שישה עשר סוסים

1

אניצי עננים בערו בשחור לפני שקיעת החמה, והאופק התמלא בשרידים של צלליות ישנות וחלודות. הם היו לבדם.

"שובל של מטוסים," אמר קודם לכן האיכר לאָלֶק, כשרק התחילו ללכת. פרט לכך הוא לא אמר דבר.

ועכשיו חשפו הפנסים שלהם את שפת הגדה, ממש לפני נקודת שיא הזרימה של פלג שחצה את שטחי הביצה המיובשים שבבעלות האיכר. לאורך שפת הפלג הבוצית ומסביב זימרו הקָנים הגבוהים ברחש של זבובים וצרצרים וציפורי שיר.

"איפה הם?" שאל אלק ורעד מקור. השעה הייתה 06:55. הוא השאיר את המעיל בניידת הסיור.

"לא היו כאן כבשים," אמר האיכר והתעלם מהשאלה. הוא זינק מעל הגדה, ומגפיו החליקו קלות במורד. "בדרך כלל הם אוהבים לבוא לכאן."

אלק נעץ מבט בבוץ והאיכר חייך, לחייו סמוקות מתחת לזקנו הלבן והמלוכלך. עם מעיל הציידים העבה והכרס והקול הזה שלו, הוא בהחלט נראה כמו מין סנטה קלאוס מטורף. "אתה לא תיפול," הוא אמר. "אתה לא פוחד מקצת בוץ, נכון, הסמל ניקוֹלְס?"

"לא." כן. "אני רק מקווה שאתה לא סתם מבזבז לי את הזמן. והזבובים האלה..." אלק סילק זבוב מעל שרוולו המופשל, יצור עגלגל ועצום שהתמקם לו על השערות שבאזור החשוף של האמה. כל היצורים כאן באזור השתוקקו לאכול אותו.

"בפעם הבאה תנסה ללבוש משהו שיכסה אותך," אמר האיכר.

אלק עיווה את פניו. הוא צעד אחורה ונדרך לפני שמיהר לדלג מעל התעלה. הוא נחת בחבטה היישר בתוך הסבך והבוץ דמוי הג'לי. הנחיתה התיזה בוץ על מכנסיו השחורים ועל מכנסי הג'ינס של האיכר.

האיכר צקצק בלשונו וחייך. "לאן הגענו, הא?"

אלק ניסה לסלק בידיו את הרגבים הרטובים שסביב קרסוליו, אבל הם רק נמרחו עוד יותר. כפות ידיו התמלאו ברפש.

האיכר המשיך ללכת.

הוא החווה בידו לעבר מְכל מים גדול וחצי ריק במרחק כחמישים־שישים מטר מהם, שדופנות הפלסטיק השקופות שלו הוכתמו עם הזמן והותווה עליהן מעין חיוך במקום שבו המים ליחכו את הקירות מבפנים. "מצאנו אותם כאן קרוב." פניו נפלו.

אלק הציץ בשעונו. 07:06.

השמש תזרח בקרוב.

הם המשיכו ללכת, ואת הדממה הפרו זמזום הזבובים וקריאות השלום הרחוקות של כבשים ששוטטו אי־שם באפלולית.

"ג'ין עוזבת," אמר האיכר. "ידעת?"

"מי?"

"ג'ין. הגברת שגרה בהמשך הסמטה," אמר האיכר והזעיף את פניו. "היא עוזבת, מוכרת את החווה שלה."

"אה, כן, ג'ין..." קולו התפוגג. "ראיתי את השלט." אלק חלף ליד השלט הזה בנסיעה בדרך לכאן. חווה גדולה פי שניים מהחווה הזאת, חווה שהחיות והשטח והאנשים בה נמצאים במצב טוב בהרבה. הוא לא הכיר את השם. הוא הכיר כאן רק מעט אנשים. עוד תזכורת לכך שהוא לא שייך, הוא חשב לעצמו.

"הם מוכרים כי הם רוצים לגור עם המשפחה שלהם, זה מה שהיא אומרת."

"אני חושב שראיתי אותם כמה פעמים בעיר," אמר אלק. הם כמעט הגיעו אל מְכל המים, אל החיוך. "הם אלה שהכינו את המאפים העגולים האלה, נכון? הם ערבבו בשר של נקניקיות בתוך מין... בצק קינמון, אני חושב. זה ממש טעים. טעמת פעם?"

הוא סילק עוד זבוב מעל פניו.

"לא," אמר האיכר. "אני צמחוני."

"באמת? אשתי ניסתה את זה לפני כמה שנים ו..."

"לא," אמר האיכר, ובזאת הגיעה השיחה לסיומה.

העולם עדיין היה חשוך, ולו לעוד זמן קצר. השמש כמעט יצאה לחופשי. היום כמעט התחיל.

במרחק כחמישה־עשר מטר פינה השדה את מקומו לאדמה חומה שנחרשה לא מכבר, כך שהאזור כולו התמלא בתלוליות ומהמורות. סלעים גיריים כיסו את החלקה מכל עבר. כל צעד במקום הזה היה בוצי ורטוב כמו קודמו.

בהמשך הדרך סימנה גדר מתכת דקה את קצה השטח, וגושי צמר עיטרו את חוטי התיל כמו שרשראות של נורות במקומות שבהם הכבשים ניסו פעם לפרוץ את הגדר.

אבל עכשיו לא נראו באזור שום חיות. לא היה כאן דבר פרט לשׁפוֹכֶת.

"אני לא רואה מה..."

"שם," קטע אותו האיכר. "בתוך האדמה."

אלק השפיל את מבטו. לרגע הוא ראה רק גושי אדמה.

"אני לא..."

אלק הפסיק לדבר, ורוח קלה נשבה על שניהם. משהו רטט על פני האדמה.

הוא הוציא מהכיס את הפנס, צעד קדימה והצביע על מקור הרטט. במרחק של מטר אחד בלבד, כמעט באותו צבע של הבוץ עצמו, נחה ערימה עצומה של שיער שחור מבריק כמו משי, מלופף בעיגולים.

הוא התקרב עוד וכרע ברך. הוא ניגב את כפות ידיו במכנסיו, הכניס אותן לכיסים ושלף זוג כפפות לטקס. הוא ניסה לעטות אותן בתנועה אחת חלקה, אבל אצבעותיו – דביקות, לחות מההליכה – נצמדו ללטקס לפני שהוא הספיק לעטות אותן עד הסוף. הוא נאלץ למתוח אותן בכוח כדי שיתלבשו במקומן לפני שיוכל לגעת בעיגולים הקרים והכהים האלה. בכל אותו זמן הוא נעץ בהם מבט.

הוא הרים קצת מהשיער והופתע ממשקלו, ממרקמו הגס. הוא החזיק אותו גבוה יותר, העביר את אצבעותיו לאורך קווצות השיער ומדי פעם תפס בהן. כשהתקרב למקום שממנו החלו העיגולים להתלפף, שבו שאר השיער פשוט הונח על הקרקע, הוא הרגיש בשר ועצמות.

אלק הניח את השיער שוב במקומו בזהירות. השמש הוסיפה לטפס בשמיים. היה שם עוד משהו.

הוא היה שחור, מבריק כמעט כמו פלסטיק, צורה דקה של חצי סהר ששוליו בצבע לבן עמום. הדבר הסתכל מעבר לו.

הייתה שם עין, עין גדולה ועצובה בתוך האדמה.

אלק צעד לאחור.

"הבת שלי מצאה אותם," אמר האיכר. "היא בכלל לא הייתה צריכה להסתובב..."

אלק האיר בפנס סביבו. היו עוד – אחדים קרובים זה לזה, אחרים לבדם. הוא צעד מסביב עד שהיה משוכנע שמצא את כולם. הוא התהלך לפה ולשם, כשלושים מטר לכל הכיוונים.

הוא ספר שישה־עשר ראשים שקועים באדמה, כולם מופרדים, כולם מציגים רק רצועה קלושה של עור, כולם עם עין אחת שנותרה חשופה לאור השמש. אחד הראשים נחפר מעט גבוה יותר מהאחרים וחשף לפחות את הצוואר. לא היה ברור כמה מהגופה עדיין קבור מתחת לפני השטח.

כל האזור היה מכוסה בטביעות רגליים: שלו, של האיכר, של הבת, מן הסתם. לא אמרו לו מראש שום דבר על כל זה... הוא לא ידע.

"מי היה מסוגל לעשות דבר כזה?" אמר האיכר בקול סדוק ומצמץ. "מי היה מסוגל להביא את עצמו ל..."

אלק הרים פתאום את מבטו והרגיש שגרונו מתמלא בחומצה. השמיים הלכו והתבהרו, הגוון האדום שבהם התפשט כמו שריפה והעננים התנועעו בכחול. ועדיין הזבובים והצרצרים צווחו על פני הקנים, אף ששום דבר לא זחל על גבי העיניים המתות ההן. נראה ששום דבר לא נגע בהן.

במרחק פחות מקילומטר לכיוון האופק היה בית אבן.

"מי גר שם?" שאל אלק.

"אף אחד."

אלק הסתכל לעבר הבית למשך עוד רגע. המקום נראה נטוש.

"ראית פעם משהו כזה?" הוא שאל. "זה..."

גרוטסקי.

יפהפה.

"לא. ואתה?"

אלק נענע את ראשו, צעד אחורה ושלח עוד מבט לעבר השיער. השיער היה כולו של זנבות, עכשיו הוא הבין את זה.

"זה רֶצח," אמר האיכר בקול שקט. "רק תסתכל עליהם. תסתכל."

זאת הייתה למעשה גרימת נזק בזדון, בסך הכול עבירת רכוש.

אם מחליטים שמשהו הוא לא יצור אנושי, אפשר לעשות כמעט הכול.

אלק הסתכל שוב על הבית, חשוך וקר במרחק.

"אתה מכיר מישהו שאולי נוטר לך טינה על משהו? מישהו שאולי ירצה לעשות לך נזק?"

האיכר ניסה לחייך. "חוץ מאשתי? לא, לא... אני מסתדר עם אנשים. זה תמיד היה ככה." הוא השתתק. "מה אני אמור לעשות?"

"אנחנו צריכים להביא לכאן וטרינר." אלק התרומם. "אנחנו צריכים לעשות נתיחות לאחר המוות, אם נוכל. עדיף לא לגעת בהם עד שנדע יותר."

"אני לא יכול להרשות לעצמי את כל זה," אמר האיכר.

"לא תצטרך ל..."

"וחוץ מזה," קטע אותו האיכר. "מישהו קבר אותם, לא? סוסים לא סתם מגיעים למצב כזה בעצמם."

"מה עם הבוץ? אם הייתה כאן פעם ביצה, אולי הם... אני לא יודע, אולי הם..."

"לא," אמר האיכר בתקיפות ולא הרחיב.

אלק השתתק והשפיל שוב את מבטו אל העיניים. פרט לכך שהן לא זזו, הן נראו כמו עיניים חיות.

הוא הוציא את הטלפון שלו וצילם כמה תמונות של האזור. הוא ידע שיצטרך להסתפק בהן עד שיבואו לכאן עוד אנשים. "תנסה להרחיק מפה את שאר החיות שלך," אמר אלק. "אם תוכל לשמור את שאר החיות בפנים או..."

"מה עם הבעלים?" שאל האיכר.

"של מה?"

"שלהם – של אלה," האיכר החווה בידו ועיווה את פניו.

"מה?" אלק הסתכל מטה לעבר הראשים והרים שוב את עיניו לעבר האיש. "אתה רק טיפלת בהם?" הוא השתתק. "נצטרך ליצור קשר עם ה..."

"לא," פלט האיכר. "לא – לא – לא."

"היי, הכול בסדר," אמר אלק והתקרב אל האיכר, שהפנה ממנו את פניו. "אני בטוח שהביטוח שלך יכסה את ההוצאות."

"אתה לא מבין. אני לא מגדל סוסים – אף פעם לא גידלתי סוסים. זה מה שניסיתי להגיד לבחורה בטלפון."

זבוב נחת על קצה של עין.

"בחיים לא ראיתי את הסוסים האלה."