שלושים יום בפריז

בן 60 נסעתי לפריז לקלף מעליי קליפות שהצטברו.

באתי לפריז מכונס כמו משורר מודחק שרובצת לו בגרון הרבה מליחות.

ישבתי בבית קפה במונמרט לחגוג עם עצמי את סוף החצי הראשון של החיים.

פתחתי את המחשב ודיברתי בלי סוף…

ברחובות פריז הייתי הכי קרוב שהייתי לעצמי בכל ימי חיי. קִרבה לא מטופלת ולא מעושה, קִרבה שלא באה בדרישות ולא טוענת שום טענות.

נכנסתי למין גן עדן שאין בו רכושנות.

סדר היום התל-אביבי כמעט נמחק מספר דברי הימים שלי. ההליכה ברחובות העיר הפכה לפואמה קטנה. לסחרחורת של ריגושים. הסתכלתי שם באנשים והבנתי שמעט זה לא מעט למי שאין לו כלום.

ראיתי שפריז לא סוגרת רגליים כשהיא יושבת מול אנשים. יש בה קליפה דקה של כבוד וגאווה כמו של גברת זקנה שלא פג תוקפה.

במהלך הימים בפריז התקרבתי עוד ועוד לסוד הגילוי בגלגולי הכתיבה.

אחרי הרבה כוסות של יין לבן ואדום הבנתי שתודעה של גוף ונפש מולידים שפה. הבנתי שהקצת-זִקנה שלי בפריז היא כמו ההיריון של המוות.

בלילות פריז הייתה טבולה בחן ועליבות של מאות שנים. הפכתי שם, ברחובות, מאיש שיפוטי לאיש מתבונן. הרגשתי בפריז כאילו אני חוֹוה לידה מתמשכת.

האהבה בפריז הפכה בשבילי לצלף משובח.

בתוך הגלגול הזה גיליתי שאהבה קשורה לעולם של אור.

לאורך הדפים כאן אני משחזר מסע קילוף עמוק וחד-פעמי שעברתי אי-פעם בחיי.

(אייל גפן)

אייל גפן, שחקן, במאי, צייר וסופר. פרסם עד היום ארבעה ספרים. בחמש השנים האחרונות הוא מטפל ויועץ לאנשי עסקים, מלמד משחק ומורה לכתיבה שיווקית. הציג עד היום שתים-עשרה תערוכות ציור בארץ ובעולם. בשנים האחרונות נסע לפריז לעתים קרובות, שם החליט מה הוא “לוקח לחצי השני של החיים”. הוא העלה את הדברים אל הכתב במעין “יומן”, שאותו כתב ברגישות ובסגנון מעוררי השתאות, כאשר הוא מפליא למצוא את השילוב המדויק והמרהיב בין שפת דיבור מתבקשת לבין השראה פואטית שאופפת ועוטפת את פרקי הספר.