שלושה

4 בדצמבר 2017

הבוקר נינה הסתכלה עלי בלי לראות אותי. מבטה החליק כמו טיפות גשם על המעיל שלי ואז היא נעלמה לתוך המכלאה.

ירד גשם זלעפות.

מתחת לכובע מעיל הגשם ראיתי את החיוורון שלה ואת שערה השחור. היא נעלה מגפי גומי גדולים למידותיה והחזיקה צינור השקיה ארוך. רק לראות אותה היה כמו מכת חשמל לבטן, חמשת אלפים וולט אם לא יותר.

הנחתי שלושים קילו של שקי אוכל לכלבים. אני עושה את זה בכל חודש אבל אף פעם לא נכנסת למקלט. אני שומעת את הכלבים אבל לא רואה אותם. אלא אם כן אחד ממוליכי הכלבים עובר מולי.

השקים מסודרים בשורה, זה לצד זה, מול שער הכניסה. אחד העובדים, תמיד אותו אחד, בחור גדול ולא מגולח, עוזר לי לסחוב את פרסי הניחומים שלי עד לשלטים נטישה הורגת ו־נא לסגור את הדלת מאחוריכם.

בכל שנה בחג המולד ולפני חופשת הקיץ, אבל אף פעם לא ביום קבוע, אני משלשלת כסף מזומן לתיבת הדואר של המקלט לחיות. מעטפה שעליה רשום בטוש שחור נינה בו. אני לא רוצה שהיא תדע שהכסף הזה ממני. אני לא עושה את זה בשביל החיות, אלא בשבילה. אני יודעת שהכול ילך לקערות האוכל ולטיפולים וטרינריים, אבל אני רוצה שזה יעבור דרכה בלי להשאיר זכר. רק כדי שהיא תדע שבחוץ יש גם אנשים שלא זורקים חתלתולים לזבל.

לפני שלושים ואחת שנה היא הסתכלה עלי בלי לראות אותי, כמו הבוקר. היא יצאה משירותי הבנים, היא היתה בת עשר. אצל הבנות היה תפוס וכבר אז נינה לא אהבה לחכות.

מבטה החליק עלי והיא נמסה בזרועותיו של אטיין.

היינו בפּרוֹגרֶה, הבר של ההורים של לורנס וילאר. היה יום ראשון אחרי הצהריים. המקום היה סגור, נעול מאחורי שבכת הברזל. המקום נסגר לרגל יום ההולדת של הבת שלהם. אני זוכר כיסאות על שולחנות, אלה על אלה עם הרגליים באוויר. רחבת ריקודים מאולתרת בין מכונת הפינבול לבר. אריזות מתנה קרועות לצד חטיפים ועוגיות שוקולד, קשיות צהובות בכוסות קרטון מלאות מיץ תפוזים ולימונדה.

כל כיתה ה' היתה שם. לא הכרתי אף אחד. רק הגעתי אז ללָה קוֹמֶל, עיר פועלים במרכז צרפת, שחיים בה כשנים־עשר אלף תושבים.

נינה בּוֹ. אטיין בּוֹליו. אדריאן בּובּן.

הבטתי בבבואתם המשולשת משתקפת במראות התלויות לאורך הדלפק.

היו להם שמות מיושנים שיצאו מהאופנה. לרובנו קראו אורליאן, נָדֶג' או מיקָאֵל.

נינה, אטיין ואדריאן נכנסו לפני זמן לא רב לילדוּת שבה הם לא נפרדו לרגע. באותו יום ובכל שאר הימים הם לא ראו אותי.

נינה ואטיין רקדו כל אחר הצהריים לצלילי Take on Me של להקת אה־הא. תקליט סינגל. קטע של עשרים דקות. הילדים מהכיתה שלי השמיעו אותו כאילו לא קיימים שירים אחרים.

נינה ואטיין רקדו כמו מבוגרים. כאילו עשו זאת כל חייהם. זה מה שאמרתי לעצמי בזמן שצפיתי בהם.

תחת האורות המהבהבים הם נראו כמו שני עופות מים, פורשים כנפיים בלילה סחוף רוחות. ורק מגדלור רחוק מאיר את כנפיהם ואת תנועותיהם החינניות.

אדריאן ישב על הרצפה, נשען על קיר, לא רחוק מהם. כשסינדי לאופר התחילה לשיר את True Colors, הוא זינק להזמין את נינה לסלואו.

אטיין חלף על פני. לעולם לא אשכח את הריח שלו: עשב וסוכר.

אני גרה לבד במרומי לה קומל, אם כי זה לא מקום גבוה במיוחד, רק קצת הררי. עזבתי וחזרתי, כי כאן אני מכירה את הרעש שהדברים עושים, את השכנים, את הימים השמשיים, את שני הרחובות הראשיים ואת מעברי הסופרמרקט שבו אני קונה פעם בשבוע. בעשר השנים האחרונות המחיר למטר מרובע מגוחך, כמעט מחלקים מגרשים בחינם. אז קניתי בית קטן בכמה גרושים ושיפצתי אותו. ארבעה חדרים וחצר עם עץ טיליה שנותן צל בקיץ ועלים לחליטה בחורף.

אנשים מסתלקים מכאן. חוץ מנינה.

אטיין ואדריאן עזבו, חזרו לחג המולד, עזבו שוב.

אני עצמאית, לפעמים אני עורכת או מתרגמת כתבי יד להוצאות שונות. וכדי לשמור על קשרים חברתיים כאן אני מחליפה את הכתב של המקומון באוגוסט ודצמבר. בקיץ אני מדווחת על מקרי מוות, ימי נישואים ותחרויות משחקי קלפים. בחורף אותו הדבר, בתוספת מופעים לילדים ושוקי חג המולד.

התרגום והעריכה הם שאריות של החיים הקודמים שלי.

הזיכרונות, ההווה והחיים מפעם מחליפים ניחוח. כשמשנים חיים משנים את הניחוח.

לילדוּת יש ריח של אספלט, של צמיג אופניים וצמר גפן מתוק, חומרי ניקוי של כיתות לימודים, אח בוערת שנושפת בארובות הבתים בימים קרים, כלור בבריכה העירונית, בגדים מיוזעים כשחוזרים בזוגות מאולם הספורט, מסטיק ורוד בפה, דבק שנדבק כמו חוטים על האצבעות, סוכריות קרמל דבוקות לשיניים, של אשוח חג מולד.

לגיל ההתבגרות יש ריח של שכטה ראשונה, של דיאודורנט בניחוח מוּשׂק, לחם עם חמאה טבול בספל שוקו חם, ויסקי־קולה ומרתפים שהוסבו לאולמות ריקודים, גוף חושק, משחה נגד חצ'קונים, ג'ל לשיער, שמפו ביצים, שפתון, ושל נהרות נוזל כביסה על ג'ינס.

לחיים אחר כך יש ריח של הצעיף ששכח אצלך שיברון הלב הראשון שלך.

והקיץ. הקיץ שייך לכל הזיכרונות. הוא על־זמני. הריח שלו הוא הריח העיקש ביותר. כזה שנדבק לבגדים. הריח שמחפשים כל החיים. פירות מתוקים מדי, מי ים, סופגניות, קפה שחור, שמן שיזוף, פודרה של סבתות. הקיץ שייך לכל הגילים. הקיץ חף מילדות או נעורים. הקיץ הוא מלאך.

אני אישה גדולה ומוצקה למדי. פוני, שיער חום כהה עד הכתפיים. כמה שערות לבנות ברעמה שאני מסתירה בעזרת מסקרה חומה.

קוראים לי וירז'יני. אני בת גילם.

היום משלושתם רק אדריאן עוד מדבר איתי.

נינה בזה לי.

עם אטיין אני זאת שלא מעוניינת.

אבל הם מרתקים אותי מאז הילדות. מעולם לא נקשרתי לאף אחד מלבדם.

וללואיז.