שמים אחרים

1 ההווה מיילס

עפר נרמס תחת צמיגי הג׳יפ שלי כשעצרתי בשולי כביש מהיר דו־נתיבי. כיביתי את המנוע, שקעתי בריפוד העור ושלחתי מבט אל השדה הפתוח.

ולרגע המעטה הדק שהפריד בין אז לעכשיו נעלם, והרגשתי כאילו אני נמצא שש שנים קודם לכן.

שוכב על גבי מתחת לשמים אפופי עשן ומחכה שהמוות יבוא לקחת אותי. שישִׂים קץ לכאב.

הייתי בטוח שכך יקרה.

אבל אז שמעתי את הקולות. קודם את קולו של רן — חלוש כל־כך, לא יותר מלחישה. ואז את קולה של טורי.

אבל לא את קולה של פייג׳.

לא את פייג׳.

הסטתי את מבטי אל מושב הנהג וכמעט ציפיתי למצוא אותה שם. אבל החלל היה ריק. מלבד בקבוק סגור של מייקר׳ס מארק. נוזל ענברי ועשיר שלחש הבטחות לשלווה. לתהום הנשייה.

שקרים. הכול שקרים.

כי לא משנה מה שתיתי או עישנתי או בלעתי, השלווה חמקה ממני. הרוגע מת בשדה הזה לפני שנים. נמחץ תחת משקלה של מתכת מעוקמת וטבע בגשם השוטף.

העוויתי את פניי ונעצתי את אצבעותיי בשריר שבירכי, בדיוק במקום שבו העצם הגיחה מהעור. רגלי סבלה את רוב הפגיעה. שבר בעצם הירך. פיקת ברך יצאה ממקומה. שבר ספירלה בשוקה.

אולי אם לא הייתי מתופף, זה לא היה משנה. אבל הפציעות השתיקו את הקצב שלי. למרבה הצער, לא היה קבר שיציין את לכתו. אין אנדרטה לקצב שאבד. רק השדה הריק הזה.

נראה שבגלל זה תמיד הגעתי לכאן. למקום שבו המוזיקה מתה. לצד חברי הטוב והבחורה האהובה עליי.

נשפתי אוויר ואחסנתי את הבקבוק בכיס הפנימי של ז׳קט העור שלי. אחרי שני אשפוזים במחלקה הפסיכיאטרית במילווד, ידעתי שלא כדאי לי להתקרב מדי לאש. אבל לא היה אכפת לי. לא תכננתי לשתות אותו.

פתחתי את הדלת הכבדה, הנחתי יד על ההגה וירדתי מהמושב. וידאתי שאני נוחת על הרגל הבריאה. לא טרחתי להביא את המקל. לא היה צורך בהעמדת פנים.

לא כאן.

כשדשדשתי בין השיחים היבשים, השיר Blackbird בקע מרמקול הטלפון. טורי. הפסקתי לספור כמה פעמים היא התקשרה.

וכן, הבנתי. היא דאגה.

לפני פחות מעשרים וארבע שעות היינו על במה בזילקר פארק והופענו בפסטיבל הרוק הגדול ביותר שאוסטין ראתה מימיה. איחוד של דמג׳ד. מופע אחרון לטובת המעריצים. וסגירת מעגל לטורי ולי.

סוף־סוף.

אלא... שלא הרגשתי שמשהו נסגר.

עד כמה שרציתי, לא יכולתי לדבר על זה עם טורי. לא עכשיו.

היא התקדמה בחיים. החלימה מהאבל. התאהבה שוב. ובמובן מסוים, זה קירב בינינו.

אחרי התאונה התרחקנו. וזה היה לטובה. זה מה שהיינו צריכים לעשות. כי כשהיינו יחד וחלקנו את אותו מרחב, הרגשנו כאילו סך כל האובדן שלנו גדול מדי. מכרסם מדי.

הידיעה שטורי נמצאת אי־שם בעולם עם לב כבד כמו שלי, הקלה את נשיאת העול שרבץ עליי.

אבל עכשיו הרגשתי את כובד משקלו בחריפות עזה משהרגשתי בשנים האחרונות. עובדה שהייתי נחוש להסתיר. ולכן התחמקתי מהשיחות שלה.

הגעתי אל הקצה המרוחק של השדה, התיישבתי על האדמה הרכה מתחת לקליפה השרופה של עץ הבוקיצה שלידו מצאתי את רן וגם איבדתי אותו כעבור כמה דקות.

״הי, חבר. בטח שמעת על ההופעה אתמול בערב.״ קולי ירד ללחישה והשפלתי את המבט. ״ברור ששמעת.״ עצמתי את עיניי ונשפתי ברטט. שלפתי את הוויסקי מכיסי. ״זה היה מוזר, שתדע, שלא היית איתנו בחגיגה. לכן החלטתי שאביא את החגיגה אליך.״

סובבתי את הפקק באצבעות רועדות ונאבקתי בדחף לקרב את הבקבוק אל שפתיי.

כוס אחת. מה כבר יקרה?

כששקלתי להשליך לפח שנים של פיכחות, רוח נשבה על פני השדה והעיפה איתה אדמה ואבק.

צחקקתי ושפשפתי את החול מעיניי. ״המסר נקלט. אתה לא צריך להתעצבן.״

לא הייתי אלכוהוליסט. או מכור לסמים. אבל האלכוהול היה עדיין מדרון חלקלק. שנה אחרי התאונה נחַתִּי בגמילה בגלל מנת יתר ״מקרית״ שלא הייתה מקרית כלל וכלל. נדרש שבוע שלם בטיפול הפסיכולוגי כדי לרדת לשורש הבעיה האמיתית. דיכאון מפֵָרק נפש — מהסוג הקליני.

נתנו לי תרופות שהרחיקו את העננים הכהים. רוב הזמן. אבל מעולם לא סיפרתי לאיש על האבחנה שלי. איכשהו היה קל יותר להניח לאנשים להאמין שאני שיכור.

באנחה, הפכתי את הבקבוק. ״מתגעגע אליך, אחי.״ אחרי שטיפַּת המשקה האחרונה נספגה באדמה המקודשת, קמתי על רגליי. ״נתראה בצד השני.״

הבטתי סביבי בפעם האחרונה והפסקתי לנשום כשראיתי חלקת פרחי בר קטנה במרחק כעשרים מטרים משם. רוב הפרחים שעל הגבעולים קמלו, אבל נותרו כמה ניצנים.

אדומים, כמו השיער של פייג׳.

אחרי כל השנים, מצאתי אותה.

רגליי נעו במהירות ובהתנגדות מעטה מצד רגלי הפצועה. העברתי יד על עלי הכותרת הרכים והקטיפתיים ודמעות זלגו על לחיי והפתיעו אותי. כי מעולם לא בכיתי על פייג׳. היא לא ביקרה אותי בחלומות. ולא ראיתי את פניה כשעצמתי את עיניי.

זה היה העונש שלי. המחיר ששילמתי על שדחיתי אותה באותו לילה אחרון.

אבל באותם רגעים היא הייתה איתי. ריחה נישא ברוח וחמימותה נגעה בעורי. והיא נתנה לי את הדבר היחיד שנזקקתי לו, גם אם לא הייתי ראוי לו.

מחילה.