שיר של אש ושל קרח 5: ריקוד עם דרקונים ב’ –...

הצופה מהצד

“הבה נחזה בראשו”, פקד הנסיך.

אריאו הוֹטא העביר את ידו לאורך הידית החלקה של גרזנו הארוך, אשת המֵילה והברזל שלו, וצפה מהצד. הוא צפה באביר הלבן, סר באלון סוואן, ובבני לווייתו שהגיעו איתו. הוא צפה בנחשיות החול, כל אחת מסבה לשולחן אחר. הוא צפה בלורדים ובגבירות, במשרתים, בממונה העיוור והזקן ובמלומד הצעיר, מיילס בעל הזקן החלק והחיוך הכנוע. הוא עמד בגבול שבין הצללים לאור, וצפה בכולם. שרת. הגן. ציית. זאת הייתה המשימה שלו.

עיניהם של כל שאר האנשים במקום היו מופנות אל התיבה. היא הייתה עשויה מעץ הובנֶה, ולה מנעולים וצירים מחושלים בכסף. תיבה נאה לכל הדעות, אך גורלם של אנשים רבים שהתאספו כאן בארמון העתיק בסנספיר ייקבע בהתאם לתכולתה – מי לחיים ומי למוות.

המלומד קאליאוֹט חצה את האולם אל סר באלון סוואן, נעליו הרכות מלחששות על הרצפה. האיש העגול הקטן נראה מרהיב בגלימותיו החדשות המעוטרות בפסים רחבים בגוני זהב וחום עמוק וברצועות דקות אדומות. הוא קד קלות לעברו, לקח את התיבה מידיו של האביר הלבן, ונשא אותה אל הבימה שעליה ישב דוראן מארטל על כיסא הגלגלים, בין אריאן בתו האהובה, לבין אלריה, אהובתו של אחיו המת. מאה נרות מבושמים הפיצו ניחוח מתוק באוויר. אבני חן נצצו על אצבעות הלורדים, ואבנטים ורשתות שיער בהקו בקרב הגבירות. אריאו הוטא מירק את חולצת קשקשי הנחושת שלו עד שהיה מסוגל לראות בה את השתקפותו, כדי שגם היא תִזהר באור הנרות.

דממה נפלה באולם. דורן עוצרת את נשימתה. המלומד קאליאוט הניח את התיבה ליד כיסאו של הנסיך דוראן. אצבעותיו של המלומד, שלרוב היו זריזות ובטוחות, הפכו מגושמות כשפתח את המנעול והרים את המכסה, חושף את הגולגולת שבפנים. הוטא שמע אדם מכחכח בגרונו. אחד מהתאומים של פאולר לחש דבר-מה לאחר. אלריה חול עצמה את עיניה ומלמלה תפילה.

מפקד המשמר ראה שסר באלון סוואן מתוח כמו קשת לפני ירי. האביר הלבן החדש לא היה גבוה או נאה כמו האחרון, אבל היה רחב ממנו, וזרועותיו שריריות להפליא. גלימתו הלבנה הייתה מהודקת על צווארו בסיכת כסף המעוצבת בדמות שני ברבורים. אחד מהם היה לבן כשנהב, השני שחור כשוהם, ואריאו הוטא חשב שהם נלחמים. האיש שענד את הסיכה נראה כמו לוחם. האיש הזה לא ימות בקלות כה רבה כמו האחר. הוא לא יסתער אל הגרזן שלי כמו סר אריז. הוא יעמוד מאחורי המגן כדי שאני אתקרב אליו. אם הוטא יצטרך להילחם נגדו, הוא יהיה מוכן. הגרזן הארוך שלו היה כה חד שהיה ניתן להתגלח בעזרתו.

הוא אפשר לעצמו לירות מבט קצר לעבר התיבה. הגולגולת נחה על ריפוד קטיפה שחור, מחייכת. כל הגולגולות חייכו, אבל זו נראתה מאושרת מהשאר. וגדולה יותר. מפקד המשמר מעולם לא ראה גולגולת כה גדולה. המצח שלה היה עבה וכבד, הלסת ענקית. העצם זהרה באור הנרות, לבנה כגלימתו של סר באלון. “הנח אותה על הכן”, ציווה הנסיך. דמעות נקוו בזוויות עיניו.

הכן היה עמוד שיש שחור, גבוה במטר מהמלומד קאליאוט. המלומד הקטן והשמן זינק על בהונותיו, אך עדיין לא הצליח להניח את הגולגולת במקום. אריאו הוטא עמד לסייע לו, אבל אובארה חול השיגה אותו. אפילו בלי השוט והמגן שלה, היא הפיצה סביבה אווירה גברית וזועמת. במקום שמלה היא ביכרה ללבוש מכנסי גבר וטוניקת פשתן שהגיעה עד שוקיה, ואותה קשרה סביב מותניה בחגורת שמשות נחושת. שערה החום היה קלוע בצמה על עורפה. היא חטפה את הגולגולת מכפות ידיו הוורודות והרכות של המלומד והניחה אותה על ראש עמוד השיש.

“ההר לא ירכב עוד”, אמר הנסיך בכובד ראש.

“האם הוא סבל ארוכות בשעת גסיסתו, סר באלון?” שאלה טיאן חול בקול שבו עלמה שואלת את בחיר לבה מה דעתו על השמלה שלבשה.

“הוא צרח במשך ימים ארוכים, גברתי הליידי”, השיב האביר הלבן, אף שהיה ברור שלא אהב לומר זאת בקול רם. “כל דרי המבצר האדום שמעו את זעקותיו”.

“האם זה מטריד אותך, סר?” שאלה ליידי נים. היא לבשה שמלת משי צהובה כה שקופה עד כי אור הנרות עבר דרכה ללא קושי, וחשף את בד הזהב והתכשיטים הרקומים תחתיו. לבושה היה חסר צניעות, ונראה שהאביר הלבן מרגיש שלא בנוח להביט בה, אבל הוטא היה מרוצה. ככל שניימריה הייתה עירומה יותר, כך הייתה מסוכנת פחות. לרוב היא הסתירה עשרות פגיונות מתחת לבגדיה. “סר גרגור היה בריון אלים, על כך אין עוררין. אם אי פעם קם אדם המגיע לו סבל שכזה, הרי זה הוא”.

“אמת ויציב, גברתי הליידי”, אמר באלון סוואן, “אבל סר גרגור היה אביר, ודרכו של אביר למות עם חרב בידו. רעל היא דרך נתעבת ובזויה להרוג אדם”.

ליידי טיאן חייכה למשמע דבריו. שמלתה הייתה בצבעי שמנת וירוק, ולה שרוולי תחרה ארוכים, כה צנועה ותמימה עד שכל אדם המביט בה היה חושב אותה לחסודה שבעלמות. כפות ידיה הרכות והחיוורות היו קטלניות בדיוק כמו כפות ידיה המחוספסות של אובארה, אם לא יותר. הוא צפה בה בזהירות, מביט כל העת בתנועת אצבעותיה.

הנסיך דוראן הזעיף פניו. “אכן כן, סר באלון, אבל הצדק עם ליידי נים. אם אי פעם הגיע לאדם כלשהו למות בצרחות, היה זה גרגור קלגאן. הוא טבח את אחותי הטובה, ריסק את עוללה על הקיר. אני רק יכול להתפלל שהוא נשרף באיזו תופת בוערת וכי אליה וילדיה נחים כעת בשלום על משכבם. זה הצדק שדורן רצתה יותר מכול. אני שמח שזכיתי להגיע ליום זה כדי ליהנות ממנו. סוף כל סוף הלאניסטרים הוכיחו את האמרה הידועה שלהם, ושילמו את חוב הדמים הישן הזה”.

הנסיך נתן לריקאסו, הממונה העיוור שלו, לקום ולקרוא להרמת כוסית. “לורדים וגבירות, הבה ונשתה לחייו של טומן, הראשון לשמו, מלך האנדאלים, הרויינאר וראשוני האדם, ולורד שבע הממלכות”.

המשרתים החלו לעבור בין האורחים בזמן שהממונה דיבר, ומילאו את כוסותיהם מקנקנים שנשאו. היין היה מבציר דורני משובח, כהה כמו דם ומתוק כמו נקמה. מפקד המשמר לא שתה. הוא מעולם לא שתה בחגיגות. גם הנסיך עצמו לא השתתף בהרמת הכוסית. היה לו את היין שלו, שהוכן מראש בידי המלומד מיילס ותובל היטב בחלב פרגים כדי להקל את כאב פרקיו הנפוחים.

האביר הלבן שתה, אבל עשה זאת בטוב טעם. חבריו שתו כמותו. כך גם הנסיכה אריאן, ליידי ג’ודיין, הלורד מחסד-אל, אביר למונווד, גבירת תל-רפאים... אפילו אלריה חול, אהובתו של הנסיך אוברין, שהייתה איתו במעלה המלך כאשר מת. הוטא הבחין באנשים שלא שתו: סר דאימון חול, לורד טרמונד גארגלן, התאומים לבית פאולר, דאגוס מאנוודי, האולרים מחורשת השאול, הווילים מדרך העצמות. אם יהיו צרות, אחד מהם יתחיל אותן. דורן הייתה ארץ זועמת ומפולגת, ואחיזתו של הנסיך דוראן בה לא הייתה חזקה כבעבר. רבים מהלורדים חשבו שהוא חלש, והיו שמחים לפתוח במלחמה עם הלאניסטרים והמלך הילד היושב על כס הברזל.

הראשונות לתמוך בקרב היו נחשיות החול, הבנות הממזרות של אוברין, הצפע האדום, אחיו המנוח של הנסיך, ושלוש מהן נכחו במשתה. אך דוראן מארטל היה החכם בנסיכים ולא היה זה מקומו של מפקד המשמר לפקפק בהחלטותיו. בכל זאת, אריאו הוטא תהה מדוע בחר לשחרר את הגבירות אובארה, ניימריה וטיאן מתאי המעצר שבמגדל החנית.

טיאן לא השתתפה בהרמת הכוסית של ריקאסו ומלמלה דבר-מה לליידי נים והחוותה בידה. אובארה נתנה למשרת למלא את כוסה עד שוליה ואז הפכה אותה ושפכה את מלוא כוס היין האדום על הרצפה. כאשר משרתת התכופפה כדי לנגב את היין השפוך, אובארה עזבה את האולם. כעבור רגע, הנסיכה אריאן ביקשה רשות לעזוב את השולחן ויצאה אחריה. אובארה לעולם לא תפנה את זעמה אל הנסיכה הקטנה, ידע הוטא. הן דודניות ואוהבות אחת את השנייה.

המשתה נמשך עד שעת לילה מאוחרת, לעיניה הפקוחות של הגולגולת המחייכת על עמוד השיש השחור. שבע מנות הוגשו, לכבוד שבעת האלים ושבעת האחים של משמר המלך. המרק היה עשוי מביצים ולימונים, הפלפלים הירוקים ממולאים בגבינה ובצלים. היו פשטידות צלופחים, תרנגולים מזוגגים בדבש, שפמנון שנשלה ממעמקי הדם הירוק שהיה כה גדול עד כי ארבעה משרתים נשאו אותו אל השולחן. לאחר מכן הוגש נזיד נחשים עסיסי, שהכיל חתיכות משבעה מיני נחשים שונים שנצלו לאט עם פלפלי דרקונים ותפוזי דם וקמצוץ רעל כדי לתבל את התבשיל. הנזיד היה חריף מאוד, ידע הוטא, אף-על-פי שלא אכל ממנו כעת. לאחר מכן הובאה גלידת שרבט כדי לצנן את הלשון. כדבר מתיקה אחרון, כל אורח קיבל גולגולת עשויה מסוכר. כאשר הם פתחו את הגולגולת, הם מצאו בפנים ריבה מתוקה עם חתיכות שזיפים ודובדבנים.

הנסיכה אריאן חזרה אל הארוחה בזמן הגשת מנת הפלפלים הממולאים. הנסיכה הקטנה שלי, חשב הוטא, אבל אריאן כבר הייתה אישה. שמלת הארגמן ממשי שלבשה העידה על כך. היא גם שינתה לאחרונה כמה ממנהגיה הישנים. הקנוניה שלה להכתיר את מירסלה למלכה נכשלה, אבירה הלבן נהרג על ראש גרזנו של הוטא, והיא עצמה נשלחה למגדל החנית, לחיות בבדידות ובדממה. העונשים מיתנו את דעתה הסוערת. אבל היה גם משהו נוסף, משהו סודי שאביה סיפר לה לפני ששחרר אותה ממאסר. אפילו מפקד המשמר לא ידע במה מדובר.

הנסיך הושיב את בתו בינו ובין האביר הלבן, במקום של כבוד נעלה. אריאן חייכה כשהתיישבה שוב, ומלמלה דבר-מה באוזנו של סר באלון. האביר בחר שלא להשיב לה. הוא אכל מעט, כך הבחין הוטא: כף מרק אחת, נגיסה מהפלפל, כרע תרנגולת, קצת דג. הוא דחה את פשטידת הצלופח וניסה רק כף אחת מהנזיד. אפילו טעימה קטנה זו העלתה אגלי זיעה על מצחו. הוטא הבין אותו. כאשר בא לראשונה אל דורן, המזון החריף היה מכווץ את מעיו ושורף את לשונו. אבל זה היה לפני שנים רבות. כעת שערו היה לבן, והוא יכול לאכול את כל המאכלים הדורניים.

כאשר הגישו את ממתקי הגולגולת, פיו של סר באלון התכווץ והוא הביט בנסיך כדי לראות אם לועגים לו. דוראן מארטל לא ראה זאת, אבל בתו כן. “זו הלצה קטנה של הטבח, סר באלון”, אמרה אריאן. “אפילו המוות אינו מקודש לדורנים. אני מקווה שאינך כועס עלינו?” היא הניחה את ידה בקלילות על כף ידו של האביר הלבן. “אני מקווה שאתה נהנה בדורן”.

“כולם אירחו אותי למופת, גברתי הליידי”.

אריאן נגעה בסיכה שהידקה את גלימתו, סיכת הברבורים המתקוטטים. “תמיד אהבתי ברבורים. אין חיה יפה כמותם בצד זה של איי הקיץ”.

“הטווסים יתווכחו איתך”, אמר סר באלון.

“אולי”, אמרה אריאן, “אבל טווסים הן חיות יהירות וגאות, המתרברבות כל הזמן בצבעיהן העליזים. אני תמיד אשמח לקבל ברבור שלֵו ולבן או ברבור שחור ונאה”.

סר באלון הנהן ולגם מכוס היין. לא קל לפתות אותו כמו את אחיו, חשב הוטא. סר אריז היה נער, למרות מניין שנותיו. זהו גבר, וגבר זהיר במיוחד. מפקד המשמר היה זקוק למבט חטוף בלבד על מנת להבחין בחוסר הנוחות שבה היה נתון האביר הלבן. המקום הזה זר עבורו, ואינו מוצא חן בעיניו כלל וכלל. הוטא יכול להבין את זה. דורן נראתה לו מקום מוזר כאשר הגיע אליה לראשונה עם הנסיכה שלו, לפני שנים רבות. הכוהנים העבדקנים לימדו אותו את השפה המשותפת של ווסטרוז לפני ששלחו אותו לכאן, אבל הדורנים דיברו מהר מדי עבורו. נשים דורניות היו גסות רוח, יין דורני היה חמוץ, ואוכל דורני היה מלא בתבלינים מוזרים וחריפים. והשמש הדורנית הייתה חמה יותר מאשר השמש החיוורת והעמומה של נורווס, והיא קפחה על ראשם יום אחר יום מהשמים הכחולים הבהירים.

מפקד המשמר ידע כי מסעו של סר באלון היה קצר יותר אך לא פחות קשה משלו. שלושה אבירים, שמונה נושאי כלים, עשרים לוחמים, וכמה סייסים ומשרתים ליוו אותו ממעלה המלך, אבל לאחר שחצו את ההרים אל דורן, התקדמותם התעכבה בסדרה של משתים, מסעות ציידים וחגיגות בכל טירה שלידה עברו. וכעת, לאחר שהגיעו אל סנספיר, הנסיכה מירסלה וסר אריז אוקהרט לא באו לברך אותם לשלום. האביר הלבן יודע שמשהו אינו כשורה, ידע הוטא, אבל יש משהו מעבר לכך. אולי הייתה זאת נוכחות נחשיות החול שהטרידה אותו. אם כן, שובה של אובארה אל האולם היה בוודאי זריית מלח על פצעיו. היא החליקה חזרה אל מושבה בלי לומר מילה, וישבה שם בפנים קודרות וזועפות, דוממת כסלע.

שעת חצות התקרבה כאשר נסיך דוראן פנה אל האביר הלבן ואמר, “סר באלון, קראתי את המכתב שהבאת עבורי ממלכתנו הנדיבה. האם אתה יודע מה רשום בו, סר?”

הוטא ראה את האביר מתכווץ. “כן, אדוני הלורד. הוד מעלתה הודיעה לי שאני צריך ללוות את בתה בחזרה אל מעלה המלך. המלך טומן מתגעגע מאוד לאחותו ורוצה שהנסיכה מירסלה תחזור לחצר המלכות לביקור קצר”.

הנסיכה אריאן הביטה בו בעצבות. “הו, אבל אנחנו אוהבים כל-כך אוהבים את מירסלה, סר. אי אפשר להפריד בינה ובין אחי טריסטיין”.

“הנסיך טריסטיין יכול לבוא אף הוא לבוא אל מעלה המלך”, אמר באלון סוואן. “בטוחני שהמלך טומן ישמח לפגוש אותו. להוד מעלתו אין כמעט חברים בגילו”.

“הקשרים שנוצרים בזמן הילדות נמשכים לאורך כל ימי חייו של אדם”, אמר הנסיך דוראן. “כאשר טריסטיין ומירסלה יתחתנו, הוא וטומן יהיו כאחים. המלכה סרסיי צודקת. על הילדים להיפגש. דורן תתגעגע אליו, אני בטוח, אבל הגיע הזמן שטריסטיין יראה קצת את העולם שמעבר לחומות סנספיר”.

“אני יודע שמעלה המלך יקבל אותו בחום ובברכה”.

מדוע הוא מזיע עכשיו? תהה מפקד המשמר שצפה בו. האולם קריר והוא כמעט לא אכל מהנזיד.

“בנוגע לעניין האחר שעליו כתבה המלכה סרסיי”, אמר הנסיך דוראן, “אני מסכים. דורן נעדרה מהמועצה הקטנה מאז מותו של אחי, והגיע הזמן שמישהו אחר ימלא את מקומו. אני מוחמא מכך שהוד מעלתה מעוניינת בעצתי, אבל איני חושב שיש בי את הכוח לערוך מסע שכזה. אולי נוכל לערוך את המסע דרך הים?”

“בספינה?” סר באלון נרתע. “זה... אתה בטוח שזה לא מסוכן עבורך, נסיכי? הסתיו הוא עונה רעה של סערות, או כך לפחות שמעתי וגם... יש שודדי ים באבני הסף, הם...”

“שודדי ים. בוודאי. אתה צודק, סר. עדיף לחזור בדרך שבה הגעת”. הנסיך דוראן חייך בנעימים. “הבה נדבר על כך מחר כאשר נגיע אל גני המים ונספר על כך למירסלה. אני יודע שהיא מאוד תתרגש. אין לי ספק שהיא מתגעגעת לאחיה”.

“אני רוצה לראותה שוב”, אמר סר באלון. “ולבקר בגני המים שלך. שמעתי שהם יפים מאוד”.

“יפים ושלווים”, אמר הנסיך. “רוחות קרירות, מים נוצצים וצחוקם של ילדים. גני המים הם המקום האהוב עליי בעולם כולו, סר. אחד מאבותיי בנה אותם כדי לשמח את כלתו הטארגאריינית ולשחרר אותה מהאבק ומהחום של סנספיר. שמה היה דאינריז. היא הייתה אחותו של המלך דאירון הטוב, ונישואים אלה צירפו את דורן לשבע הממלכות. כל הממלכה ידעה שהנערה אהבה את אחיו הממזר של דאירון, דאימון אש-שחורה, והוא אהב אותה, אבל המלך היה חכם וידע כי טובתם של אלפים קודמת לתאוותם של שניים, אפילו אם השניים יקרים ללבו. הייתה זאת דאינריז שמילאה את הגנים בילדים צוחקים. בהתחלה היו אלה ילדיה שלה, אבל אחר כך היא צירפה גם את בניהם ובנותיהם של הלורדים והאבירים בעלי הנחלה כדי שינעימו את זמנם של הנסיכים והנסיכות. וביום קיץ אחד, שהיה חם מאוד, היא ריחמה על ילדי הסייסים והטבחים והמשרתים והזמינה גם אותם להצטרף אל הברכות והמזרקות, וזאת מסורת שנמשכת עד עצם היום הזה”. הנסיך אחז בגלגלי כיסאו והרחיק את עצמו מהשולחן בדחיפה. “אבל כעת עליך לסלוח לי, סר. כל הדיבורים הללו התישו אותי עד מאוד, ועלינו לצאת מחר עם שחר. אובארה, האם תוכלי לעזור לי לעלות על מיטתי? ניימריה, טיאן, בואו גם אתן, ואמרו לילה טוב לדוד הזקן שלכן”.

אובארה נטלה על עצמה את המשימה להסיע את כיסאו של הנסיך מאולם הנשפים של סנספיר לאורך מסדרון ארוך אל לשכתו. אריאו הוטא עקב אחר האחיות, יחד עם הנסיכה אריאן ואלריה חול. המלומד קאליאוט מיהר אחריהם על ערדליו הרכים, מערסל את גולגולת ההר כאילו הייתה ילד קטן.

“אתה לא מתכוון לשלוח את טריסטיין ואת מירסלה אל מעלה המלך”, אמרה אובארה כאשר דחפה את כיסאו. צעדיה היו ארוכים וזועמים, מהירים מדי עבור הכיסא, וגלגלי העץ הגדולים נקשו ברעש על אבני המרצפות. “אם תעשה זאת, לעולם לא נראה שוב את הילדה, ובנך יחיה עד קץ ימיו כבן ערובה לכס הברזל”.

“את חושבת שאני טיפש, אובארה?” נאנח הנסיך. “דברים רבים נסתרים ממך. דברים שעדיף לא לדבר עליהם כאן, במקום שבו כל אחד יכול לשמוע אותך. אם תשמרי על לשונך, אוכל להאיר את עינייך”. הוא נאנח. “ילאט יותר, בשם כל האהבה שאת רוחשת לי. הזעזוע האחרון היה כאילו דקרת אותי ישר בתוך הברך”.

אובארה האטה את קצב צעידתה. “מה תעשה?”

אחותה טיאן ענתה לה. “מה שהוא תמיד עושה”, היא גרגרה. “הוא ידחה את ההחלטה, ימלמל הצהרות חסרות תוכן, ישקר במצח נחושה. הו, איש לא עושה את זה טוב כמו דודנו האמיץ”.

“אתן עושות לו עוול”, אמרה הנסיכה אריאן.

“היו בשקט, כולכן”, פקד הנסיך.

רק כאשר דלתות הלשכה היו סגורות בבטחה מאחוריהם, הוא סובב את כיסא הגלגלים ופנה אליהן ישירות. אפילו המאמץ הזה הכביד על נשימתו, והשמיכה המירית שכיסתה את רגליו נתפסה בין שני חישורים בזמן שהסתובב, והוא נאלץ לתפוס אותה כדי שלא תישמט מרגליו. מתחת לשמיכה, רגליו היו חיוורות, רכות ומחרידות. שתי ברכיו היו אדומות ונפוחות, ובהונותיו היו כמעט סגולות, גדולות פי שניים מגודלן הרגיל. אריאו הוטא ראה אותן אלף פעמים ועדיין היה לו קשה לראותן.

הנסיכה אריאן התקדמה לעברו. “הנח לי לעזור לך, אבא”.

הנסיך שחרר את השמיכה. “אני עדיין יכול לכסות את עצמי בשמיכה. לפחות את זה אני מסוגל לעשות”. זו הייתה אחת הפעולות הבודדות שהיה מסוגל לבצע. הוא כבר לא היה יכול ללכת שלוש שנים, אבל עדיין נותר כוח בזרועותיו ובכתפיו.

“האם הנסיך ירצה כוסית קטנה של חלב פרגים?” שאל המלומד קאליאוט.

“עם הכאב הזה אני צריך דלי. תודה, אבל לא. אסור לי לאבד את צלילות דעתי. לא אצטרך אותך עוד הלילה”.

“בסדר גמור, נסיכי”, המלומד קאליאוט השתחווה כשראשו של סר גרגור עדיין אחוז בכפות ידיו הוורודות והרכות.

“אני אקח את זה”. אובארה חול חטפה ממנו את הגולגולת והחזיקה אותה לפניה. “כיצד ההר נראה בכלל? כיצד אנחנו בכלל יכולים לדעת שזאת הגולגולת שלו? הם היו יכולים לטבול את הראש בזפת. למה להסיר את הבשר עד העצם?”

“זפת הייתה הורסת את התיבה”, ניחשה ליידי נים כאשר המלומד קאליאוט ברח משם. “איש לא ראה את ההר מת, ואיש לא ראה את ראשו מוסר. אני מודה שזה מטריד אותי, אבל מה המלכה הכלבה חושבת שהיא תשיג בכך שתרמה אותנו? אם גרגור קלגאן חי, במוקדם או במאוחר השקר יתגלה. גובהו של האיש היה שני מטרים וחצי, ואין עוד אדם כמותו בכל ווסטרוז. אם אדם כזה יופיע שוב, סרסיי לאניסטר תחשוף את עצמה כשקרנית מול כל שבע הממלכות. היא לא טיפשה כדי לעשות דבר כזה. מה היא חושבת שתשיג בכך?”

“הגולגולת אכן גדולה”, אמר הנסיך. “ואנחנו יודעים שאוברין פצע אנושות את גרגור. כל דיווח שקיבלנו טען כי קלגאן גסס באטיות ובכאב רב”.

“בדיוק כפי שאבא רצה”, אמרה טיאן. “אחיות, אני יודעת באיזה רעל אבא השתמש. אם החנית שלו אפילו שרטה את ההר, אז קלגאן מת, ולא אכפת לי כמה גדול היה. אתן יכולות לפקפק באחותכן הקטנה, אבל לעולם אל תפקפקו באבינו”.

אובארה רתחה מזעם. “מעולם לא פקפקתי ולעולם לא אעשה זאת”. היא נישקה את הגולגולת בזלזול. “אני חייבת להסכים שזאת התחלה טובה”.

“יהתחלה?” אמרה אלריה חול בזעזוע. “בשם האלים. אני רוצה שזה יהיה הסוף. טיווין לאניסטר מת. כך גם רוברט באראתיאון, אמורי לורץ’, ועכשיו גרגור קלגאן, כל מי שהיה קשור לרצח של אליה וילדיה. גם ג’ופרי, שאפילו לא נולד כאשר אליה מתה. ראיתי את הילד מת בעיניי שלי, נועץ ציפורניים בגרונו כאשר ניסה לנשום. את מי עוד נותר לנו להרוג? האם מירסלה וטומן צריכים למות כדי לכפר על מותם של ראיניז ואאיגון? היכן זה יסתיים?”

“זה יסתיים בדם, בדיוק כפי שהתחיל”, אמרה ליידי נים. “זה יסתיים כאשר צוק קאסטרלי ייקרע לגזרים וקרני השמש ישרפו את התולעים הרוחשות בתוכו. זה יסתיים כאשר כל דבר הקשור בטיווין לאניסטר וכל מה שעשה בחייו ייהרס ויושמד עד היסוד”.

“האיש מת מידיו של בנו”, החזירה לה אלריה. “מה עוד את רוצה?”

“יאני רציתי להרוג אותו”. ליידי נים התיישבה על כיסא, וצמתה השחורה והארוכה צנחה מכתף אחת אל חיקה. היה לה אותו חץ בלורית משולש על מצחה, כמו לאביה, ומתחתיה עיניים גדולות וחושניות. שפתיה האדומות כיין התעקלו בחיוך מתוק. “אם אני הייתי תופסת אותו, מותו לא היה כה מהיר”.

“סר גרגור באמת נראה בודד”, אמרה טיאן בקול הספטה המתוק שלה. “אני חושבת שהוא ישמח אם מישהו יארח לו לחברה”.

לחייה של אלריה היו רטובות מדמעות, ועיניה השחורות נצצו. אפילו כשהיא בוכה, יש בה כוח, חשב מפקד המשמר.

“אוברין רצה לנקום את מותה של אליה. עכשיו שלושתכן רוצות לנקום את מותו. אני מזכירה לכן שיש לי ארבע בנות. הן האחיות שלכן. אליה שלי היא בת ארבע-עשרה, כמעט אישה. אובלה היא בת שתים-עשרה, על סף היותה נערה בוגרת. הן מעריצות אתכן, כפי שדוריאה ולורצה מעריצות אותן. אם תמותו, האם אל ואובלה ירצו לנקום את מותכן, ואז דוריאה ולורצה ינקמו את מותן? האם יהיה זה עולמנו, מעגל שדים שלעולם לא ייפסק? אני שואלת שוב, היכן זה יסתיים?” אלריה חול הניחה את ידה על ראש ההר. “ראיתי את אביכן מת. הנה הרוצח. האם אני יכולה לקחת את הגולגולת הזאת אל מיטתי, כדי שתנחם אותי בלילה? האם היא תגרום לי לצחוק, תכתוב לי שירים, תדאג לי כשאהיה זקנה וחולה?”

“מה תרצי שנעשה, גברתי הליידי?” שאלה ליידי נים. “את רוצה שנזרוק את החניתות ונחייך, ונשכח את כל העוולות שהם עשו לנו?”

“המלחמה תגיע, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו”, אמרה אובארה. “ילד מלך יושב על כס הברזל. לורד סטאניס כבש את החומה ואוסף את הצפוניים לדגלו. שתי המלכות מתקוטטות על טומן כמו שתי כלבות סביב עצם עסיסית. יילודי הברזל כבשו את איי המגן ופושטים על המאנדר, עמוק בתוך נחלות הנהר, וזה אומר שלרמות גנים יש בעיות אחרות עכשיו. האויבים שלנו מבולבלים. אנחנו צריכים לפעול עכשיו”.

“ומה נעשה עכשיו? נאסוף עוד גולגולות?” אלריה חול פנתה אל הנסיך. “הן לא מוכנות להקשיב לי. לא אוכל לשמוע אותן עוד”.

“חזרי אל בנותייך, אלריה”, אמר לה הנסיך. “אני נשבע לך, דבר לא יאונה להן”.

“נסיכי”. אלריה נישקה אותו על מצחו ועזבה. אריאו הוטא התעצב לראותה עוזבת. היא אישה טובה.

לאחר עזיבתה, ליידי נים אמרה, “אני יודעת שהיא אהבה את אבינו, אבל ברור לי שהיא מעולם לא הבינה אותו”.

הנסיך הביט בה בסקרנות. “היא הבינה אותו טוב יותר מכפי שאת אי פעם תביני, ניימריה. והיא שימחה את אביך. בסופו של דבר, לב עדין יקר יותר מגאווה או מאומץ לב. ועם זאת, יש דברים שאלריה לא יודעת ולא צריכה לדעת. המלחמה כבר החלה”.

אובארה צחקה. “כן, אריאן המתוקה שלנו דאגה לזה”.

הנסיכה הסמיקה, והוטא ראה עווית כעס חולפת על פני אביה. “היא עשתה את זה גם למענך. אני אישית לא הייתי ממהר ללעוג לה”.

“לא לעגתי כי אם היללתי אותה”, התעקשה אובארה חול. “תשתהה, תעכב, תשקר, תמלמל ותדחה את הקץ עד כמה שתרצה, דוד, סר באלון ייפגש פנים אל פנים עם מירסלה בגני המים, ואז הוא יבחין שחסרה לה אוזן. וכאשר הנערה תספר לו שמפקד המשמר שלך חתך את אריז אוקהרט מצווארו ועד בטנו באשת הפלדה שלו, ובכן...”

“לא”. הנסיכה אריאן קמה מהספה שעליה ישבה והניחה את ידה על זרועו של הוטא. “זה לא קרה כך, דודנית. סר אריז נהרג בידי ג’רולד דיין”.

נחשיות החול הביטו אחת בשנייה. “הכוכב השחור?”

“הכוכב השחור הרג אותו”, אמרה הנסיכה הקטנה. “הוא ניסה להרוג גם את הנסיכה מירסלה. זה מה שהיא תאמר לסר באלון”.

נים חייכה. “לפחות החלק הזה נכון”.

“הכול נכון”, אמר הנסיך בעווית כאב. האם השיגדון מכאיב לו, או שמא השקר? “ועכשיו סר ג’רולד ברח חזרה אל בית הנזיר, הרחק מהישג ידינו”.

“הכוכב השחור”, מלמלה טיאן בצחקוק. “למה לא? הכול באשמתו. אבל האם סר באלון יאמין לנו?”

“הוא יאמין כאשר ישמע זאת מפיה של מירסלה”, התעקשה אריאן.

אובארה נחרה בזלזול. “היא תשקר היום ואולי גם מחר, אבל לאחר זמן מה היא תאמר את האמת. אם סר באלון יחזור אל מעלה המלך עם הסיפורים הללו, תופי המלחמה יישמעו והדם יזרום ברחובות. אסור לו לעזוב את הארמון”.

“אם אנחנו רוצות להיות בטוחות, עלינו להרוג אותו”, אמרה טיאן, “אבל אז נצטרך להרוג גם את שאר החבורה שלו, אפילו את נושאי הכלים הצעירים והמתוקים. זה יהיה... הו, די מלוכלך”.

הנסיך דוראן עצם את עיניו ופקח אותן שוב. הוטא היה יכול לראות את רגלו רועדת מתחת לשמיכה. “אילו לא הייתן הבנות של אחי, הייתי שולח את שלושתכן אל התאים ומשאיר אתכן שם עד אשר עצמותיכן יאפירו. במקום זה, אני לוקח אתכן איתי אל גני המים. אולי תצליחו ללמוד שם כמה דברים”.

“ללמוד?” אמרה אובארה. “כל מה שאי פעם ראיתי שם היו ילדים עירומים”.

“כן”, אמר הנסיך. “סיפרתי את הסיפור הזה לסר באלון, אבל לא את כולו. כאשר הילדים התרחצו בברכות, דאינריז הביטה בהם מבין עצי התפוז, ואז היא שמה לב לדבר-מה. היא לא הייתה מסוגלת להבחין בין האצילים ופשוטי העם. כאשר הילדים היו עירומים, הם היו פשוט ילדים. כולם תמימים, כולם פגיעים, ולכולם הגיעו חיים ארוכים, אהבה, הגנה. ‘יזו הממלכה שלך’, היא אמרה לבנה ויורשה, ‘יזכור אותם, בכל אשר תעשה’. אמי שלי אמרה לי את אותן מילים כאשר גדלתי ונאלצתי לעזוב את הברכות. הדבר הקל ביותר שנסיך יכול לעשות הוא לקרוא לחניתות, אבל בסופו של דבר, הילדים משלמים את המחיר. למענם, הנסיך החכם לא יפתח במלחמה ללא סיבה טובה, במיוחד לא במלחמה שהוא יודע שלא יצליח לנצח בה.

“אני לא עיוור או חירש. אני יודע שכולכן חושבות שאני אדם חלש, מפוחד ומבולבל. אביכן הכיר אותי טוב מכן. אוברין היה תמיד הצפע. קטלני, מסוכן, לא צפוי. לא היה אדם שהעז לדרוך עליו. אני הייתי הדשא. נעים, רגוע, מפיץ ניחוחות טובים, מתנודד עם כל משב רוח. מי מפחד ללכת על דשא? אבל הדשא היה מסתיר את הצפע מאויביו ומגן עליו עד אשר תקף. אביכם ואני היינו קרובים יותר מכפי שאתן יודעות... אבל עכשיו הוא מת. השאלה שלי היא – האם אני יכול לסמוך על בנותיו שיתפסו את מקומו?”

הוטא בחן כל אחת מהן בתורה. אובארה, בעלת ציפורניים שבורות ושריון עור, שיער חום ועיניים קרובות וזועמות. ניימריה, חטובה, אלגנטית, עורה בצבע זית, צמתה השחורה והארוכה קשורה בחוט אדום-זהוב. טיאן, כחולת עיניים ובלונדינית, ילדה-אישה ולה ידיים רכות וצחקוקים קטנים.

טיאן ענתה בשם השלוש. “אין דבר שלא נוכל לעשות, דוד. תן לנו משימה, כל משימה שתרצה, ותגלה שאנחנו נאמנות וצייתניות כפי שכל נסיך היה רוצה”.

“טוב לשמוע זאת”, אמר הנסיך, “אבל מילים הן כמו הרוח. אתן הבנות של אחי ואני אוהב אתכן, אבל למגנת לבי, לא אוכל לבטוח בכן. אני רוצה את שבועתכן. האם תישבעו לשרת אותי ולעשות כמצוותי?”

“אם אנחנו חייבות”, אמרה ליידי נים.

“אם כך, הישבעו לי כעת, על קברו של אביכן”.

פניה של אובארה קדרו. “אילו לא היית דודי –”

“אבל אני דודך. וגם נסיכך. הישבעי לי או לכי מכאן”.

“אני נשבעת”, אמרה טיאן. “בקברו של אבי”.

“אני נשבעת”, אמרה ליידי נים. “בשמו של אוברין מארטל, הצפע האדום של דורן ואדם טוב יותר ממך”.

“כן”, אמרה אובארה. “גם אני נשבעת. בשם אבי. אני נשבעת”.

חלק מהמתח נעלם מפניו של הנסיך. הוטא ראה אותו נשען לאחור בכיסאו. הוא הושיט את ידו, והנסיכה אריאן התקרבה אליו ואחזה בה. “ספר להם, אבא”.

הנסיך דוראן התנשם עמוקות. “לדורן יש עדיין חברים בחצר המלוכה. חברים שאומרים לנו דברים שאנחנו לא צריכים לדעת. ההזמנה הזאת של סרסיי היא תרמית. היא מעולם לא רצתה שטריסטיין יגיע אל מעלה המלך. בדרך חזרה, במקום כלשהו ביער המלך, חבורתו של סר באלון תותקף בידי פורעי חוק ובני ימות. הוזמנתי לחצר המלוכה רק כדי שאוכל לחזות במו עיניי בהתקפה ולכן לא אוכל להאשים את המלכה. הו, ופורעי החוק הללו? הם יצעקו ‘חצי אדם, חצי אדם’ בזמן שיתקפו. סר באלון אפילו יצליח להבחין בשימדון מהלך שם, אם כי הוא היחידי שיחזה בו”.

אריאו הוטא לא האמין שניתן להדהים את נחשיות החול. הוא טעה.

“שהשבעה יצילו אותנו”, לחשה טאין. “יטריסטיין? מדוע?”

“האישה מטורפת”, אמרה אובארה. “הוא רק ילד”.

“זה מפלצתי”, אמרה ליידי נים. “אני לא מאמינה שאחד מאנשי משמר המלך יעשה זאת”.

“הוא נשבע לציית, כמו מפקד המשמר שלי”, אמר הנסיך. “היו לי ספקות, אבל כולכן ראיתן כיצד סר באלון נרתע כאשר הצעתי לו שנערוך את המסע בים. ספינה הייתה הורסת את כל התוכניות של המלכה”.

פניה של אובארה האדימו. “הב לי את החנית, דוד. סרסיי שלחה לנו ראש. עלינו להשיב את מתנתה בשק שלם”.

הנסיך דוראן הרים את ידו. פרקי אצבעותיו היו שחורים כמו דובדבנים וגדולים כמעט כמותם. “סר באלון הוא אורח תחת גגי. הוא אכל את לחמי ומלחי. לא אפגע בו לרעה. לא. אנחנו נלך איתו אל גני המים, ושם הוא ישמע את סיפורה של מירסלה וישלח עורב אל המלכה. הילדה תבקש ממנו לרדוף אחר האיש שפגע בה. אם אני מעריך אותו נכונה, סוואן לא יוכל לסרב לה. אובארה, את תובילי אותו אל בית הנזיר ותלכדו את הכוכב השחור במאורתו. עדיין לא הגיע הזמן לפתוח במלחמה גלויה נגד כס הברזל, ולכן עלינו להחזיר את מירסלה לאמה, אבל אני לא אתלווה אליה. המשימה תהיה שלך, ניימריה. הלאניסטרים לא יאהבו את זה, אבל הם אהבו עוד פחות ששלחתי להם את אוברין. הם לא יגרשו אותך. אנחנו צריכים קול במועצה, אוזן קשבת בחצר המלוכה. אבל עלייך להיזהר. מעלה המלך הוא מאורת נחשים”.

ליידי נים חייכה. “דוד, אתה יודע שאני אוהבת נחשים”.

“ומה איתי?” שאלה טיאן.

“אמך הייתה ספטה. אוברין אמר לי פעם שהיא קראה לך בעריסה מתוך ‘הכוכב בעל שבעת החודים’. אני רוצה שגם את תגיעי אל מעלה המלך, אבל אל הגבעה האחרת. החרבות והכוכבים התאגדו שוב, והספטון העליון החדש אינו בובה כמו קודמיו בתפקיד. נסי להתקרב אליו”.

“למה לא? בגדים לבנים מתאימים לי. אני נראית כל-כך... טהורה”.

“יפה”, אמר הנסיך. “יפה”. הוא היסס. “אם... אם דברים אחרים יתרחשו, אשלח הודעה לכל אחת מכן. דברים יכולים להשתנות במהרה במשחקי הכס”.

“אני יודעת שלא תאכזבו אותנו, דודניות”, אריאן ניגשה אליהן ונישקה כל אחת מהן בקלילות על שפתיה. “אובארה, כה אמיצה. ניימריה, אחותי. טיאן, מתוקה שלי. אני אוהבת את כולכן. שמש דורן הולכת איתכן”.

“ילא יכרע, לא יישח, לא יימוט”, אמרו נחשיות החול יחדיו. הנסיכה אריאן נותרה בחדר לאחר שדודניותיה עזבו. אריאו הוטא נשאר אף הוא מאחור, במקומו.

“הן הבנות של אביהן”, אמר הנסיך.

הנסיכה הקטנה חייכה. “שלוש אוברינות. עם שדיים”.

הנסיך דוראן צחק. חלף זמן רב מאז שהוטא שמע אותו צוחק. הוא כמעט שכח איך זה נשמע.

“אני עדיין חושבת שאני צריכה ללכת אל מעלה המלך, לא ליידי נים”, אמרה אריאן.

“זה מסוכן מדי. את היורשת שלי, העתיד של דורן. מקומך הוא לצדי. בקרוב אעניק לך משימה נוספת”.

“הדבר האחרון שאמרת, בנוגע להודעה. האם יש חדשות?”

הנסיך דוראן חלק איתה את חיוכו הסודי. “חדשות שהגיעו מליס. צי גדול עצר שם כדי לאסוף מים. הצי מורכב בעיקר מספינות וולאנטיסיות הנושאות צבא. אנשי הצוות לא מספרים מי הם או לאן הם מפליגים. היו דיבורים על פילים”.

“לא דרקונים?”

“פילים. אבל קל להסתיר דרקון צעיר בתא מטען של ספינה גדולה. דאינריז פגיעה ביותר בים. אילו הייתי במקומה, הייתי מסתיר את כוונותיי עד לרגע האחרון, כדי שאוכל להפתיע את מעלה המלך”.

“אתה חושב שקוונטין נמצא איתם?”

“יכול להיות. או שלא. נדע זאת בוודאות רק כאשר יגיעו לווסטרוז, אם זהו אכן יעדם. קוונטין יביא אותה במעלה הדם הירוק, אם יהיה מסוגל. אבל אל לנו לדבר על כך. נשקי אותי. נצא אל גני המים עם אור ראשון”.

אם כך, אנחנו עוזבים לקראת הצהריים, חשב הוטא.

אחר כך, כאשר אריאן הלכה, הוא הניח את הגרזן הארוך והרים את הנסיך דוראן למיטתו. “עד אשר ההר מחץ את גולגולתו של אחי, אף דורני לא מת במלחמת חמשת המלכים הזאת”, מלמל הנסיך ברכות כאשר הוטא כיסה אותו בשמיכה. “אמור לי, המפקד, האם זה לדראוני או לתהילתי?”

“איני האדם שיאמר לך זאת, נסיכי”. שרת. הגן. ציית. שבועות פשוטות לאנשים פשוטים. זה כל מה שהוא ידע.