנאי של דבר לא קיים?

ואם הדבר קיים – למה התנאי?

 

אין משמעות לתנאי, בין אם הדבר שהוא מתנה קיים או לא. אם הדבר קיים מעצמו, אזי הוא אינו נזקק לתנאיו. אם הוא איננו קיים, אין את מה להתנות.

בשלב זה, כאשר הוא משוכנע כי חשף שלל רב של בעיות לגבי סוגיות ההיווצרות, עובר נאגארג'ונה להתמודדות ממוקדת עם ארבעת סוגי התנאים שנמנו בפסוק השני. העיקרון הבסיסי של הפסוקים הבאים יאמר שבהעדר היווצרות, אין כלל דברים אותם ניתן להתנות.

 

7. כאשר אין תופעה אמיתית, בלתי-אמיתית או אמיתית ובלתי-אמיתית,

כיצד ייתכן הגורם המפעיל?

 

אין כל תופעה, שכן היא לא נוצרה, והקשר בינה לבין תנאיה חסר פשר. לכן, מה עושה הגורם המרכזי המכונן את התופעה?

פסוק זה מראה גם דבר חשוב נוסף – נאגארג'ונה אינו טוען שהתופעה איננה אמיתית ואין ברצונו לטעון בעד אי-קיום. אי-הקיום אינו מושג בהיר מבחינתו של נאגארג'ונה, שכן הוא דורש דבר קיים לו נוכל לייחס העדר קיום. נאגארג'ונה מחפש אחר מה שמעבר לקיום ואי-קיום, לא את החיבור ביניהם או השלילה שלהם. שלילה של הקיום תבטא נפילה לקוטב של הניהיליזם, המבטל את עולם התופעות בצורה חזקה מדי. לאור החוויה שלנו, ברור שהמציאות איננה מצב של ריק מוחלט. אי-הקיום מובן כתובנה מסוכנת וחסרת אחריות, העלולה להוביל לדרדור במצבו המוסרי והרוחני של הלומד.

 

8. מלמדים שתופעה שיֶשנָה הינה נטולת בסיס (תמיכה) לחלוטין.

כאשר התופעה נטולת בסיס (תמיכה),

היכן הוא התנאי התומך?

 

אם היה בסיס כלשהו שעליו יכולנו להישען בכדי להניח את קיומה של תופעה, היה ניתן לומר שהתופעה קיימת. כאשר אין אפשרות לקשר הגיוני בין דבר לבין תנאיו, ואין מצע סיבתי המאפשר קיום, הרי שהדבר "חסר-בסיס". גם את התנאים נוכל להמשיך ולפרק, וכך אין כל יסוד עליו מושתת הקיום. בהעדר תנאי הקיים מצד האובייקט, בהעדר תמיכה או בסיס עבור התופעה, נשלל גם הסוג השני של התנאי, התנאי התומך.

 

9. כאשר התופעות אינן נוצרות, הכחדתן לא תיתכן.

לכן התנאי הקודם איננו הגיוני.

כאשר הוא מתבטל, איזה תנאי ייתכן?

 

התנאי הקודם, התנאי השלישי אותו מונה נאגאראג'ונה, הינו זה המתרחש רגע לפני ההיווצרות או ההכחדה של התופעה. בהעדר היווצרות, אין גם הכחדה, ואין משמעות לתנאי מסוג זה.

הפסוק הבא מבהיר את עומק השלילה שנאגארג'ונה מוכן לה, ואת גודל המהפכה שהוא מבקש להניע במחשבה הבודהיסטית:

 

10. אין קיום של דברים חסרי מהות-עצמית

לכן האמירה "כשזה ישנו, ההוא קיים"

איננה תקפה כלל

מטרתו הראשונה של פסוק זה היא ההפרכה של קטגוריית התנאים הרביעית, היא התנאי השליט המתייחס למטרת הפעולה. בהעדר היווצרות, אין לה מטרה, ולכן התנאי השליט מתבטל. אך פסוק זה מרחיק הרבה מעבר לכך, בבקשו לבטל את עקרון ההתהוות המותנית. ההתהוות המותנית מהווה את העיקרון הפילוסופי היסודי ביותר במחשבה הבודהיסטית, עקרון המבטא קיום תלוי ותלות הדדית. עיקרון זה קובע כי "כשזה ישנו, ההוא קיים", היינו: שדברים אינם הווים מעצמם אלה קיימים רק בהתבסס על סיבותיהם ובתלות בדברים אחרים. בפסוק זה נאגארג'ונה חושף את מלוא עומקה של הביקורת שלו, כאשר הוא אומר כי עקרון הקיום ההדדי "אינו תקף כלל". לדידו של נאגארג'ונה, אין באמת פעולה של סיבתיות, והתפיסה בדבר הקיום התלוי מבוססת על טעות המניחה קיום ומהות-עצמית. קשה להפריז בחשיבותה של אמירה זו ובהדגשת השינוי שהיא מחוללת בפילוסופיה הבודהיסטית.

ככלל, נאגארג'ונה מבין את העקרונות המרכזיים בתורה הבודהיסטית כ"אמת יחסית", כתורה המשרתת את התלמיד בדרך, אך שאינה מבטאת את האמת כולה. אין תורה שיכולה להכיל את האמת במלואה, שכן האמת ריקה, ואין כל קיום. עדיין יש להוליך את התלמיד אל הבנה זו ואל הפנמתה בנפש, ולשם כך, סבור נאגארג'ונה, לימד הבודהא את עקרון ההתניה הסיבתית.

הפסוק העשירי מלמד אותנו גם דבר חשוב נוסף, המבאר את משמעות התורה בדבר העדר המהות העצמית. לדברים אין מהות משל עצמם, ומכך נאגארג'ונה למד כי אין קיום לדברים בכלל. מה יכול להתקיים בהעדר טבע ממשי משל עצמו? מה קיים בלי מצב קיומי המגדיר אותו? לכן נאגארג'ונה אומר כי "אין קיום של דברים חסרי מהות-עצמית". כאשר אין מהות-עצמית, לא נותר כלל דבר חסר מהות-עצמית. בהעדר טבע, אין דבר חסר-טבע. הכול ריק לחלוטין, כי גילינו שבהעדר מהות-עצמית אין כלל דברים. בהמשך הטקסט נמצא התבטאויות חשובות נוספות בעניין זה (ראה/י למשל 10.14 ו-13.7), אך גם נרצה למצוא רמזים לגבי מה בכל זאת ישנו, בעולם זה בו אין כלום, בו הכול ריק אך גם אין אי-קיום.

הפסוק הבא שב ומנסח את הבעיה בהגדרת הקשר בין תוצאה לבין סיבותיה:

 

11. התוצאה אינה נמצאת בתנאי בודד או באוסף תנאים

כיצד יתהווה מהתנאים זה שאינו נמצא בהם?

 

התוצאה אינה קיימת באחד מתנאיה. אוסף התנאים גם הוא אינו שווה לתוצאה. זרע+שמש+אדמה+מים ≠ נבט. כיצד, אם כך, הם יהפכו להיות נבט? עבור נאגארג'ונה, מה שאינו קיים אינו יכול להיווצר, שכן דבר אמיתי אינו יכול להפוך להיות משהו אחר. אם התוצאה אינה נמצאת בתנאיה, היא גם לא תוכל להיווצר מהם.

כעת משתעשע נאגארג'ונה בהצעת פתרון יצירתי לבעיית ההיווצרות:

 

12. אם כך, גם כאשר התוצאה איננה אמיתית,

היא נוצרת מהתנאים הללו.

מדוע אפוא היא אינה נוצרת גם מחוסר-תנאים?

 

פסוק זה הוא בעצם בדיחה – כאשר הדבר אינו קיים כלל, אנו עדיין מעדיפים לחשוב שהוא נוצר מתנאים. אם כך, שואל נאגארג'ונה, אולי עדיף לומר שהוא נוצר מתנאים לא קיימים?!

שני הפסוקים האחרונים מנסחים את מסקנות החקירה שנוהלה בפרק:

 

13. התוצאה עשויה מתנאים, בעוד התנאים אינם עשויים מעצמם.

כיצד תוצאה זו, העשויה מדברים שאינם עשויים מעצמם, תהיה עשויה מהתנאים?

 

עד כה הדיון התמקד בקשר בין התוצאה לתנאיה. כעת פונה נאגארג'ונה למעמדם של התנאים עצמם, המהווים גם הם תופעות חסרות מהות-עצמית. גם התנאי תלוי בדברים המתנים אותו, ולכן חסר טבע מהותי. אם התנאים אינם תנאים, כיצד הם ייצרו את התוצאה?

 

14. כך שאין תוצאה עשויה מתנאים או שאינה עשויה מתנאים.

בהעדר התוצאה, כיצד יהיו תנאים וחוסר תנאים?

 

אין תוצאה ואין תנאים. נאגארג'ונה נוטה לסכם את פרקיו במסקנה שלילית חזקה הקובעת כי מושא החקירה של הפרק אינו קיים באמת. אנו נותרים עם תחושה ממשית של אין, מלוּוה, אולי, בחיוך. בפרקים הבאים ימשיך נאגארג'ונה לחזק את השכנוע באותו האין, תוך כדי שהוא מפרק גם אותו. כך תתחיל להיחשף דרך האמצע הדקה שבין הקיום לאי-הקיום.