שם (סיפורים)

המטוס חג במעגלים, ממשיך לטוס זמן רב ונמוך מאוד.

מבעד לחלונות הקטנים נשקף למטה נוף של יערות. כמו מרבד אפל הוא משתרע למרחקים. בכל עֵבר מגלות עינינו רק יערות: הם נראים סבוכים, צפופים, ירוקים כהים ונדמה שאין להם סוף.

כעת, במבט של תיירת, שפע השטחים המיוערים מדהים אותי. למרות שהיערות של וילנה וסביבתה שזורים ברקע ילדותי המוקדמת, אני מופתעת.

נולדתי מוקפת יערות. משפחתי נפשה אז בבית הקיט. אבי המשיך לנהל את עסקיו בעיר ורק בסופי שבוע היה מצטרף אל משפחתו. כאן אמי ניהלה ביד רמה את ענייני הבית בעזרת החדרנית, המטפלת ומחנכת הילדים.

מאוחר יותר חזרנו אל היערות פעמים רבות. בהפסקות, אך בכל־זאת בהתמדה.

הכרנו אותם, לכן חזרנו אליהם גם בזמנים קשים.

הם שימשו לנו מקלט ומחבוא, הגנה וקבורה. הגנו עלינו מפני הגירוש לערבות סיביר בימי השלטון הסובייטי ונשארנו בצילם גם כשהשלטונות התחלפו ולחמו אלו באלו: פולנים, ליטאים, רוסים, גרמנים.

הכיבוש הגרמני מצא אותנו ביער. מהיער הובילו אותנו בשיירה הולכת ומתארכת אל בין חומות הגטו.

כשהצלחנו לברוח, שוב הגענו לכאן לחפש אחר הצלה.

חבויים בין העצים, חיכינו לחזית המתקרבת. כשהגיעה, הפתיעה. יריות מכל הכיוונים: מי יורה? הגרמנים? הרוסים?

דומייה ממושכת ומוזרה. אין גרמנים, אין רוסים, אין איש. רק ממרחקים נשמע רעש של כלי־רכב כבדים. מדי פעם קול ירייה בודד ושוב דומייה.

נשארנו לבד בבקתה. האיכר ופרתו היחידה הסתלקו זה מכבר אל עומק היער.

רוסים, לחש בהתרגשות אחד מאתנו. הוא הבחין בדמויות אחדות, הנעות ומתקרבות בין השיחים. גברים גדולים, רחבי כתפיים. דיברו רוסית. הם "סיביריאקים" שבודקים את מצב החזית לפני המחנה, הוסיף מישהו אחר.

לפתע צרור יריות. שוב דומייה. מתים. שעות חולפות, ערב, לילה. נדמה שהלוחמה עצמה פסחה עלינו. שעות של שקט. רק אוושה קלה של יערות.

שוב צרור יריות ממרחקים. אחריו קול חריקת גלגלים. עגלות מלאות חיילים גרמנים פצועים.

פתאום בוקעת שירה מכיוון הדרך. שירת נכאים. הקול הולך ומתחזק.

קבוצת חיילים גרמנים שפופי ראש. נער רוסי קטן, אולי בן שש־עשרה, מוביל אותם. רובהו במצב הכן. הוא פוקד עליהם לשיר והם שרים.

חיילים נאצים מושפלים וכנועים מובלים על־ידי נער צעיר. מראה בלתי־נשכח.

אחרי חמישים שנה קשה לאתר את המקומות בהם שהינו. בדמיוני ראיתי את עצמי מגיעה בקלות ובמהירות אל הבית ששימש לנו מחבוא. זכרתי את השביל, שהתבונַנו בו יום יום בחשד ובאימה.

איש לא הכיר את השמות שזכרנו, מלבד יהודי דובר יידיש שישב על גדת נהר הווילייה ושיחק שח. על־יד הנהר שבו למדתי לשחות בגיל שלוש. האיש הצביע על כיוון. נסענו.

היערות כמעט לא השתנו. אבל במקום דרכי עפר נסללו כבישים. השמות של המחוזות, הרחובות, שונו ותורגמו לליטאית. כבישים רבי מסלולים חוצים עתה את סבך היערות.

ארבע שעות המשכנו לנוע במכונית שכורה בשבילי היערות ולא זיהינו דבר.