שלוש שנים ללא שם

מרס 1942. בבית כבר הופיעו פעמי האביב, אבל היום, ב־23 בחודש,3 אני מביטה מבעד לסורגי קרון הבהמות על השדות המושלגים. חוסר האוויר חונק את הגרון. מזה יממה שלמה אנחנו כאן, דחוסות זו ליד זו. מספרנו כה גדול, עד כי איננו יכולות לשבת. משאלתנו היחידה היא להגיע סוף־סוף ליעד כלשהו. בשום מקום לא יכול להיות גרוע יותר מאשר כאן בקרון, שאפילו לנשום לא ניתן בו.

סוף כל סוף הגענו ליעד. אחרי הדרך הנוראה, קבלת הפנים נוראה עוד יותר. צעקות, מכות. אנשי ס״ס מקיפים אותנו מכל עבר. את המיטלטלים עלינו להשאיר בקרון, ומיד נשמעת פקודה: ״להסתדר בחמישיות!״ למרבה המזל, באותו רגע אף אחת מאיתנו אינה יכולה לנחש שכך נצעד ימים, חודשים, שנים... אנחנו מצויות בשטח מגודר בתיל דוקרני, אך עדיין לא יודעות היכן. כשהוציאו אותנו מבתינו, הודיעו לנו שלוקחים אותנו לעבודה לחודשיים-שלושה חודשים לכל היותר. אנשי משמר הלינקה 4(Hlinkova Garda) הם שאמרו לנו זאת, ואנחנו האמנו להם. האדם מאמין בנקל לדברים שהוא משתוקק להם...

מריצים אותנו הלאה. אין זמן לחשוב. אנחנו מצויות באולם גדול. מכל העברים מהדהדת הפקודה ״להתפשט!״ יש לציית לפקודה לאלתר. מי שלא תפסה זאת, מלמדים אותה במכות. אנו מאיצות את הקצב, וכעבור שניות אחדות עומדות - כמאה נשים ונערות - לבושות בגופיות ובתחתונים. נשמעת צרחה ״להתפשט לגמרי!״ אנו מביטות סביבנו במבוכה. סביבנו עומדים גברים, ואחדות מן העומדות לידינו הן נערות צעירות שמעולם לא חשפו את מערומיהן אפילו לעיני חברותיהן, שלא לדבר על גברים.

אנו יוצאות לאולם אחר. כאן ממתינות לנו נשים לבושות מדים אפורים ומכנסי חצאית. אלה נשות ס״ס. שאר הנשים לובשות בגדי פסים אפורים. הן אסירות גרמניות שהובאו לכאן ממחנה הריכוז רָאווֶנְסבְּרִיק 5(Ravensbrück). תפקידן להכין אותנו כראוי לחיים במקום זה. הן מגלחות אותנו ודוחפות אותנו לבריכה מטונפת מלאת מים פושרים. לאחר הרחצה אנו מקבלות מדים רוסיים בלויים, כמעט כולם ללא כפתורים, וקבקבים. ראשינו המגולחים נותרים ללא כיסוי כלשהו. בתום התהליך הזה אנו עוזבות את האולם בדלת אחרת.

יום קריר של חודש מרס. אנחנו עומדות במסדר תחת כיפת השמים, מסודרות בחמישיות. שעות על שעות. חמש, שש - מי יודע? אי־אפשר להכיר אותנו: רועדות מקור, רעבות, ראשינו לא רק קירחים, הם גם ריקים. דומה כי יחד עם השיער הסירו מעלינו גם את המחשבות, והמים המלוכלכים הוציאו אותנו מן הדעת.

אחר כך עלינו לרוץ למבנים המכוּנים בלוקים. קבקבי העץ נופלים מהרגליים. אסור לעצור, חייבות לרוץ. שאי את הקבקבים בידייך, רוצי יחפה. הקרקע קרה, לחה. האם מישהי חשה זאת? למי יש זמן להרגיש משהו? בכל בלוק מצויים חדרים גדולים. הריצו אותנו אליהם ופקדו עלֵינו לשכב על האדמה, ללא שמיכות, ללא קש. אך התמקמנו, השינה משתלטת עלינו. אחדות יושבות, אינן יכולות להירדם. הן אלה שישתגעו מאוחר יותר. האם הקדימו לחשוב?

ההשכמה איומה ונוראה. היא נוראה יותר מן ההגעה למקום זה, מגילוח הראש, מהבטן המתכווצת ברעב. חושינו שהוקהו מתעוררים. הימצאותנו במקום זה חודרת לתודעתנו. אנחנו נמצאות במחנה הריכוז הגרמני אושוויץ. כן, אושוויץ! דיכאון וייאוש משתלטים עלינו. טוב לזו שיכולה לפרוץ בבכי. אני לא מסוגלת לבכות. עם זאת, עדיין אין אנו נכנעות, אין אנו רוצות לאבד תקווה. האמיצות והחזקות יותר מעודדות את כולנו. נכון, אנחנו במחנה ריכוז, אבל באנו לכאן ככוחות עבודה, חפות מכל פשע. אם כן, על שום מה נאסרנו? הבחורות שהספיקו לקרוא על מחנות הריכוז הגרמניים, אלה המַכּירות את הספר החום6 ואת נוראותיו, כאילו שכחו את אשר קראו ושמעו. גם הן מתנחמות מדיבורים שכאלה.

המִסְדָר (Apell) מתחיל. זו הפעם הראשונה שאנו נפגשות עם מונח זה, אשר נעשה הרה גורל לאלפי בני אדם. עם שחר, לפני הנץ החמה, מריצים אותנו לחצר. עלינו להסתדר בשורות. סופרים אותנו: פעם אחת, עשר פעמים, מאה פעמים. הנשים בבגדי הפסים עומדות יחד עמנו. גם הן אסירות כמונו, אך בדרגה שונה. המפקחות נכנסות לפעולה. זעופות פנים מתרוצצות בין השורות. סטירות לחי עפות לכל עבר. ״הקשיבי! עמדי ישר!״ מגיעה המפקחת הראשית, שמה לַנְגֶפֶלְד (Langefeld) ומקבלת דין וחשבון על כל בלוק ובלוק. היא מבוגרת יותר ושמנה יותר משאר המפקחות. ייתכן שעד לאחרונה מכרה ירקות בשוק, ועתה היא אשת ס״ס שבכוחה להחליט מי לחיים ומי למוות.7

סוף המסדר. אנחנו רצות כפראי אדם לעבר הכניסות לבלוקים, כדי שסוף־סוף תהיה מעלינו קורת גג. פתיתי שלג זעירים יורדים עלינו. מזג האוויר הפולני קודר. אנחנו עומדות על המדרכות, מכחילות מן הקור. בסירים גדולים מביאים ארוחת בוקר. אנחנו מקבלות כלי אוכל מפח וכהרף עין מתנפלות על הקפה. הקפה אמנם חם, אבל יש לו טעם לוואי מריר, מיוחד. מאוחר יותר נודע לנו שהוא מכיל ברום.8 אנחנו מתיישבות ובוהות נכחנו. מתפלאות שמאפשרים לנו לשבת. בחדרים קר. יש בהם תנורים, אך אין חומרי הסקה. לחדר מגיעה גרמנייה אחת ומייעצת: ״אַרגנו לכן עצים! אינכן יודעות איך?״ מה כוונתה? לשווא אנו שוברות את ראשינו, אין בפינו תשובה. אחת הבחורות יוצאת מהבלוק. היא חוזרת עם ערימת עצים בין זרועותיה. ״את רואה, תפסת את העניין!״ צוחקת הגרמנייה. ״במחנה לומדים דברים כאלה חיש מהר״. איננו משתחררות מפליאתנו.

״מאין השגת את העצים?״

״הם היו מונחים בחצר. כשאיש לא ראה אותי, לקחתי אותם״.

עכשיו תפסנו. לארגן משמעו פשוט לגנוב. קחי מה שתרצי. אם זה עושה לך טוב, קחי. הדבר דומה לציד, אף על פי שאת הניצודה. יתפסו אותך? לא יתפסו אותך? זה עניין של מזל. כך אנו ״מארגנות״ סבון, מגבות, מברשות שיניים, ואפילו משחת שיניים, ומיד מתחילות החלפות. לחם בעבור סבון, מגבת בעבור מרגרינה. את ההחלפות עושות הבחורות הפחות זריזות, שאין ביכולתן ״לארגן״. אחדות מהן כבר יצרו קשר עם ״לובשות בגדי הפסים״, שניתן לקבל מהן הכול בעבור סיגריות. כיצד משיגים סיגריות? זה סיפור מסובך. המחנה בנוי מעשרות בלוקים. מצדו האחד ניצבת גדר אבן נמוכה, ואילו לאורך צדו השני מתוחה גדר תיל טעונה מתח חשמלי גבוה. מעבר לגדר האבן מתגוררים הגברים; פולנים שהגיעו לכאן כבר 9ב־1940, ולצדם יהודים מכל קצות תבל. הפולנים כבר התאקלמו באופן כלשהו. רובם עובדים במקומות טובים: במטבח ובמחסנים. זה שנתיים לא ראו נשים. הם מטפסים לגדר על מנת לשלוח מבט חטוף לעבר מחנה הנשים. הבחורות מתחנחנות, ועד מהרה ״מארגנות״ לעצמן מטפחות, אותן הן כורכות על ראשיהן הקירחים. מעל חומת האבן עפות סיגריות ונשלחים אפילו מכתבים, למרות שחל איסור חמור לכתוב. כל כתיבה דינה עונש מוות.

3. שקודובה טעתה כאן בתארוך. הטרנספורט הראשון יצא ב־25.3.1942 מהעיר פופראד (Poprad) בסלובקיה והגיע לאושוויץ ב־26.3.1942. ריכוז המחזור הראשון נקבע ל־21.3.1942. הבנות הועברו לשני מחנות שילוח: מחנה פטרונקה שבברטיסלאבה שאליו נאספו הצעירות ממערב וממרכז סלובקיה, ומחנה פופראד, שנועד לנערות ממזרח סלובקיה ומצפונה. טרנספורט רסה"א מספר 1 יצא מפופראד ב־25.3.1942 בשעה שמונה בערב והגיע למחנה הנשים באושוויץ ב־26.3.1942. על הטרנספורט היו 1,000 נשים צעירות, שמתוכן נכנסו למחנה 999. יומיים אחר כך הגיע משלוח שני של יהודיות סלובקיות, שהכיל 798 נשים. ב־2 וב־3 באפריל הגיעו שני טרנספורטים נוספים, ובהם 965 ו־997 נשים. בארבעת הטרנספורטים הראשונים האלה הגיעו למחנה כ־3,760 יהודיות סלובקיות, שהיו ברובן נערות ונשים צעירות. כולן נכנסו למחנה בלי סלקציה.

4. בסלובקיה נתפס השלטון ב־6.10.1938 בידי המפלגה הלאומנית־קלריקלית, ששמה היה מפלגת העם הסלובקית של הלינקה. בתוך המפלגה נוסד משמר הלינקה - מיליציה שהיתה הזרוע הצבאית של ממשלת סלובקיה במבנה הדומה לס"ס ולאס־אה בגרמניה. היא נקראה על שם אנדריי הלינקה (1864-1938), לאומן קיצוני, כומר, עיתונאי, בנקאי ופוליטיקאי סלובקי, אחד מפעילי הציבור הסלובקים החשובים ביותר בצ'כוסלובקיה שלפני מלחמת העולם השנייה, מנהיג מפלגת העם הסלובקית של הלינקה. מתחילת קיומה של סלובקיה החלו פלוגות הסער של משמר הלינקה בהתקפות אלימות על יהודי המדינה. במהלך 1942 השתתף משמר הלינקה, שאומן על ידי הס"ס, בגירוש יהודים למחנות ריכוז והשמדה בפולין.

5. מחנה הריכוז ראוונסבריק הוקם בדצמבר 1938 כ־100 קילומטר צפונית לברלין, לא הרחק מהגבול עם פולין. ה"צורך" בהקמת מחנה נשים באושוויץ בשנת 1942 היה קשור למדיניות הרייך השלישי בתקופה זו, של האצת ניצול כוח העבודה של אסירי המחנות, וכן ל"צפיפות" הגוברת במחנה הנשים ראוונסבריק ובבתי הסוהר בגנרלגוברנמן. כמה שעות לפני הגעתו של הטרנספורט הראשון של נשים מסלובקיה לאושוויץ הגיעו למחנה כמה עשרות משגיחות מהס"ס וכ־999 אסירות גרמניות, מרביתן אסירות "א־סוציאליות" מבלוק הפרוצות ומקרב האסירות הפליליות בראוונסבריק. התיעוד מעלה שמפקדת ר' ניצלה את המשלוח לאושוויץ כדי להרחיק אלמנטים בעייתיים מהמחנה. האסירות הראשונות שבהן טיפלו היו הנערות הסלובקיות שנשלחו לאושוויץ.

6. הספר החום שכותרתו היתה "הטרור ההיטלראי ושריפת הרייכסטאג", היה דוח של הוועדה הבינלאומית למעקב אחר גורלם של קורבנות הפשיזם הגרמני. הספר יצא לאור בניו יורק בהוצאת קנופף ב־1933, תורגם גם לצ'כית ויצא לאור בצ'כוסלובקיה באותה שנה. אחד מפרקיו עסק במחנה הריכוז דכאו, שהוקם במרס 1933. הספר עיצב את תפיסת המושג "מחנה ריכוז" עבור הבנות שקראו אותו.

7. יוהאנה לנגפלד (1900-1974), מפקחת ומפקדת גרמנייה בשלושה מחנות ריכוז לנשים: ליכטנבורג, ראוונסבריק ואושוויץ־בירקנאו. החל משנת 1935 שימשה כשומרת במחנה הריכוז הראשון לנשים שהוקם במוריגן (Moringen) בשלהי 1933, ואליו גורשו נשים מכל רחבי הרייך, אך בעיקר מאגף הנשים בכלא גוטזל (Gotteszel). למפלגה הנאצית הצטרפה ב־1937, ובמרס 1938 הגישה בקשה לעבוד כשומרת במחנה הריכוז הראשון של הס"ס לנשים, ליכטנבורג (Lichtenburg). לאחר שנה מונתה למפקחת עד שהמחנה הועבר לראוונסבריק במאי 1939. במרס 1942 מונתה להקים את מחנה הנשים החדש באושוויץ ו"בחרה" אסירות לרצח בסלקציות לתאי הגזים. לנגפלד היתה אחראית ישירות לרצח אלפי אסירות. רודולף הס, מפקד אושוויץ, חשב שהיא אינה מנהלת טובה ועל אף מאבקיה להישאר מפקדת המחנה היא הועברה בסופו של דבר בחזרה לראוונסבריק בגלל ליקויים מנהליים. ב־20.12.1945 נעצרה לנגפלד על ידי הצבא האמריקאי ובספטמבר 1946 הוסגרה לרשות השופטת הפולנית לקראת משפטם של אנשי ס"ס - משפט אושוויץ הראשון. ב־23.12.1946 ברחה מהכלא בקרקוב ולאחר הבריחה התחבאה במנזר ועבדה בבית פרטי. בסביבות 1957 חזרה באופן בלתי־חוקי לגור עם אחותה במינכן ועבדה בב־מ־וו. היא מתה באוגסבורג, גרמניה, ב־26.1.1974, בגיל 73.

8. ברוב המקרים נפסק המחזור החודשי בימים ובשבועות הראשונים לאחר הכניסה למחנה בשל ההלם הקשה, מחד גיסא, ותנאי התזונה הירודים, מאידך גיסא. נשים רבות סברו כי מחזורן נפסק מאחר שהנאצים הכניסו למזונן חומרים מסוימים. לאחר המלחמה לא בוססה השערה זו, אולם ברבות מהעדויות ומהספרות האוטוביוגרפית היא שבה ומופיעה.

9. אושוויץ הוקם בתחילה כמחנה ריכוז לפולנים. משלוח האסירים הראשון גורש למחנה ב־14.6.1940 וכלל 728 אסירים פוליטים פולנים מבית הכלא בטארנוב, כמשלוח ראשון של אסירים לעבודה. מרביתם מתנגדי השלטון הגרמני, משכילים וסטודנטים. במשך הזמן נוספו להם עוד אסירים פולנים והם היו רוב האסירים במחנה עד לאביב 1942. השורדים את תקופת המאסר, יודעי הגרמנית מקרבם ואחרים הצליחו להגיע לעמדות חשובות במחנה.