שליחותו של רוצח

אני מתעורר מדי בוקר עם דיו על אצבעותי. לפעמים אני שרוע, עם הפנים למטה, על שולחן העבודה שלי, וסביבי ערבוביה של מגילות קלף וניירות. הנער שלי, כשהוא נכנס עם המגש, לפעמים מעז לנזוף בי על כך שלא חזרתי למיטתי בליל אמש. אך לפעמים הוא מביט בפני ולא מעז להוציא מלה מפיו. איני מנסה להסביר לו מדוע אני נוהג כפי שאני נוהג. אין זה סוד שניתן להעניקו לאיש צעיר יותר; זה סוד שעליו לרכוש וללמוד בעצמו.

לאדם צריכה להיות מטרה בחיים. אני יודע זאת כעת, אך נדרשו לי עשרים השנים הראשונות של חיי כדי ללמוד זאת. בכך, איני רואה את עצמי כיוצא דופן. ובכל זאת, זהו כלל שמרגע שלמדתי אותו, נותר עימי. על כן, כשלא נותר לי הרבה מלבד הכאב שיעסיק אותי בימים אלו, מצאתי לעצמי מטרה. פניתי למשימה שגם הגבירה סבלנות וגם הסופר פדרן דגלו בה מזמן. התחלתי לכתוב את הדפים האלו במטרה לרשום היסטוריה מלאה של ששת הדוכסויות. אך התקשיתי לרכז את מחשבותי למשך זמן רב על נושא אחד, ודעתי הוסחה לעיתים קרובות כל־כך בנושאים פחותים מכך, כמו התאוריות שלי על קסמים, מסקנותי על מבנים פוליטיים, ודעותי על תרבויות זרות. כשאני חש רע במיוחד, ואיני מצליח לארגן את מחשבותי מספיק טוב בכדי לרשום אותן, אני מתרכז בעבודת תרגום, או מתאמץ לתעד באופן מסודר מסמכים עתיקים יותר. אני מעסיק את ידי כתקווה להסיח את מחשבותי.

כתיבתי משרתת אותי באותו האופן שבו הכנת המפות של אמת שירתה אותו פעם. בירידה לפרטים והריכוז ההכרחי שבעבודה זו, יש כדי לגרום לאדם לשכוח כמעט את תשוקת ההתמכרות ואת הכאבים המתמשכים של ההשתקעות בה בעבר. אדם מסוגל ללכת לאיבוד בעבודה שכזו, ולשכוח את עצמו. או שהוא מסוגל אף להעמיק עוד יותר, ולגלות זיכרונות רבים שאבדו לו. לעיתים קרובות מדי, אני מגלה שנדדתי הרחק מההיסטוריה של הדוכסויות אל ההיסטוריה של פיץ־אביר. זיכרונות אלו מותירים אותי פנים אל מול פנים עם מי שהייתי פעם, ומי שהפכתי להיות.

כאשר אדם שקוע עמוק בתיעוד שכזה, מפתיע כמה פרטים הוא מסוגל לזכור. לא כל הזיכרונות שאני מצליח לגייס הם זיכרונות כואבים. היו לי גם כמות הגונה של חברים טובים, והם גילו כלפי יותר נאמנות ממה שהייתי זכאי לצפות. ידעתי נפלאות ושמחות שהתישו את כוחו של ליבי לא פחות משעשו זאת הטרגדיות והכאבים. ובכל זאת נפלו בחלקי, אולי, מידה רבה יותר של זיכרונות אפלים משנפלו בחלקם של רוב האנשים; מעטים האנשים שחוו מוות במרתף, או שיכולים לזכור את פנים ארון המתים, קבור מתחת לשלג. המוח נרתע מהפרטים של אלו. מספיק נורא לזכור שהדר הרג אותי. אך נורא הרבה יותר להתמקד בפרטים של הימים והלילות שסבלתי כשהוא הרעיב אותי ודאג שאוכה למוות. כשאני עושה זאת, יש רגעים שעדיין הופכים את קרביי לקרח, אפילו לאחר שנים רבות כל־כך. אני יכול לזכור את עיני האיש ואת קול אגרופו השובר את אפי. עדיין קיים אצלי מקום אותו אני מבקר בחלומותי, שבו אני נלחם כדי להישאר עומד, מנסה לא לתת לעצמי לחשוב על איך אעשה את המאמץ האחרון להרוג את הדר. אני זוכר את מכתו שחתכה את עורי הנפוח והותירה צלקת כמורד פני, אותה אני עדיין נושא.

אף־פעם לא סלחתי לעצמי על הניצחון שהענקתי לו בכך שבלעתי רעל ומתִּי.

אך יותר כואבים מהמאורעות שאני זוכר, הם אלו שאבדו לי. כאשר הדר הרג אותי, מתִּי. יותר לא נודעתי שוב ברבים כפיץ־אביר, יותר לא חידשתי את קשרי עם אנשי טירת הצבי שהכירו אותי מאז היותי ילד בן שש שנים. יותר לא גרתי שוב בארמון טירת הצבי, יותר לא ניצבתי שוב לרשותה של הגבירה סבלנות, יותר לא ישבתי שוב על אבני האח למרגלותיו של צ׳ייד. מנגינות החיים שהשתלבו בחיי אבדו לי לנצח. חברים מתו, אחרים נישאו, תינוקות נולדו, ילדים התבגרו, ואני לא ראיתי דבר מכל אלו. למרות שכבר אין לי הגוף של אדם צעיר ובריא, עוד חיים אנשים רבים שהיו פעם ידידיי. לפעמים, עדיין, אני משתוקק לראותם, לגעת בידיהם, לשכך את הבדידות של שנים.

איני יכול לעשות זאת.

שנים אלו אבדו לי, יחד עם כל שנות חייהם הבאות. אבדה לי, כמו כן, אותה תקופה, לא יותר מחודש אך נראית כארוכה הרבה יותר, שבה נכלאתי במרתף ואז בארון מתים. מלכי מת בזרועותי אך לא ראיתי בקבורתו. גם לא הייתי נוכח באספה שלאחר מותי שבה נמצאתי אשם בשימוש בבינה, ולפיכך חייב במוות שבו הוענשתי.

סבלנות באה כדי לדרוש את גופתי. אשתו של אבי, שפעם הזדעזעה כל־כך לגלות שהוא הוליד ממזר לפני שנישאו, היתה זו שהוציאה אותי מאותו התא. היו אלו ידיה שרחצו את גופתי והכינו אותה לקבורה, שיישרו את איברי ועטפו אותי בבד תכריך. הגבירה סבלנות המוזרה, התמהונית, מסיבה כלשהי ניקתה את פצעיי וחבשה אותם בזהירות כאילו הייתי עדיין בחיים. היא לבדה ציוותה לחפור לי קבר ודאגה לקבורת ארון המתים שלי. היא ולייסי, העוזרת שלה, התאבלו עלי כאשר כל האחרים, מתוך פחד או זעזוע על הפשע שלי, נטשו אותי.

בכל זאת, היא לא ידעה דבר על האופן שבו בוריך וצ׳ייד, מורה הרצח שלי, באו לילות לאחר־מכן לקבר שלי, ופינו את השלג שירד ואת גושי האדמה הקפואה שהושלכו על קברי. רק שני אלו היו נוכחים כאשר פרץ את מכסה ארון המתים ומשך החוצה את גופתי, ואז זימן, בקסם הבינה שלו, את הזאב שבו הופקדה נשמתי. הם השיגו בכוח את אותה הנשמה מהזאב וכפו עליה לשוב לגוף המוכה שממנו ברחה. הם הקימו אותי, שאלך שוב בצורת אדם, שאזכור מה המשמעות של שבועת נאמנות למלך שהיה לי. עד היום, איני יודע אם אני מודה להם על כך. אולי, כפי שהליצן מתעקש, לא היתה להם כל ברירה. אולי אין מקום להוקרת תודה או הטחת אשמה, אלא רק להכרה בכוחות שהובילו אותנו וקשרו אותנו לגורלותינו הבלתי נמנעים.