שלוש נשים

מגי

הבוקר את מתארגנת ליציאה כמו מי שמתכונן למלחמה. צבעי המלחמה שלך הם מייק־אפ. צללית בגוון ניטרלי, מעושן. מסקרה סמיכה. סומק ורוד כהה, שפתון בגוון טבעי. השיער שלך נפוח, שופע תלתלים רכים.

למדת להתאפר ולסדר את השיער בעצמך, מול מראות, עם לינקין פארק ולד זפלין ברקע. את מהבחורות האלה שניחנו בכישרון מולד לאיפור ולאביזרים, שיודעות לשתול סיכות ראש במקומות הנכונים, הנסתרים מעין.

את נועלת מגפונים עם עקב פלטפורמה ולובשת מכנסיים צמודים וחולצה דקיקה בגזרת קימונו. את רוצה שיֵדע שיש לו עסק עם מישהי שהיא כבר לא ילדה. את בת עשרים ושלוש.

ברור שאת רוצה גם שעדיין ירצה בך, שיתאבל על מה שהפסיד. את רוצה שאחר כך, בארוחת הערב, הוא ישב ליד השולחן ועצם האגן המחייכת שלך לא תצא לו מהראש.

לפני שש שנים היית קטנה יותר, והוא אהב את הידיים הקטנות שלך. אשר לידיים שלו, הן רטטו אז בתוכך. בזמן שחלף השתנו הרבה דברים. אבא שלך מת. באוגוסט. חתך את הוורידים בבית קברות, לא רחוק מהבית. בתקופה ההיא דיברת איתו לא מעט על אבא שלך, על הבעיות עם ההורים. הוא ידע איך כל אחד מהם היה יוצא, בתורו, לאסוף את האחר מהבר. שניהם היו שתויים, אבל מצבו של אחד מהם תמיד היה גרוע יותר. עכשיו נראה לך שהוא היה מבין אותך, מבין את החששות שלך מהגשם הניתך על האדמה שמעל אבא. את שואלת את עצמך אם הוא נרטב שם למטה, תוהה למה עזבת אותו ככה, בחושך הקר והדולף. המוות לא אמור לגבור על דברים שקורים בבתי משפט? המוות לא אמור לגבור על כל שאר השטויות, אפילו על שוטרים ועל עורכי דין? איכשהו, איפשהו, זה עדיין רק שניכם, את והוא, לא?

את נוסעת לבית המשפט המחוזי של מחוז קֵס עם אחיך, דיוויד, וחולקת איתו כמה סיגריות בדרך. הבושם שלך הוא, בחלקו, ריח נקי של מקלחת, מוקף בעשן. הוא לא סבל את העישון שלך, ולכן הרבה פעמים שיקרת. אמרת שזה העשן של ההורים שלך שנלכד בשיער ובסיבי הקפוצ'ונים הכחולים שלבשת. במחנה סוף השבוע הקתולי נדרת שתיגמלי למענו. הוא היה ראוי לכולך, גם לחלקים שלא רצית לתת.

יכולת לסובב את זה ככה שהוא לא יגיע היום. אף על פי שיש לו זכות להיות בדיון, כמו שאמרו עורכי הדין. אבל משהו בתוכך רצה אותו כאן. אפשר אפילו להגיד שאחת הסיבות לכך שהלכת למשטרה היתה הרצון להכריח אותו לראות אותך שוב. כי רוב האנשים היו מסכימים: כשמישהו שאת אוהבת נאטם בפנייך, מסרב לפגוש אותך, מוותר על מברשת השיניים שלו ועל נעלי הטיולים, לא עונה למיילים שלך, הולך לקנות לו נעלי טיולים חדשות, למשל, כי זה עדיף על פני התמודדות עם הכאב החותך שלך - כשכל הדברים האלה קורים את מרגישה כאילו מישהו מקפיא לך את האיברים הפנימיים. זה כל כך קר שאת לא יכולה לנשום. שש שנים הוא שמר מרחק. אבל היום הוא יבוא, וגם למשפט עצמו הוא יבוא, אז אפשר אולי להגיד שאחד המניעים למה שאת עושה הוא שככה תראי אותו עוד שש פעמים בערך. זה נשמע מוזר רק למי שלא יודע איך אדם יכול להרוס אדם אחר באקט פשוט אחד של היעלמות.

את חוששת שתרצי אותו. תוהָה אם אשתו מודאגת. את מדמיינת אותה בבית, מתעלמת מהילדים ומסתכלת בשעון.

את מחנה את המכונית ומעשנת עוד קצת לפני שתיכנסי. בחוץ מינוס שש־עשרה מעלות, אבל נחמד לעשן באוויר הקר. לפעמים יש תחושה של התחלות חדשות בפַרְגוֹ. המשאיות הכסופות שחולפות בשריקה על הכביש המהיר. למשאיות יש יעדים מוגדרים, קואורדינטות ממשיות. רק רכבות יפות יותר בעינייך. חופשיות יותר. את שואפת וריאותייך מתמלאות קרח.

את נכנסת לחדר ראשונה. תודה לאל. את ודיוויד והתובע, ג'ון, והשותף שלו, פול. את חושבת על כל הגברים האלה במונחים של שמות פרטיים ופונה אליהם בהתאם. הם חושבים שזה לא לעניין. הם לא באמת מייצגים אותך; הם מייצגים את המדינה, את צפון דקוטה.

לחדר נכנסת קלדנית.

ואז נכנס הוא. עם עורך הדין שלו, איזה שמוק חלקלק ששמו הוֹי.

הוא מתיישב מולך. הוא לבוש כמו שנהג להתלבש בבית הספר. חולצה מכופתרת, עניבה ומכנסי בד פשוטים. זה מוזר. ציפית לראות אותו בחליפה. משהו קצת יותר מחויט ורציני. ככה הוא נראה כמו האיש שהכרת. את תוהה אם טעית כל השנים האלה. הרי פירשת את השתיקה שלו כאדישות, אבל אולי גם הוא התבוסס באֵימה שלא מהעולם הזה, בדיוק כמוך. נולד לו ילד שלישי, כך שמעת, ובדמיונך הצטיירו נדנדות בחצר ואשתו ורודת הפנים והחיים החדשים שכולם מטפחים בזמן שאת יושבת באמבטיות קרח של תיעוב עצמי ורועדת. נעשית כבדה יותר לאורך השנים, וגם האיפור שלך נעשה כבד. נוספו לו שכבות. אבל יכול להיות שכל הזמן הזה הוא גָווע ודעך. התגעגע אלייך. דן את עצמו, כמו משורר, לעשרות שנים של אומללות. הנדנדות שבחצר חלודות. הגדר הבורגנית מסמנת את גבולות כלאו. אשתו היא הסוהרת. והילדים... הם הסיבה; בגללם הוא בוחר להישאר עצוב, בלעדייך.

לרגע קצרצר וחולף את רוצה להושיט את כפות הידיים הקטנות שהוא אהב - האם הוא עדיין אוהב אותן עכשיו? לאן הולכת אהבת כפות הידיים כשהיא מתה? - אל פניו, לערסל אותן ולהגיד, אוף אוקיי סליחה שבגדתי בך. ממש נפגעתי וכעסתי, ואתה גנבת לי כמה שנים מהחיים. זה לא היה מעשה נורמלי, מה שעשיתָ, והנה אני כאן. תסתכל עלי. מרחתי צבעי מלחמה, אבל מתחת להם אני מצולקת ומפחדת ומחורמנת ועייפה ואוהבת אותך. עליתי כמעט חמישה־עשר קילו. העיפו אותי מהלימודים יותר מפעם אחת. אבא שלי התאבד לא מזמן. אני לוקחת המון תרופות, תראה, כל התיק שלי מלא תרופות. אני בחורה צעירה עם כדורים של זקֵנה. הייתי אמורה לצאת עם בחורים שמעשנים גראס בכיף, אבל במקום זה תפרתי לי חליפה מושלמת של קורבן. אני תחפושת על קולב בחנות צעצועים. ואתה אף פעם לא כתבת לי בחזרה.

כמעט, כמעט מושיטה לו יד, לא רק כדי להתנצל אלא גם כדי להתחנן שיטפל בך. אף אחד לא מטפל בך כמו שהוא יכול. אף אחד לא מקשיב כמו שהוא הקשיב. שעות על גבי שעות. כמו אבא ובעל ומורה והחברה הכי טובה.

המבט שלו מתרומם מהשולחן ופוגש את שלך. העיניים שלו קרות ושחורות ומתות. קשות ומבריקות כמו אבני אגָט קטנות. וזקנות יותר מכפי שזכרת. לא, אלה בכלל לא העיניים שאת זוכרת. הן היו פעם מלאות אהבה, תשוקה. הוא היה שואב את הלשון שלך לתוך הפה שלו כאילו רצה עוד לשון.

עכשיו הוא שונא אותך. זה ברור. את הבאת אותו לכאן, שלפת אותו מהבית החמים שלו עם שלושת הילדים והאישה שתלך אחריו עד הקבר. הוצאת אותו לכפור השטני של ינואר, לחדר המשמים הזה, ואת מאלצת אותו לבזבז את כל שכרו ואת כל החסכונות של הוריו על עורך הדין החלקלק והנרגן הזה ומתכוונת להרוס לו את החיים. את כל מה שהוא בנה. כל צעצוע מהבהב של פישר פרייס שהוא מדליק במחנק של שבע בבוקר. בגללך הוא מכר בית וקנה בית אחר.

אָרוֹן נוֹדֶל הוא "מורה השנה" של צפון דקוטה עכשיו; הוא נחשב לטוב מכולם, בכל המדינה. ואת, נוודת מוזרה שכמותך, זרע שתיינים, בת מתאבדים, נערה שכבר הסתובבה עם גברים מבוגרים ממנה והכניסה אותם לצרות - אנשי צבא, גאוות אמריקה - הנה את שוב, מנסה להפיל את "מורה השנה", חתיכת שרלילה הרסנית שכמותך. הוא נושף כלפייך בחדות. ריח של ביצים.

עוד דבר מתבהר בבירור - את חייבת להפסיק להרגיש. ומיד. אחרת עוד תישארי תקועה בחדר הזה לנצח. את מחפשת את הסוף של הלב שלך, ו - לא ייאמן - מוצאת אותו. מסתחררת מהכרת תודה לעצמך ולאלוהים. כמה ימים בחיים הרגשת שאת עושה את הדבר הנכון? היום הוא בדיוק יום כזה. אולי היחיד.

חשבת שתמשיכי לרצות לזיין אותו. עקבת אחריו ברשת. היום זה כבר לא סיפור. את רק מדליקה את המחשב, והשדים נערמים לרגלייך. אי־אפשר לחמוק מכתבות חנפניות בעיתונים מקומיים. ובפייסבוק יישלח לך קישור לחנות שבה המאהב שלך לשעבר קנה כפפות. התמונות האחרונות שראית עדיין הרטיטו אותך, וכאב חד של תשוקה מפעם פילח את גופך. אבל עכשיו את יושבת כאן ופתאום - כלום. הפה הקפוץ, הקטנטן שלו. העור הפגום. השפתיים כבר לא חושניות אלא יבשות ומרתיעות. הוא נראה חולני, כאילו ישב באיזה מרתף סחוף רוחות ואכל מאפינס ושתה קפה וקולה ונעץ בקיר מבטים זועפים.

בוקר טוב, אומר עורך הדין שלו, הוי - פחד אלוהים של עורך דין, עם שפם של מכשף שנראה כמו גדר תיל. הוא כבר יצא בהודעה לעיתונות שהלקוח שלו עבר בהצלחה בדיקת פוליגרף, אף על פי שלדברי התובע, הסיכויים שבית המשפט יכיר בה כקבילה קלושים.

השפם הזקור של הוי נוטף שיפוטיות. הוא מהטיפוסים שגורמים לך להרגיש שאת חתיכת חרא עם חינוך גרוע ומכונית שמסרבת לכל ניסיון התנעה בבקרים של חורף כמו הבוקר הזה.

הוא אומר, תגידי בבקשה את השם שלך לפרוטוקול.

הקלדנית מקישה על המקלדת, אחיך דיוויד נושם יחד איתך בתיאום מוחלט, את אומרת את שמך המלא בקול רם. מגי מיי וילקן, את אומרת ומניפה את השיער הארוך שלך, שטופח בדיוק למטרה זו.

הסבב הראשון של השאלות נועד לרופף את הערנות שלך בלי שתרגישי. הוי שואל אותך על התקופה שבה שהית במדינת וושינגטון עם אחותך מֶליה ובעלה דֵיין, שמשרת בצבא - אלה קרובי המשפחה שביקרת גם בהוואי - אבל כרגע הוא שואל על התקופה שבה הם גרו בוושינגטון. זה היה אחרי ארון. כי ככה אפשר לחלק את החיים שלך. לפני ארון ואחרי ארון. אפשר גם לחלק אותם לפי ההתאבדות של אבא שלך, לפני ואחרי, אבל הכול התחיל עם ארון, למען האמת.

הוא שואל על אתר ההיכרויות "הרבה דגים בים". באמת הכרת שם כמה בחורים בזמן שהיית בוושינגטון. אבל העורך דין הזה מדבר כאילו מכרת את הגוף שלך תמורת פחית בירה. את יודעת שגברים כמוהו הם אלה שמחוקקים את החוקים שחלים עלייך. גברים שמדברים כאילו אתרי היכרויות הם פרסומות למכוני ליווי. כאילו את בחורה שמצלמת את פניה מציצות מבין הירכיים שלה.

בפועל פגשת כמה בחורים דרך האתר וכולם היו אפסים. זה היה עצוב ולא שכבת עם אף אחד מהם ואפילו לא שתית על חשבונם. את נבוכה. זה היה לפני שאנשים התחילו להעלות תמונות לאינסטגרם במטרה לעורר קנאה. זה היה בתחילת העידן החדש, כשהכול עוד היה אטי. הוי שואל גם על אתר שהוא אפילו לא יודע איך לאיית את שמו. את אומרת, מה זה, והוא אומר, לא יודע, אבל אולי נכנסת לשם פעם, ואת אומרת, לא, אני לא יודעת מה זה. ואת חושבת, גם אתה לא, חתיכת זין. אבל בגלל הרשמיות שלו את חוששת לסתור את דבריו. את ממש בטוחה שאשתו והילדים שלו למדו לשקר לו על בסיס קבוע כדי לחמוק מהביקורתיות העוקצנית שיכולה להרוס את הנשמה.

הוא שואל על המריבות בינך לבין אבא שלך. אבא היקר, המת, מתחת לבוץ ולגשם. רבתם הרבה בתקופה ההיא ואת אומרת את זה. על מה רבתם, שואל הוי, ואת אומרת, על כל דבר. את לא מסתירה כלום, לא אכפת לך מה זה אומר, או איזה מחשבות זה מעורר בהם.

הוא שואל על האחים שלך, על זה שכולם עזבו את הבית בגיל צעיר. את לא ידעת, אז, שעדות מקדמית בעל פה, לפני המשפט, היא הליך שכל מטרתו חשיפה. בונים את התיק נגדך על סמך המילים שאת עצמך אומרת. מדגישים את העליבות שלך. רומזים שהיית מופקרת. עם כל אתרי ההיכרויות וכל האחים האלה; ההורים שלך היו זוג שיכורים שעשו את כל הילדים האלה ואז נתנו להם להתפזר לכל עבר, לגלוש למדינות אחרות על גלי הבעיות שהם עצמם יצרו. את לא גרה בצד הנחמד של וֵסט־פרגו, את גרה בצד הפחות טוב, לא כמו מר נודל, מורה השנה של צפון דקוטה, שגר בבית בהיר ויפה עם צינור השקיה מסתלסל ודשא שאף אחד לא שוכח להשקות.

את מסתכלת עליו תוך כדי התשאול. ואת חושבת על מה שהיה אז. ואת חושבת, מה היה קורה אם הזמן היה עומד במקום? ויכולת להיות שם שוב. כשהכול היה נקי וכולם היו בחיים. אם הידיים שלך והידיים שלו היו נשארות חברות. והוי אומר, ציינת שהיית בקשר קרוב עם מר נודל עוד לפני כיתה י"א.

את אומרת, נכון.

איך זה קרה? שואל הוי.

את חושבת בכובד ראש על התשובה לשאלה הזאת. עוצמת את העין הפנימית. ומיד את שם. מחוץ למוות השחור של ההווה, בגן העדן היחסי של העבר.

•••

הגורל של מגי מגיע יום אחד אחר הצהריים, בלי צלצול פעמונים. הוא מגיע בטפיפת חתול רכה, חשאית, כמו כל דבר בעולם שיכול להרוס בן אדם.

היא רק שמעה עליו. חלק מהבנות אמרו שהוא ממש שווה. שיער שחור חלק עם גל מלפנים, שכאילו עוצב בג'ל למין הצדעה תמידית. עיניים כהות, מקסימות. מורה מהסוג שבגללו כולם רוצים לבוא לבית הספר, אפילו בבקרים הקרים של צפון דקוטה. השם שלו נהפך לשם שלוחשים במסדרונות מרוב ההתרגשות שהוא מעורר.

מר נודל.

מגי היא לא אחת שקונה כל דיבור של בנות אחרות על בחורים שווים. והיא לא מוכנה לקבל את דעת הרוב רק כדי להיות אחת מהחבר'ה. החברים שלה אומרים שאין לה אלוהים. הם צוחקים על זה אבל בסתר לבם שמחים שהיא בצד שלהם. היא מסוגלת להגיד למישהו שהוא ממילא לא מתכוון לצאת החוצה ולסגור עניינים, אז עדיף שלא יגיד, רוצה לצאת החוצה ולסגור עניינים?

באותו יום, בין השיעור השני לשלישי, היא רואה אותו סוף כל סוף הולך במסדרון. הוא לובש מכנסי חאקי, חולצה מכופתרת ועניבה. זה לא איזה רגע מטאורי. רק לעתים נדירות נפגוש את האח"ם הבא בחיינו תחת מטר של זיקוקי דינור. היא אומרת לחברים שלה, נו טוב, הוא חמוד, אבל בטח לא כמו כל מה שאומרים עליו.

אין הרבה מורים חתיכים. בעצם, אין בכלל. יש עוד שני מורים צעירים, מר מרפי ומר קרינק, ויחד עם מר נודל הם שלושת המוסקטרים. חוץ מזה שהם חברים הם גם מתַקשרים עם התלמידים בכל מיני דרכים, גם במסרונים, במיוחד עם אלה שהם חונכים בכל מיני מסגרות; מר מרפי ומר נודל אחראים על מועצת התלמידים, ומר קרינק ומר נודל מארגנים יחד את חוג הנאומים והדיונים. אחרי הלימודים הם יוצאים למסעדות שמגישים בהן בירות מהחבית, כמו ספיטפייר בר אנד גריל. אפלבי'ז. טי־ג'י־איי פריידיי'ז. הם צופים במשחקים ושותים כמה כוסות. בבית הספר הם אוכלים מה שהם מכנים "ארוחת צהריים של בנים" בחדר של מר נודל. הם מדברים על ליגת החלומות ונוגסים בתאווה, בלי שום עכבות, בכריכים הרב־קומתיים שלהם.

מבין שלושת המוסקטרים, מר נודל הוא ה"מציאה". מטר שמונים, שמונים וחמישה קילו, שיער חום, עיניים חומות. לא מציאה גדולה במובן הרגיל של המונח - הוא נשוי, עם ילדים. אבל מציאה במובן זה שהוא הכי מושך במצאי המורים מתחת לגיל ארבעים. כשאי־אפשר לזכות בלוטו, גם כרטיס גירוד זה בסדר.

בסמסטר השני של כיתה ט' מר נודל הוא המורה של מגי לאנגלית. השיעורים מעניינים אותה. היא יושבת זקופה ומצביעה ומחייכת ולרוב מגיעה בזמן. הם מדברים אחרי השיעור. הוא מסתכל לה בעיניים ומקשיב, כמו מורה טוב.

הכול מתחיל להסתדר מצוין. במשחק של וסט־פרגו מול סאות'־פרגו, חצי גמר בכדורגל לבנות, המאמן קורא למגי והיא מתחילה לרעוד בכל הגוף כמו ציפור קטנה. הוא אומר שהם זקוקים לכוח שלה על המגרש. הקבוצה מפסידה, אבל בזכותה ההפסד כמעט נמנע. השמש זורחת, האוויר צלול ורענן, והיא זוכרת את עצמה חושבת, יש לי את כל החיים לעשות את זה ואת כל מה שאני רוצה.

פוסטרים של הכדורגלניות מִיָה האם ואֵבִּי ווֹמְבֶּק מעטרים את קירות חדרה. אמא שלה מציירת לה רשת על הקיר בתור ראש מיטה. מגי מאוהבת בדיוויד בקהאם. בחדרי הלב חדורי האמונה שלה היא כבר מדמיינת מלגה מלאה לקולג'. המחשבות שלה מדלגות מעל הבנים בבית הספר ונשף הסיום והשמועות, היישר אל האצטדיונים הגדולים שבהם הקהל יבוא לראות משחקי בנות. היא בדיוק מעל סף התהום של חלומות הילדות, במקום שבו היא יכולה עכשיו לעמת אותם עם הפוטנציאל של אדם בוגר.

בערב הבוגרים של אותה שנה, מגי והחברים שלה מגניבים לַמגרש אלכוהול בבקבוקי שתייה קלה, ואחרי המשחק הם הולכים אל אחד החבר'ה שהוריו לא בבית וממשיכים לשתות. השתייה מעוררת בהם את הרעב הידוע והם נוסעים לפרקינס. המקום נראה כמו בית תמחוי: הוא אפלולי וקודר, מלא בלקוחות אדומי פנים ובמלצריות שמשתעלות מעשן סיגריות. אבל לצעירים שתויים במצב רוח טוב זה מקום נחמד לנשנוש לֵילי. צעירים יכולים לעשות כמעט כל דבר, וזה כמעט אף פעם לא נראה עצוב.

רכבת מטרטרת במרחק. מגי משולהבת, מוצפת מחשבות על מסעות עתידיים ברכבת, כרטיס מפרגו בכיוון אחד, אל קריירות ודירות יוקרה בערים של מִגדלי זכוכית. כל החיים פרושים לפניה, שביל לא לגמרי ברור אבל פתוח לכל הכיוונים. היא יכולה להיות אסטרונאוטית, כוכבת ראפ, רואת חשבון. היא יכולה להיות מאושרת.

הוי שואל אותך על תלמידים אחרים שלמדו איתך אנגלית ועל המעגל הקרוב של החברים שלך. את נוקבת בשמות של מלאני, סמי, טֵסה, ליז וסְנוֹקְלָה.

סנוקלה, הוא אומר, כאילו היא איזה מדבר קפוא. זאת בת?

כן, זאת בת, את אומרת.

והיא זאת שאת חושבת ששם המשפחה שלה הוא סולומון?

הנימה של הוי מתנשאת. ואז, לראשונה, ארון מדבר. הגבר שנישק אותך בכל הגוף ואז, יום אחד, לא רק הפסיק לנשק אלא גם הפסיק להכיר בקיומך, מדבר אלייך עכשיו לראשונה זה שש שנים.

זה לא נכון, הוא אומר ומניד בראשו. הוא מתכוון לכך ששם המשפחה, סולומון, לא נכון. לפי ניד הראש שלו את יודעת שהוא צודק. זה יותר מסתם אינטליגנציה. הוא מהגברים שאף פעם לא יידבקו במחלות מין, ולא משנה עם כמה נשים מטונפות הם ישכבו. הוא לא יֵצא מהיריד הלאומי השנתי בלי בובות פרווה זולות מלוא החיק, שלל ניצחונות בוורוד ובכחול.

הוי שואל, היא זאת שאת חושבת ששם המשפחה שלה הוא סולומון?

זה לא השם כנראה, את אומרת. הפנים שלך בוערות. פעם אהבת אותו, אבל הוא עדיין - ותמיד היה - דמות סמכותית. פעם הוא אמר שהוא נהיה מטרוסקסואל למענך, ואת הרגשת מטומטמת כי לא היה לך מושג מה זה אומר.

אני לא מבין, אומר הוי.

אני אומרת שהלקוח שלך אומר בבירור שזה לא שם המשפחה שלה, אז -

כשאת כועסת ומרגישה לכודה את מגיבה כמו חתולת רחוב. אוקיי, הוי אומר. אתם לא צריכים להתעסק בזה עכשיו. רק תעני על השאלות שלי.

אחר כך תשאלי את עצמך למה זה לא נראה לאף אחד מוזר שהוי מתנהג יותר כמו ידיד שמנסה לפשר במריבה בין בני זוג, מאשר כמו עורך דין שמגן על אדם חף מפשע.

אבל הוי הוא לא המשוגע כאן, את המשוגעת. את בחורה משוגעת. את רוצה כסף, ככה אנשים חושבים, ואת רוצה שהאיש הזה ישלם על משהו שהוא לא עשה. את משוגעת ומרוששת, הרוסה כמו המכונית שלך ובריאותך הנפשית. וכמו תמיד, המניאקים מנצחים. ארון עדיין יותר חשוב ממך. זה לא מעורר בך כאב אלא מין משהו ממאיר, משהו שמיילל עמוק בתוכך ורק רוצה את אמא. את מושכת בכתפייך.

אז אני לא יודעת, את אומרת.

•••

מגי זוכרת שבכיתה ט' למדה איתה אנגלית מישהי ששמה היה טביתה. היא זוכרת את זה כי במהלך אחד השיעורים מר נודל חלק איתם את העובדה שהיה לו סרטן האשכים. זה מצחיק ונחמד ומעורר רק קצת, ממש קצת, אי־נוחות כשמורים חולקים עם הכיתה מידע אינטימי. זה הופך אותם לפחות מוריִים. יותר קל להזדהות עם מורים שהולכים על פני האדמה כמו כל אדם ונדבקים בשפעת ורוצים דברים שהם לא יכולים להרשות לעצמם ושלא תמיד מרגישים שהם נראים טוב.

אז טביתה שאלה את מר נודל אם זה אומר שיש לו רק אשך אחד. האמת היא שהיא לא בדיוק שאלה בנימוס. זה היה יותר כמו, אז יש לך רק ביצה אחת?

מר נודל לא אהב את השאלה, בלשון המעטה. הוא אמר בקול קשה, אנחנו יכולים לדבר על זה אחרי הלימודים.

מגי ריחמה על מר נודל כי היא ידעה שטביתה הביכה אותו. איזו שאלה נוראית. מי יכול להעלות בדעתו לשאול שאלה כזאת? מגי אמנם חצופה וקולנית, אבל היא לא אכזרית או חסרת התחשבות.

זמן־מה לאחר מכן - חלק מהתלמידים מתבדחים: כאילו כדי להוכיח שהאשך החסר לא מגביל אותו יותר מדי - מר נודל יוצא לחופשת לידה. אשתו ילדה את ילדם השני. מר מרפי מחליף אותו בזמן הזה. כשמר נודל חוזר, עם רעננות של אב טרי, נדמה שהוא נפתח קצת. הוא נראה חיוני ונגיש באופנים חדשים - כמו צדפה חביבה וקורנת.

מגי לא זוכרת מתי בדיוק היא התחילה לדבר איתו על החיים שלה, בשיחות האלה אחרי הלימודים. היא נהגה להשתהות בכיתה אחרי השיעור, או שהוא היה שואל אותה משהו בדיוק כשהיא היתה בדרך החוצה. מגי, הוא היה אומר בעיניים מלאות כנות, והיא היתה נשארת. לאט־לאט התחילה לספר לו דברים. שאבא שלה משתכר עד כדי כך שהוא לא מסוגל לנהוג מהבר בחזרה הביתה. שהם רבו לילה קודם לכן והיא לא מוכנה להקשיב לו, כי איך אפשר להקשיב לאבא שמבקש ממך לקנות לו שישיית בירות?

לפעמים, כשהיא לא סיפקה את הסחורה במשך זמן־מה, הוא היה דוחק בה. היה אומר משהו כמו, הֵיי, הכול בסדר בבית? ומגי היתה נשארת ומספרת לו את החדשות. הוא היה מורה טוב, אחד שאכפת לו. ומישהו ששואל שאלות הוא לפעמים הדבר הכי טוב בעולם.