שמעון צימר / נִדְמֶה לִי שֶׁזֶּה הָיָה חָתוּל אוֹ נָמֵר
את מירי הכרתי בערב שירה שנערך באגודת הציירים, ברחוב אלחריזי בתל אביב. הייתי בין מארגני הערב ואחד מהמשתתפים בו. מירי באה לשם כשומעת, בחברת ירון גולן, אותו לא הכרתי קודם, ושבמראה פניו הזכיר לי את יוסי שריד. שיריי לא הרשימו אותה. גם סֵבר פניי לא שבה את לבה, אבל כשקמתי לקרוא הבחינה בקומתי ונקודות זכות ראשונות נרשמו לי אצלה. כך, בישירות פוגענית, ואולי בהעדר טקט, שיתפה אותי מירי, מאוחר יותר, בהתרשמותה ממני. באשר לי, אינני זוכר בדייקנות את מהלך הרגעים באותו ערב, אבל כשאני בא כעת להציב אותם בזיכרוני, מירי מופיעה לפני בסרבל ג'ינס, בפוני, ועיניה קצרות הרואי, המצומצמות מעדשות המגע, קשובות וחקרניות.
מתישהו נעלמו והתפוגגו כל הנוכחים במקום, משתתפים וצופים, ונותרנו רק שנינו, מהופנטים זה מזה. אני לא זוכר על מה דיברנו. ואולי לא רק בגלל השנים הרבות שחלפו מאז אני לא זוכר, כי לא התוכן היה העיקר אלא הסגנון. האופן בו נאמרו הדברים, המילים שנבחרו ואלה שהורחקו, אופן הגייתן וסלסולן – כל אלו נתנו לי הרגשה שמצאתי את התאום הנפשי שלי.
באותו לילה ישנו יחד אבל לא הזדיינו.
מירי ציינה לעצמה את העדרו של המגע המיני בינינו כחולשה נוספת שלי, או כמוזרות, אבל אני, שחשתי סִפה של אהבה גדולה, לא רציתי לקצר את ימיה על ידי עירובם של התאווה ויצר הכיבוש שכבר הכרתי את יכולתם להמית היכרויות חדשות. שבועות מספר לאחר מכן עברה מירי להתגורר בדירתי.
גרתי אז בדירת חדר קטנה, על גג, ברחוב ז'בוטינסקי. זה היה חדר זעיר, מן הסתם חדר כביסה לשעבר שצורפה אליו עוד יחידה קטנה שקירותיה וגגה עשויים היו אזבסט. הגג הנרחב היווה פיצוי לדירה הקטנטונת, אם כי, ככל שאני זוכר, לא ביקשנו לעצמנו מרחב פרטי, אלא להפך, רצינו להתמזג ולהיטמע זה בזה. על אותו גג הֵנצה אהבתנו ושם, למרות שחלקנו יחד עוד כמה דירות, שם גם הסתמנה תחילת קיצה.
ממרחק השנים אני מנסה לרשום לעצמי נקודות חשובות בהתגלותה של מירי לפני. היא למדה בבית צבי, שנה ראשונה, בחברת מיכאל כורש, דני מוג'ה וחגית בן עמי.
אני זוכר אותה זוחלת על הגג, מעכסת ומקמרת את גופה, במסגרת לימודי המשחק, 'עובדת' על חיה. נדמה לי שזה היה חתול או נמר.
אני זוכר אותה עושה חזרות על מונולוג מתוך 'המשרתות' של ז'אן ז'נה. ובעיקר, בכל הנוגע לבית צבי, אני זוכר אותה עסוקה ומוטרדת בדוד ברגמן, שהיה אז מנהל בית הספר. היא טענה שהוא מחזר אחריה, שהוא מעדיף אותה על התלמידים האחרים ויחד עם זאת הוא מתכחש להעדפתו אותה ולכן הוא נוקמני כלפיה. מוטיבים שיחזרו ויופיעו מאז ביחסיה לדמויות אב.
באותם ימים דִגמנה מירי בעירום לפני ציירים, בשביל להרוויח קצת כסף. אני התייחסתי לעיסוק הזה שלה בתערובת של קנאה וסיפוק. את הקנאה אין צורך להסביר. ואולי גם לא את הסיפוק. הטעם לכך היה פשוט. מכיוון שביקשתי לי באותם ימים חיי בוהמה והרפתקה הייתי גאה בכך שהחברה שלי היא דוגמנית לציירים.
אולי משום שהייתי פציינט במכון רודי באותם ימים היה למודעותי גוון פסיכולוגיסטי, וזכור לי שאמרתי לעצמי שמירי מדגמנת לא רק בגלל הכסף אלא גם כדי להיות נאהבת ומחוזרת.
מירי דיברה הרבה על בני משפחתה. היא ספרה לי על אחיה מקס, בעל נפש האמן, שמתגורר בקיבוץ. אותו היא אהבה. ועל אנדריי, הבכור שגר בשכנות לאמה, לו יחסה נוקשות ולכן גם פחדה ממנו.
היא דיברה על אמה (הכעורה שבאחיותיה) אישה קשת יום, שעבדה במחלקת הכריכה של בית הספרים הלאומי בקמפוס של האוניברסיטה העברית בגבעת רם וגם כתופרת בביתה.
את אמה תיארה כאישה אנוכית וקמצנית, שעסוקה במראה שלה (באותן שנים רחוקות ובהעדר כסף היא עשתה ניתוח פלסטי באף) ובעיקר אני זוכר איך הייתי מזועזע כשמירי סיפרה לי שכשהיא הולכת למקרר, שמרבית הזמן ריק, אמה קמה לראות מה היא לוקחת. להמחשה נוספת של נוראות אמה, היא נהגה לספר על אחיה החורג, הצעיר ממנה, שבגיל עשר אמה עדיין נהגה לרחוץ אותו. שונים מכל אלה היו דיבוריה על אביה. היא דיברה עליו בחולמניות ובערגה, חיוך דקיק יודע כול על שפתיה, אותו חיוך שלימים ילך וירחב ויאפיין את המצבים 'השיגעוניים', כשהיא מתחייכת מהקולות שמדברים אליה.
היא תיארה את אביה כאיש גבוה ויפה בכובע קסקט. היא סיפרה שהוריה נפרדו כשהייתה תינוקת ושלאחר פרידתם אביה חזר וביקש את קרבתם. הוא היה מגיע לביתם, נעמד ליד החלון, קורא לאמה ולוחש את שמה, וכשמירי דיברה על כך דימיתי לשמוע נימה של גילוי עריות בדבריה.
והיה כמובן ויזלטיר, אותו הכירה בסדנת שירה שערך בירושלים. ושהיה עתיד לככב בהזיותיה כאהובה העיקרי וכחתנה המיועד, תפקיד עליו נאבקו בו זיגמונד פרויד, בוב דילן ודוקטור רודי. מדי פעם, במצבי משבר, נהגה להגיע לביתו, וניסתה לכפות עליו את נוכחותה. נדמה לי שפעם היא אפילו ניפצה חלון, והוא נאלץ לקרוא למשטרה.
חצי שנה לאחר שהכרנו פרץ המשבר הפסיכוטי הראשון שלה. הייתי אז צעיר במודעותי ובניסיון חיי לכן צפיתי נרעש והמום באסופת ההתרחשויות שלא ידעתי לקרוא להן בשם.
יום אחד מירי טענה כלפי שבלילה, בזמן שהיא ישנה, אני נוהג להתקשר לתת ההכרה שלה, כדי לשאוב ממנה חומרים, וכל זאת בגלל שאני נחות ממנה בכישרון הכתיבה שלי ומתקנא בה.
פעם אחרת, כשנעצתי סכין בלחם, היא ראתה בזה איום מכוון. פעם נשפך מעט שמן על הרצפה ומירי אמרה שעשיתי את זה בכוונה כדי שהיא תחליק ותיפול. היא אמרה שכשחיים יבין מגיש את החדשות בטלוויזיה הוא משדר לה רמזים ושכל האנשים ברחוב הם סטטיסטים שנשכרו במיוחד לצורך טיפול בה.
היא ניסתה לשכנע חברים משותפים שלנו שיש לי כוונות זדוניות כלפיה, שאני מהפנט אותה ומשתלט על נפשה.
לא ידעתי אז אם להסכים עם דבריה כדי להשקיט את נפשה או להתעמת איתה ולהתעקש על תפיסת המציאות כפי שאני רואה אותה.
יום אחד, כשהלכנו ביפו – אני כבר לא זוכר מה הביא אותנו לשם – נעמדנו פתאום זה מול זה. היא הביטה ממוגנטת אל תוך אישוני ואמרה: 'איך אתה עושה את זה?' לא ידעתי בדיוק מהו הדבר שאני עושה, אבל ידעתי שהיא מייחסת לי כוחות עליונים, ועם כל הצער והפחד על כך חשתי כיצד, באופל הנפש, יש בי גם מידה של תענוג על היותי אחראי בעיניה לתנועת המכוניות, להילוך האנשים ברחוב, לשקיעה שהאדימה את השמיים שמעלינו ולחזיונות אותם היא חוזה.
זמן קצר לאחר מכן היא אושפזה בבית החולים לחולי נפש בטלביה. אני זוכר את הביקור הראשון שלי אצלה. אמה שלה ניצלה את ההזדמנות וקיצרה את שערותיה, אני זוכר אותה מתהלכת בחצר, מאובנת מתופעות הלוואי של זריקות ההלידול, ואני זוכר את עצמי רץ לקראתה ולבי ורגלי נמסים מגעגוע ואהבה.
משפחתה ניסתה להרחיק בינינו. הם ייחסו את מה שקרה להשפעתי הרעה, לחיים בתל אביב, לתאטרון, לבוהמה ולסמים. אני אמנם הרגשתי אשם, אבל לא בגלל שעשיתי לה משהו רע אלא בזה שהאמנתי שאהבתי, שהפכה לה למקלט, היא זו שעודדה את שיגעונה.
בהתחלה התעמתי עם הפסיכיאטרים. לא אהבתי אותם. סברתי אז שבשונה מהפסיכולוגים הם מדברים עם הפציינטים רק דרך הכדורים. האמנתי שאהבתי תרפא אותה ושבמקרה הצורך ד"ר רודי יטפל בה בלי תרופות פסיכיאטריות. שכרתי דירה וחיכיתי שתשתחרר מבית החולים. החזרה למציאות הייתה קשה למירי.
היא התגעגעה לתחושות ולדמיונות שבגללם אושפזה. ועדיין האמינה שהם אמת. היא סירבה גם לקחת כדורים, ולכן האשפוז הבא ואלו שאחריו היו בלתי נמנעים, ואלה אמנם הגיעו בתדירות של פעמיים בשנה.
הורי תבעו ממני להיפרד ממירי. ניתקתי קשר עם הורי. כעת לא היה מי שיתמוך בי כלכלית. צברתי חובות במכולת ולבעל הדירה. אבי בא לפרוע אותם. סיפרו לי שראו אותו לוקח כדורים מתחת ללשון כנגד תעוקת לב אבל לי לא היה אכפת. הייתי מרוכז כולי במירי. האמנתי שתפקידי לסוכך עליה ולהציל אותה ממר גורלה.
כל אותו זמן המשיכו ויזלטיר ואחרים לפקוד את מחשבותיה. אבל מירי לא הסתפקה בדמיונותיה ועם כמה מהם היא נפגשה. נפגעתי מבגידותיה. התחלתי להטיל ספק באהבתה אלי. התרחקתי ממנה. אבל מירי לא הניחה לי להתרחק. מדי פעם היא הייתה מגיעה לתל אביב, מתיישבת בדירתי ומאיימת לא לצאת. וכשתבעתי ממנה להסתלק היא הייתה מאיימת שתפנה למשטרה ותגיד שניסיתי לאנוס אותה. לא פעם הסתלקתי מדירתי וחזרתי רק אחרי שהיא הלכה.
מדי כמה זמן היא טלפנה מירושלים וסיפרה לי מה שקורה לה. פעם אחת גם ביקרתי אותה בדירתה בגילֹה. היא סיפרה לי על בני הזוג שהיו לה. על פי סיפוריה רק מעט מהם היו טובים אליה. היה מישהו מבית צפפה שנהג להכות אותה, והיו גם כל מיני עוברי אורח, נהגים שעצרו לה טרמפ וניצלו את שיפוטה הלקוי ואת רצונה במעט חיבה כדי לבזוז את גופה.
יום אחד היא הופיעה בתל אביב, צולעת ובפנים מעונות. הסתבר שהיא ברחה מבית החולים וכשקפצה מהחומה נקעה או שברה את הרגל. היא נראתה נורא אבל גם במצבה היא עדיין ביקשה לעצמה עתיד טוב יותר. הייתה איזו תביעת פיצויים שהעסיקה אותה, והיא תכננה בכסף שאותו תקבל לעבור לתל אביב. ובינתיים היא הלכה למכון יופי כדי להבליט בקעקוע את שפתיה.
התרחקתי ממנה יותר ויותר. מתישהו עברנו דירה. לא נתתי לה את כתובתי החדשה. לפעמים, כשהייתי מטייל עם אחד מילדי ברחוב, והיינו חולפים ליד אחת מהדירות שבהן התגוררתי עם מירי, הייתי נושא את עיני למעלה, וכדרך הזקנים שמנסים להשריש בצאצאיהם את זיכרונותיהם הייתי אומר 'כאן גרתי פעם'. ובכל אותן פעמים לא עלתה מירי בתודעתי.
לפעמים היא הייתה מטלפנת ומתרפקת עלי, קוראת לי שמעונה, או שימעליה, או ממו. ולפעמים בטינה מחויכת 'אשכנזי צפוד'.
בוקר אחד טלפן אלי בונה תירוש, חבר קרוב, שעבד אז כעורך של מקומון בראשון לציון, וסיפר לי שהכתב הפלילי של העיתון הודיע לו שמירי נהרגה בפגיעת משאית בזמן ששוטטה בלילה על הכביש ליד קיבוץ גזר. לא הייתי בלוויה. אני לא זוכר את הסיבה או את התירוץ לכך. נותרתי עם אשמה שהזמן פוגג אותה מעט.
לא מזמן נערך ב'נסיך הקטן' ערב לכבודה. החלטתי שהפעם אכבד את מירי בנוכחותי. אבל כשבאתי למקום בדיוק הוקרן סרט על מירי בו רואיינתי. לא יכולתי לשאת את מראה פני. ולמרות שידעתי שעלי להבליג, למען כבודה של מירי, נסתי משם.
וגם את הדברים האלה אני כותב כמעט בעל כורחי. ולא משום שקשה לי להיזכר במירי. להפך, נוח וקל להתענג על ימים עברו, גם עם כרוכים בהם כאב וסבל. אלא משום שאני מתלבט אם הכתיבה עליה תכבד אמנם אותה או את הכותב עליה.
לפעמים, כשאני חושב על המוות, אני אומר לעצמי שאם אמנם יש המשך לתודעה וארץ למתים ייתכן שאפגוש שם את מירי. לרגע אני נמלא בסקרנות, ואולי גם בגעגוע (מהול כמובן בחשש) אבל מיד לאחר מכן אני מקווה עבורה (וגם עבורי) שאין שום מקום כזה, ושבמקום בו היא נמצאת אין הורים ואחים ואחיות וידידים וחבורות ספרותיות על קנאותיהן, ומאבק על אהבה, ומירי שרויה בו סוף סוף במנוחה אמיתית.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.