של עכברים ואנשים

1

קילומטרים אחדים מדרום לסוֹלֶדָד נקלע הנהר וסָלינָס קרוב לגדת הגבעות וזורם עמוק וירוק. מימיו אף חמימים, שכן החליקו מתנצנצים על־פני החולות הצהובים באור השמש, לפני שהגיעו לקטע העמוק והצר. בצִדו האחד של הנהר מעפילה ההתגבעות המזהיבה אל הרי גַבִּילָן האדירים והסלעיים, אך בַּצד של העמק תחומים המים בעצים - ערבות רעננות ומוריקות מדֵי אביב, הנושאות בחריצי עליהן התחתונים שרידים משיטפונות החורף; ושִׁקמות, אשר בדיהן וענפיהן הנטויים, הלבנים והמנומרים, מתקמרים מעל לאפיק. על הגדה החולית, תחת העצים, נחים העלים עמוקים וכה פריכים, עד שלטאה תקים מהומה גדולה אם תרוץ ביניהם. ארנבים מגיחים ממעבה החורש לשבת על החול בערב, והקרקע הלחה מתכסה בעקבותיהם הלֵיליות של דביבונים, ובפסיעותיהם הפזורות של כלבים מן החווֹת, ובעקֵבות דמויות המשולש המשוסע של צבאים הבאים לשתות בחושך.

יש שביל דרך עצי הערבה ובקרב עצי השִׁקמה, שביל שכבשו והידקו הנערים היורדים מן החוות לשחות באפיק העמוק, וכבשו והידקו הנוודים היורדים יגעים עם ערב מן הדרך הראשית לחנות בחבורות סמוך לְמים. מול הענף האופקי הנמוך של שִׁקמה ענקית יש תלולית אפר, פרי מדורות רבות; הענף שָׁחוּק וחָלָק מכל הגברים שישבו עליו.

 

ערבו של יום חם החל להניע את הרוח הקלה בין העלים. הצל טיפס במעלה הגבעות לעֵבר הפסגה. על הגדות החוליות ישבו הארנבים בשקט, כמו אבנים מגולפות, אפורות וקטנות. ואז נשמע מכיוון הדרך הראשית קול צעדים על עלי שקמה פריכים. הארנבים מיהרו בלי קול לתפוס מחסה. אנפה נוקשה התרוממה לאוויר במאמץ ונעה בכבדות במורד הנהר. לרגע היה המקום חסר־חיים, ואז הופיעו שני גברים מן השביל ונכנסו אל השטח הפתוח שליד האפיק הירוק.

לאורך השביל הם צעדו בטור עורפי, ואפילו בשטח הפתוח נשארו זה אחר זה. שניהם לבשו מכנסי ג'ינס ומקטורני ג'ינס עם כפתורי פליז. שניהם חבשו כובעים חסרי־צורה, שחורים, ושניהם נשאו שמיכות מגולגלות במהודק, זרוקות על שכמם. הראשון היה קטן וזריז, פניו שחומים, עיניו חסרות־מנוח, תוויו עזים וחדים. כל חלק וחלק בו היה מוגדר היטב: ידיים חזקות קטנות, זרועות צנומות, אף דק וגרמי. מאחוריו צעד היפוכו, גבר ענקי, פניו חסרי־צורה, עיניו בהירות, גדולות, וכתפיו השמוטות רחבות; והוא הלך בכבדות וגרר מעט את רגליו, כפי שדוב גורר את כפותיו. זרועותיו לא התנפנפו מצדדיו, אלא נתלו ברפיון.

הגבר הראשון נעצר בבת־אחת בשטח הקירח, וזה שבעקבותיו כמעט התנגש בו. הוא הסיר את כובעו ומחה את רצועתו הפנימית באצבעו וסילק ממנה את הזיעה. חברו הענקי שמט את שמיכותיו והפיל את עצמו ארצה ושתה מפני המים של האפיק הירוק; שתה בלגימות ארוכות, ניחרר אל תוך המים כמו סוס. הקטן ניגש אליו בעצבנות.

"לֶני!" אמר בחדות. "אלוהים אדירים, לֶני, אל תשתה כל־כך הרבה". לֶני הוסיף לנחרר לתוך המים. הקטן רכן אליו וטילטל אותו בכתפו. "לֶני. אתה הולך להיות חולה כמו אתמול בלילה".

לני טבל במים את כל ראשו, כולל הכובע, ואחר־כך התיישב על הגדה והמים נזלו מכובעו על הז'קט הכחול שלו ובמורד גבו. "זה טוב", אמר. "תשתה קצת, ג'ורג'. תיקח לך לגימה טובה גדולה". הוא חייך באושר.

ג'ורג' התיר את צרורו ושמט אותו בעדינות על הגדה. "אני לא בטוח שאלה מים טובים", אמר. "הם נראים קצת מטונפים".

לני שיכשך בכפתו הגדולה במים וכישכש באצבעותיו כך שהמים קיפצו בנתזים קטנים; עיגולים התפשטו על פני האפיק אל הצד האחר וחזרו. לני צפה בתנועתם. "תראה, ג'ורג'. תראה מה עשיתי".

ג'ורג' כרע ליד המים ושתה מכף־ידו בגריפות מהירות. "הטעם בסדר", הודה. "אבל הם לא נראים כמו מים זורמים. אף־פעם אל תשתה מים לא זורמים, לני", אמר בלי תקווה. "אתה היית שותה גם מתעלת ביוב אם היית צמא". הוא התיז מים מלוא כף־ידו על פניו ושיפשף אותם תחת סנטרו וסביב עורפו. אחר־כך החזיר את כובעו לראשו, הדף את עצמו אחורה מהנהר, משך אליו את ברכיו וחיבק אותן. לני, שהתבונן בו, חיקה אותו בדיוק. הוא הדף את עצמו אחורה, משך אליו את ברכיו, חיבק אותן, והציץ אל ג'ורג' לראות אם עשה הכל כראוי. הוא משך את כובעו מעט נמוך יותר אל עיניו, כפי שהיה הכובע של ג'ורג'.

ג'ורג' בהה במים בקדרות. שולי עיניו היו מואדמים בשל אור הסנוורים של השמש. הוא אמר בכעס, "היינו יכולים לנסוע ישר עד לחווה אם הנהג־אוטובוס המנוול ההוא היה יודע על מה הוא מדבר. 'תמשיכו רק עוד קצת בדרך הראשית', הוא אומר. 'רק עוד קצת'. כמעט שישה קילומטרים מחורבנים, זה מה שזה היה. לא רצה לעצור בכניסה לחווה, בשביל זה. מדי עצלן להיכנס לשם. אולי גם בסוֹלֵֶדָד לא נאה לו לעצור. זורק אותנו החוצה ואומר, 'רק עוד קצת ברגל'. אני מתערב שזה היה יותר משישה קילומטרים. איזה חום מחורבן".

לני הביט בו בביישנות. "ג'ורג'?"

"כן, מה אתה רוצה?"

"לאן אנחנו הולכים, ג'ורג'?"

הקטן משך לפתע מטה בשולי כובעו והזעיף פנים אל לני. "אז כבר הספקת לשכוח, מה? אני שוב צריך להגיד לך, נכון? אלוהים אדירים, איזה ממזר משוגע אתה!"

"שכחתי", אמר לני חרש. "ניסיתי לא לשכוח. נשבע לך באלוהים שניסיתי, ג'ורג'".

"בסדר, בסדר. אני אגיד לך שוב. אין לי שום דבר אחר לעשות. רק להגיד לך כל הזמן דברים ואז אתה שוכח אותם, ואני אומר לך שוב".

"ניסיתי וניסיתי", אמר לני, "אבל זה לא הצליח. על הארנבים אני זוכר, ג'ורג'".

"לעזאזל עם הארנבים. שום דבר אתה לא מצליח לזכור חוץ מהארנבים האלו. טוב! עכשיו תקשיב והפעם אתה חייב לזכור כדי שלא נסתבך בצרות. אתה זוכר שישבנו בתעלה הזאת ברחוב הוֹוארד והסתכלנו בלוח השחור של המקומות־עבודה?"

חיוך מתרונן נשפך על פניו של לני. "בטח, ג'ורג', אני זוכר את זה... אבל... מה עשינו אחר־כך? אני זוכר שבאו כמה בחורות ואתה אמרת... אתה אמרת..."

"לעזאזל עם מה שאמרתי. אתה זוכר שנכנסנו למשרד של סוכנות מֶרֵיי ורִידִי, והם נתנו לנו כרטיסי־עבודה וכרטיסים לאוטובוס?"

"בטח, ג'ורג'. עכשיו אני זוכר". ידיו נתחבו במהירות לכיסי הצד של מקטורנו. הוא אמר במורך, "ג'ורג'... אני לא מוצא את שלי. בטח איבדתי אותו". הוא הסתכל באדמה בייאוש.

"הוא אף־פעם לא היה אצלך, ממזר משוגע. שניהם כאן אצלי. נראה לך שהייתי נותן לך לשמור את הכרטיס של עצמך?"

לני גיחך בהקלה. "אני... אני חשבתי ששמתי אותו בכיס שלי". ידו נשלחה שוב לכיס.

ג'ורג' נעץ בו מבט חד. "מה אתה מוציא מהכיס הזה?"

"אין לי כלום בכיס שלי", אמר לני בערמומיות.

"אני יודע שאין שם כלום. הוא ביד שלך. מה יש לך ביד - שאתה מסתיר?"

"אין לי כלום, ג'ורג'. בחיי".

"בוא הנה, תן לי אותו".

לני הרחיק את ידו הקפוצה מג'ורג'. "זה רק עכבר, ג'ורג'".

"עכבר? עכבר חי?"

"לא־לא. רק עכבר מת, ג'ורג'. אני לא הרגתי אותו. בחיי! מצאתי אותו. מצאתי אותו מת".

"תן לי אותו!" אמר ג'ורג'.

"אוּי, תשאיר לי אותו, ג'ורג'".

"תן לי אותו!"

ידו הקפוצה של לני צייתה לאט. ג'ורג' לקח את העכבר והשליך אותו מעֵבר לאפיק, אל בין השיחים של הגדה האחרת. "בשביל מה אתה צריך עכבר מת, בכל מקרה?"

"הייתי יכול ללטף אותו באגודל שלי בזמן שאנחנו הולכים", אמר לני.

"אתה לא תלטף שום עכברים בזמן שאתה הולך אתי. עכשיו אתה זוכר לאן אנחנו הולכים?"

לני נראה מבוהל ואז כבש את פניו בברכיו במבוכה. "עוד פעם שכחתי".

"אלוהים אדירים", אמר ג'ורג' בהשלמה. "טוב, תראה, אנחנו הולכים לעבוד בחווה כמו זאת בצפון שבאנו ממנה".

"בצפון?"

"בוִיד".

"אה, בטח. אני זוכר. בוִיד".

"זאת שאנחנו הולכים אליה היא בדיוק שם בהמשך, בעוד איזה חצי קילומטר. אנחנו ניכנס ונלך לפגוש את הבוס. עכשיו תראה - אני אתן לו את הכרטיסי־עבודה, אבל אתה לא תגיד אף מלה. אתה רק תעמוד שם ולא תגיד כלום. אם הוא יגלה איזה ממזר משוגע אתה, לא נקבל שום עבודה, אבל אם הוא יראה אותך עובד לפני שהוא ישמע אותך מדבר, אנחנו מסודרים. הבנת את זה?"

"בטח, ג'ורג'. בטח שהבנתי".

"בסדר. אז כשאנחנו נלך לפגוש את הבוס, מה אתה תעשה?"

"אני... אני..." חשב לני. פניו התהדקו מרוב מחשבה. "אני... לא יגיד כלום. רק יעמוד שם".

"ילד טוב. מצוין. תגיד את זה שוב שתיים־שלוש פעמים, ככה בטוח לא תשכח".

לני טירטר לעצמו חרש. "אני לא יגיד כלום... אני לא יגיד כלום... אני לא יגיד כלום".

"בסדר", אמר ג'ורג'. "ואתה גם לא תעשה שום דברים רעים כמו שעשית בוִיד".

לני נראה מבולבל. "כמו שעשיתי בוִיד?"

"אה, אז גם את זה כבר שכחת, מה? טוב, אז אני לא הולך להזכיר לך, אני פוחד שתעשה את זה שוב".

אור של הבנה הבליח על פניו של לני. "הם זרקו אותנו מוִיד", התפרץ בניצחון.

"איזה זרקו אותנו", אמר ג'ורג' בשאט־נפש. "אנחנו ברחנו. הם חיפשו אותנו, אבל לא תפסו אותנו".

לני ציחקק באושר. "את זה לא שכחתי, בטוח".

ג'ורג' השתרע על החול ושיכל את כפות ידיו מתחת לראשו, ולני חיקה אותו והרים את ראשו לראות אם הוא עושה את זה נכון. "אלוהים, כמה צרות אתה עושה", אמר ג'ורג'. "הייתי יכול להסתדר כל־כך יפה, כל־כך בקלות, אם לא הייתי סוחב אותך על הזנב שלי. החיים שלי יכלו להיות כל־כך קלים, ואולי היתה לי בחורה".

לרגע שכב לני בשקט ואחר־כך אמר בתקווה, "אנחנו הולכים לעבוד בְּחווה, ג'ורג'".

"בסדר. קלטת את זה. אבל אנחנו הולכים לישון פה, כי יש לי סיבה".

הערב ירד במהירות עכשיו. רק הפסגות של הרי גַבּילָן עוד בערו באור השמש שכבר הסתלקה מהעמק. נחש מים החליק לאורך האפיק וראשו נישא כמו פריסקופּ קטן. קני־הסוף רעדו מעט בזרם. הרחק, בכיוון הדרך הראשית, צעק גבר משהו וגבר אחר ענה לו בצעקה. בדי השקמה רישרשו ברוח קלה, שגוועה מיד.

"ג'ורג', למה אנחנו לא הולכים לחווה ואוכלים איזה ארוחת־ערב? יש להם ארוחת־ערב בחווה".

ג'ורג' התגלגל על צִדו. "לא משנה לך למה. המקום הזה מוצא חן בעינַי. מחר נלך לעבוד. ראיתי מכונות דיִש בדרך לכאן. זאת־אומרת שאנחנו הולכים לסחוב שקי חיטה ולקרוע את התחת. הלילה אני הולך לשכב בדיוק כאן ולהסתכל למעלה. זה מוצא חן בעיני".

לני התרומם על ברכיו והביט מַטה אל ג'ורג'. "לא נאכל שום ארוחת־ערב?"

"בטח שכן, אם תאסוף כמה ענפים יבשים של ערבה. יש לי שלוש קופסאות שעועית בצרור שלי. תכין מדורה. אני אתן לך גפרור אחרי שתכין את הענפים יחד. ואז נחמם את השעועית ונאכל ארוחת־ערב".

לני אמר, "אני אוהב שעועית עם קטשופּּּ".

"טוב, אין לנו קטשופּ. אתה לך להביא ענפים. ואל תתמזמז. עוד מעט יהיה חושך".

לני קם בכבדות על רגליו ונעלם בין השיחים. ג'ורג' הוסיף לשכב על מקומו ושרק לעצמו חרש. נשמעו קולות שכשוך בנהר מן הכיוון שלני פנה אליו. ג'ורג' חדל לשרוק והקשיב.

"ממזר מסכן", אמר חרש, ואחר־כך החל שוב לשרוק.

כעבור רגע הגיח לני ברעש גדול מתוך השיחים. בידו החזיק מקל ערבה קטן, יחיד. ג'ורג' התיישב. "בסדר", אמר במהירות. "תן לי את העכבר הזה!"

אבל לני הציג פנטומימה משוכללת של תום־לב. "איזה עכבר, ג'ורג'? אין לי שום עכבר".

ג'ורג' הושיט את ידו. "קדימה. תן לי אותו. אתה לא תעבוד עלי".

לני היסס, נסוג, שלח מבט פראי אל קו השיחים כאילו הוא שוקל להימלט על נפשו. ג'ורג' אמר בצינה, "אתה הולך לתת לי את העכבר הזה, או שאני אצטרך להרביץ לך?"

"לתת לך את מה, ג'ורג'?"

"אתה יודע טוב מאוד את מה. אני רוצה את העכבר הזה".

לני הכניס את ידו לכיסו באי־רצון. קולו נשבר מעט. "אני לא יודע למה אני לא יכול להשאיר אותו אצלי. הוא לא העכבר של אף־אחד. אני לא גנבתי אותו. אני מצאתי אותו שוכב ממש על־יד הכביש".

ידו של ג'ורג' נותרה שלוחה, תקיפה. לאט, כמו כלבלב שאינו רוצה להחזיר כדור לאדונו, התקדם לני, נסוג, התקדם שוב. ג'ורג' היכה באצבע צרֵדָה בחדות ולשֵׁמע הצליל הניח לני את העכבר בידו.

"אני לא עשיתי אתו שום דבר רע, ג'ורג'. אני רק ליטפתי אותו".

ג'ורג' קם והשליך את העכבר רחוק ככל יכולתו אל תוך השיחים המחשיכים, ואחר־כך ניגש למים ושטף את ידיו. "טיפש משוגע שכמוך. אתה לא חושב שיכולתי לראות שהרגליים שלך רטובות מזה שנכנסת לנהר לתפוס אותו?" הוא שמע את היבבה המקוטעת של לני והסתובב אליו. "מיילל כמו תינוק! אלוהים אדירים! בחור גדול כמוך". שפתו של לני רעדה ודמעות נִקוו בעיניו. "אוי, לני!" ג'ורג' הניח את ידו על כתפו של לני. "אני לא לוקח לך אותו סתם כי אני רשע. העכבר הזה לא טרי, לני; וחוץ מזה, אתה שברת אותו בליטופים שלך. תמצא עכבר חדש שיהיה טרי ואני ארשה לך להחזיק אותו אצלך כמה זמן".

לני התיישב על האדמה והרכין את ראשו בצער. "אני לא יודע איפה יש עוד עכבר. אני זוכר גברת שהיתה נותנת לי אותם - כל פעם שהיה לה אחד. אבל הגברת הזאת היא לא פה".

ג'ורג' גיחך. "גברת, אה? אתה אפילו לא זוכר מי היתה הגברת הזאת. זאת היתה הדודה קלרה שלך. והיא הפסיקה לתת לך אותם. אתה תמיד הרגת אותם".

לני נשא אליו מבט עצוב. "הם היו כאלה קטנים", אמר בהצטדקות. "הייתי מלטף אותם, ודי מהר הם היו נושכים לי את האצבעות ואני קצת לחצתי להם על הראש ואז הם היו מתים - כי הם היו כאלה קטנים. הלוואי שיהיה לנו ארנבים עוד מעט, ג'ורג'. הם לא כאלה קטנים".

"לעזאזל עם הארנבים. ואי־אפשר לסמוך עליך עם שום עכברים חיים. הדודה קלרה שלך נתנה לך עכבר מגומי ואתה בכלל לא רצית לשמוע ממנו".

"הוא לא היה טוב לליטופים", אמר לני.

להבת השקיעה התרוממה מפסגות ההרים והדמדומים נכנסו לתוך העמק, וחצי־חשכה נכנסה אל בין הערבות והשקמות. קרפיון גדול עלה אל פני האפיק, גמע אוויר ואז שב וצלל במסתוריות במים הכהים והשאיר אחריו מעגלים מתרחבים. מעל לראשיהם התנועעו שוב העלים, וציצות קטנות של כותנת ערבה נשרו ונחתו על פני המים.

"אתה הולך להביא את הענפים האלה?" תבע ג'ורג'. "יש הרבה שמה, מאחורי הגזע של השקמה ההיא. עצי סחף. לך כבר להביא אותם".

לני הלך אל מאחורי העץ והביא גיבוב של עלים וזרדים יבשים. הוא השליך אותם בערמה על תלולית האפר הישנה והלך להביא עוד ועוד. כבר היה כמעט לילה. כנפי יונה שירקקו מעל למים. ג'ורג' ניגש אל מצבור הענפים והצית את העלים היבשים. הלהבה איווששה וטיפסה במעלה הזרדים והמדורה ניצתה. ג'ורג' פרם את הצרור שלו והוציא שלוש פחיות של שעועית. הוא העמיד אותן סביב המדורה, סמוך מאוד לאש, אך בלי שייגעו ממש בלהבה.

"יש מספיק שעועית לארבעה", אמר ג'ורג'.

לני הביט בו מעל לאש. הוא אמר בסבלנות, "אני אוהב אותה עם קטשופּּ".

"טוב, אז אין לנו", התפרץ ג'ורג'. "תמיד אתה רוצה בדיוק את מה שאין לנו. אלוהים אדירים, אם הייתי לבד, החיים שלי יכלו להיות כל־כך קלים. הייתי יכול למצוא עבודה ולעבוד, ולא היו לי שום צרות. שום בלגן, ובסוף החודש הייתי יכול לקחת את החמישים דולר שלי וללכת לעיר ולקנות לי כל מה שאני רוצה. מה, הייתי יכול להישאר בבית־זונות כל הלילה. הייתי יכול לאכול בכל מקום שאני רוצה, מלון או בכל מקום, ולהזמין כל דבר מחורבן שיתחשק לי. והייתי יכול לעשות את זה כל חודש מחורבן. להזמין גלון ויסקי, או ללכת לאולם ביליארד ולשחק קלפים או ביליארד". לני כרע על ברכיו והביט מעל לאש בג'ורג' הכועס. ופניו של לני היו מתוחים באימה. "ובמקום כל זה, מה יש לי", המשיך ג'ורג' בזעם. "רק אתה! שלא מסוגל להישאר בשום עבודה ובגללך אני מאבד כל עבודה שיש לי ומתרוצץ בכל הארץ כל הזמן. וזה עוד לא הכי גרוע. אתה מסתבך בצרות. אתה עושה דברים רעים ואני צריך להציל אותך". קולו התרומם כמעט לצעקה. "בן־זונה משוגע אחד. בגללך אני בצרות כל הזמן". הוא עבר לנימה רבת־ההבעה של ילדות קטנות כשהן מחקות זו את זו. "רק רציתי למשש את השמלה של הבחורה הזאת - רק רציתי ללטף אותה כאילו שהיא עכבר - אז איך לעזאזל היא יכלה לדעת שרק רציתָ למשש את השמלה שלה? היא קופצת אחורה ואתה ממשיך לתפוס לה בשמלה כאילו שהיא עכבר. היא צורחת ואנחנו צריכים להתחבא בתעלת השקיה כל היום, וכל הבחורים מחפשים אותנו, ובלילה אנחנו צריכים להתגנב החוצה בחושך ולהסתלק מהמדינה. כל הזמן משהו כזה - כל הזמן. הלוואי שהייתי יכול לשים אותך בכלוב עם איזה מיליון עכברים ולתת לך לעשות חיים". הזעם סר ממנו בבת־אחת. הוא הביט מעֵבר לאש בפניו המיוסרים של לני, ואחר־כך הביט מבויש בלהבות.

כעת היה ממש חשוך, אבל האש האירה את גזעי העצים ואת הענפים המתקמרים למעלה. לני זחל לאט ובזהירות מסביב למדורה עד שהגיע קרוב לג'ורג'. הוא ישב על עקביו. ג'ורג' סובב את שימורי השעועית כך שצידם האחר יפנה אל האש. הוא העמיד פנים שאינו מודע ללני הקרוב אליו כל־כך.

"ג'ורג'", חֶרֶשׁ. אין תשובה. "ג'ורג'!"

"מה אתה רוצה?"

"אני סתם צחקתי, ג'ורג', אני לא רוצה קטשופּ. לא הייתי אוכל קטשופּ אפילו אם היה לי כאן על־ידי".

"אם היה כאן, היית יכול לאכול קצת".

"אבל לא הייתי אוכל בכלל, ג'ורג'. הייתי משאיר את כולו לך. היית יכול לשפוך אותו על השעועית שלך, ואני לא הייתי נוגע בו בכלל".

ג'ורג' עדיין נעץ מבט קודר באש. "כשאני חושב איזה יופי הייתי יכול לבלות בלעדיך, אני משתגע. אין לי רגע שקט".

לני עדיין כרע על ברכיו. הוא שלח את מבטו אל האפלה שמעבר לנהר. "ג'ורג', אתה רוצה שאני ילך וישאיר אותך לבד?"

"לאן בדיוק היית יכול ללכת?"

"טוב, הייתי יכול. הייתי יכול ללכת לגבעות שמה. הייתי מוצא לי מערה".

"כן? ואיך היית אוכל? אין לך אפילו מספיק שכל בשביל להשיג משהו לאכול".

"הייתי מוצא דברים, ג'ורג'. אני לא צריך אוכל טעים עם קטשופּ. הייתי שוכב לי בשמש ואף־אחד לא היה עושה לי כלום. ואם הייתי מוצא עכבר, הייתי יכול להשאיר לי אותו. אף־אחד לא היה לוקח לי אותו".

ג'ורג' נתן בו מבט מהיר ושואל. "הייתי רשע, נכון?"

"אם אתה לא רוצה אותי, אני יכול ללכת לגבעות ולמצוא לי מערה. אני יכול ללכת בכל רגע".

"לא - תקשיב! אני סתם צחקתי, לני. כי אני רוצה שתישאר אתי. הצרה עם העכברים היא שתמיד אתה הורג אותם". הוא השתהה. "בוא אני אגיד לך מה אני אעשה, לני. בהזדמנות הראשונה אני אתן לך כלבלב. אולי אותו אתה לא תהרוג. זה יהיה יותר טוב מעכברים. ואותו אתה תוכל ללטף יותר חזק".

לני התעלם מן הפיתיון. הוא חש שיש לו יתרון עכשיו. "אם אתה לא רוצה אותי, אתה רק צריך להגיד, ואני ילך לגבעות האלה בדיוק שמה - בדיוק למעלה לגבעות האלה אני ילך לחיות לבד. ואף־אחד לא יגנוב לי שום עכברים".

ג'ורג' אמר, "אני רוצה שתישאר אתי, לני. אלוהים, אם תהיה לבד, מישהו עוד יכול לחשוב שאתה זאב־ערבות ולירות בך. לא, תישאר אתי. דודה קלרה שלך לא היתה רוצה שתתרוצץ לבד, אפילו שהיא מתה".

לני דיבר בערמומיות. "תספר לי - כמו שכבר עשית".

"מה לספר לך?"

"על הארנבים".

ג'ורג' רטן, "אתה לא תסחט ממני".

לני התחנן. "נו, ג'ורג'. תספר לי. בבקשה, ג'ורג'. כמו שכבר עשית".

"אתה מת על זה, מה? בסדר, אני אספר לך, ואחר־כך נאכל את הארוחה שלנו..."

קולו של ג'ורג' העמיק. הוא חזר על מלותיו בקצב, כאילו אמר אותן פעמים רבות קודם־לכן. "בחורים כמונו, שעובדים בחוות, הם הבחורים הכי בודדים בעולם. אין להם משפחה. הם לא שייכים לשום מקום. הם באים לחווה לעבוד ולעשות כסף, ואז הם הולכים לעיר ומפוצצים את כולו, ואז הם עוד פעם קורעים את עצמם בחווה אחרת. אין להם בכלל לְמה לחכות".

לני התמוגג. "זהו - זהו. עכשיו תספר לי איך זה אצלנו".

ג'ורג' המשיך. "אצלנו זה לא ככה. לנו יש עתיד. לנו יש מישהו לדבר אתו, מישהו שאכפת לו עלינו. אנחנו לא צריכים לשבת בשום בָּאר ולפוצץ את הכסף שלנו רק כי אין לנו שום מקום אחר ללכת אליו. אם אחד מהבחורים האחרים נכנס לבית־סוהר, הוא יכול להירקב שם בלי שאף־אחד ישים עליו. אבל לא אנחנו".

לני התפרץ לדבריו. "אבל לא אנחנו! ולמה? כי... כי אני - אתה דואג לי, ואתה - אני דואג לך, בגלל זה". הוא צחק בהנאה. "תמשיך, ג'ורג'!"

"אתה יודע את זה בעל־פה. אתה יכול לעשות את זה בעצמך".

"לא, אתה. אני שוכח חלק. תספר לי איך זה יהיה".

"בסדר. יום אחד - אנחנו נאסוף את כל הכסף ויהיה לנו בית קטן וכמה אקרים ופרה וכמה חזירים ו–"

"ואנחנו נחיה רק על מִשְׁמני הארץ", צעק לני. "ויהיו לנו ארנבים. תמשיך, ג'ורג'. תספר על מה שיהיה לנו בגינה, ועל הארנבים בכלובים, ועל הגשם בחורף, ועל התנור, וכמה סמיכה תהיה השמנת מעל החלב, שבקושי יהיה אפשר לחתוך אותה. תספר על זה, ג'ורג'".

"למה שלא תעשה את זה בעצמך? אתה יודע הכל".

"לא... תספר אתה. זה לא אותו דבר אם אני מספר את זה. תמשיך... ג'ורג'. איך תיתן לי לטפל בארנבים".

"טוב", אמר ג'ורג', "יהיו לנו גן־ירק גדול, וכלוב ארנבים, ותרנגולות. וכשיֵרד גשם בחורף, אנחנו פשוט נגיד לעזאזל העבודה, ונדליק לנו אש בתנור ונשב ממול ונקשיב לגשם שיורד על הגג - שטויות!" הוא שלף את האולר שלו. "אין לי זמן להמשיך". הוא נעץ את האולר במכסה של אחת מפחיות השימורים, חתך את המכסה והושיט את הפחית ללני. אחר־כך פתח עוד פחית. מכיס המקטורן הוציא שתי כפות והושיט אחת מהן ללני.

הם ישבו על־יד האש ומילאו את פיותיהם בשעועית ולעסו במרץ. שעועיות אחדות החליקו מזווית פיו של לני. ג'ורג' החווה בכף שלו. "מה תגיד מחר כשהבוס ישאל אותך שאלות?"

לני חדל ללעוס ובלע. פניו התרכזו. "אני... אני לא... יגיד אף מלה".

"ילד טוב! כל הכבוד, לני! יכול להיות שאתה משתפר. כשיהיו לנו הכמה אקרים האלה אני באמת אוכל לתת לך לטפל בארנבים. בעיקר אם תמשיך לזכור כל־כך טוב".

לני השתנק מגאווה. "אני יכול לזכור", אמר.

ג'ורג' נופף שוב בכף. "תקשיב, לני. אני רוצה שתסתכל פה מסביב. אתה יכול לזכור את המקום הזה, נכון? החווה נמצאת עוד חצי קילומטר בכיוון הזה. פשוט הולכים לאורך הנהר, כן?"

"בטח", אמר לני. "אני יכול לזכור את זה. לא זכרתי שאני לא יגיד אף מלה?"

"ועוד איך זכרת. טוב, תקשיב. לני - אם במקרה תסתבך בצרות כמו תמיד, אני רוצה שתבוא בדיוק למקום הזה ותתחבא בשיחים".

"תתחבא בשיחים", אמר לני לאט.

"תתחבא בשיחים עד שאני אבוא לחפש אותך. אתה יכול לזכור את זה?"

"בטח שאני יכול, ג'ורג'. להתחבא בשיחים עד שאתה תבוא".

"אבל אתה לא תסתבך בצרות, כי אם כן, אני לא אתן לך לטפל בארנבים". הוא השליך את הפחית הריקה שלו לתוך השיחים.

"אני לא יסתבך בצרות, ג'ורג'. אני לא יגיד אף מלה".

"בסדר. תביא את הצרור שלך לפה אל האש. יהיה נעים לישון פה. להסתכל למעלה, והעלים. אל תגדיל את האש יותר. ניתן לה להתכבות לבד".

הם הציעו את משכבם על החול, וכששככה הלהבה הלך והצטמצם מעגל האור; הענפים המתעקלים נעלמו ורק הבהוב קלוש נראה בַּמקום של גזעי העצים. לני קרא מתוך החשכה, "ג'ורג', אתה ישן?"

"לא. מה אתה רוצה?"

"בוא נגדל ארנבים בכל־מיני צבעים, ג'ורג'".

"בטח", אמר ג'ורג' בקול מנומנם. "ארנבים אדומים וכחולים וירוקים, לני. מיליונים".

"עם פרווה, ג'ורג', כמו שראיתי ביריד בסַקרָמֶנטוֹ".

"בטח, עם פרווה".

"כי אני יכול ללכת בלי בעיות, ג'ורג', ולחיות במערה".

"אתה יכול ללכת לעזאזל", אמר ג'ורג'. "שתוק כבר".

האור האדום התעמעם על הגחלים. על גבעה מעבר לנהר צרח זאב־ערבות, וכלב ענה לו מן העֵבר הזה של הזרם. עלי השקמות רישרשו ברוח לילית קלה.