שלך, דליה

מכתב שיגיע לתעודתו לאחר זמנו — הערב הוא ערב אחרון לשנה החולפת. היא נשמטת ואני אינני מתכוונת להאחז בה. להיפך אולי אני גם שמחה על חליפתה ואף על פי כן כל ערב אחרון ראוי להזכר. אני רוצה שהשנה החדשה תפתח לי שער, שתהיה שונה מן השנים הקודמות כיתרון האור מן החֹשך. לא כל הימים שוים במעלה ואפילו השעות אינן שוות ביניהן, יום מחר עתיד להיות שקול כנגד שנה שלמה ואולי מחר יהיה ניתן להרגיש את כל מלוא השנה כפי שלא ידענו במשך שאר הימים.

אינני יודעת במה נכנסים לקראת שנה חדשה, אם מותר להכנס אליה בידים ריקות, אינני יודעת אם היא תביא עלי ברכה או שאני חיבת הייתי להביא לה מעשים.

אינני יודעת את גודל ושעור הברכה שאני רשאית לברך את עצמי ואת האחרים כי איש איש ושעור ברכתו כשעור קומתו, כל המוסיף — גורע. ויתכן שהמחזיק טובה לעצמו ומרבה בברכה מבטל את תוקפה של הברכה.

מובן שאנשים הולכים לסליחות כדי שיהיו מוכנים לברכה ותהלום אותם ברכה לאין שעור. אני לא הלכתי לסליחות.

אבל אינני רואה את עצמי נקיה מכל ברכה כמי שיצא נקי מנכסיו אינו נושה ואין נושים בו. אני פשוט אינני רואה חיים לעצמי בלי ברכה אלי מפני שאני מהלכת בגדולות.

אני יודעת לשער את מידותי ואת גדולותי אבל אינני יודעת שעור לך, לכן אני רוצה בשבילך ברכה לאין שעור.

עשיתי הפעם מה שלא עשיתי עד הנה ויתכן שכל זה לא היה צריך להֵעָשות ואם כן לא יעבֹר הכתוב אל השנה החדשה וישאר בגבול השנה החולפת שלא תתקים עוד מחר בשעה זאת.

דליה.

ירושלים, 11.9.1955

רציתי לכתב לך מאצל שולחן הכתיבה אבל ארכה לי השעה בסדורים ומלאכות והרי אני כבר במטה.

יצאתי היום לקניות כשהגעתי לירושלים. כמו עקרת־בית מנוסה לקחתי את הסל בידי (כדי להסביר דבר לאשורו לא סל אלא רשת ואדומה דוקא) ואספתי בו מטעמים רבים וכולם מכוונים לטעמך. וכמו עקרת בית מנוסה כמעט שאחרתי את שעת סגירת החנויות.

ובירושלים קריר מאד בערב ועצוב ואני החילותי מקנָה לעצמי הֶרְגלים של חֹרף. פרושו של דבר שאני אוספת לי ספרים ומחברות, כולם ערוכים ליד המיטה, ונכנסת למטה בשעה מוקדמת שיהא סיפק בידי לעשות את טכס הערב כְּהִלכתו. וגם יש לי כבר סוכריות ״פֶּנֶטְרוֹ״.

עד הנה נתפתיתי לכתיבת שטויות ואנסה לא להמשיך בכך מכאן.

ישנו משהו מפחיד במנין הימים, נכון?

גם מפני שמנין הימים היה קבלה לחכמים בלבד וגם מפני שטעות במנין הימים נחשבה לחטא ולכפירה בעיקר. אבל מנין הימים אינו פוסק ממחשבתנו והוא יסוד ושעור־מדה לכל מחשבה אחרת. נכון?

עכשו אני מחשבת את מנין הימים מאֹד בנחת. אני יודעת שהימים הבאים מובילים ישר לראש השנה ואין בכך טעות או פירכה. וראש השנה מלא כולו ברכות טובות. נדמה לי שאפילו בָּעִניָן הכללי הזה נמצא בטחון רב בשבילי.

הפלגתי רב מדי במסכת חגים וימים ועכשו אחזור לגדרי. על דרך הפשט אני רוצה שיבוא ראש־השנה כדי שאהיה שוב אתך.

ביום שישי בבקר אתקשר אתך למערכת. אנא חכה לי שם עד אחת־עשרה וחצי. (מאחת־עשרה).

נסיתי היום למצא את עמיהוד טברסקי מהוצאת ״גדיש״ ברחוב הגדוד העברי 45. מר טברסקי ודאי במקומו מונח והוצאת ״גדיש״ ודאי לא נבדתה מן הלב, כמו כן ישנו בית מספר 45 ברחוב הגדוד העברי אך בכך לא סגי את הוצאת ״גדיש״ (ר״ל מר טברסקי האמור לעיל) לא מצאתי בבית מספר 45 ולא במספר 25, מספר 35 אינו בנמצא וכן חסר גם 55 לפי מה שהעליתי בחקירתי. ברחוב הגדוד העברי יש הרבה אבק ומחציתו אינה סלולה, אי־לכך מי שעובר פעם לארכו ולרחבו של רחוב הגדוד העברי מפטיר בשתיית גזוז. זה היה המעשה הקונקרטי היחיד שהצלחתי לעשות ברחוב הגדוד העברי. הקיוסק נמצא בבית מס׳ 29 במקרה שתזדקק לו. אנא ואנא מצא מהי כתבתה האמיתית של הוצאת הספרים ודבר עם אותו אדם לשם פתיחה. מאחר שלא אהיה השבוע בתל־אביב אני עלולה להפסיד הכל (אם כי כלום איננו עדיין בידי).

בקר טוב לך (שהרי המכתב יגיע אליך בבקר) ולי לילה טוב.

שלך

דליה