שמים שחורים

הכוכבים הנופלים, אותם הבזקי אור חטופים שרואים בשמי הלילה בסוף השליש הראשון של אוגוסט, אינם באמת כוכבים. הם גרגרי חול ורסיסי סלעים המגיעים משובל של כוכב שביט שדרכו עובר כדור הארץ בכל שנה בתקופה הזאת, מתלהטים ומתכלים כשהם חודרים לאטמוספירה במהירות עצומה. אך המשורר האיטלקי בן המאה התשע־עשרה ג׳וֹבאנּי פַּסְקוֹלי ראה בהם דמעות משמיים, דמעות על אביו שאלמונים ירו בו למוות כששב לביתו על כרכרת הסוסים שלו בעשרה באוגוסט 1867.

[...] יָדַעְתִּי מַדּוּעַ

כֹּה רַבּוּ כּוֹכָבִים בּוֹעֲרִים־דּוֹעֲכִים

בַּאֲוִיר הַשָּׁלֵו, וְכֹה רַב הַבֶּכִי

הַמַּזְהִיר בְּכִפַּת הַשָּׁמַיִם.

שָׁבָה דְּרוֹר לְקִנָּהּ;

הֲרָגוּהָ; נָפְלָה בַּחוֹחִים,

נָשְׂאָה בְּפִיהָ חֶרֶק,

טֶרֶף לָאֶפְרוֹחִים.

עַתָּה שָׁם, כְּבִצְלָב, הִיא תּוֹשִׁיט

הַתּוֹלַעַת לְרָקִיעַ רָחוֹק;

וְקִנָּהּ הוּא בַּצֵּל, מְצַפֶּה

בְּצִיּוּץ הַהוֹלֵךְ וְנָדַם.

גַּם אָדָם הָיָה שָׁב לְקִנּוֹ,

הֲרָגוּהוּ וְאָמַר: "סָלַחְתִּי,"

עָמְדָה בְּעֵינָיו זְעָקָה:

שְׁתֵּי בֻּבּוֹת הֵבִיא מַתָּנָה...

עַתָּה שָׁם בְּבַיִת בּוֹדֵד,

מְחַכִּים, מְחַכִּים לוֹ לַשָּׁוְא,

הוּא דּוֹמֵם וְתָמֵהַּ מַצְבִּיעַ

עַל בֻּבּוֹת לְרָקִיעַ רָחוֹק.

וְאַתָּה, הָרָקִיעַ, מִגָּבְהֵי עוֹלָמוֹת

בְּהִירִים, אֵינְסוֹפִי וְאַלְמָוֶת,

הוֹי, בִּבְכִי כּוֹכָבִים תְּכַסֶּה,

קֹרֶט זֶה הָאָטוּם, עוֹלָם זֶה בֶּן־עַוְלָה!

באתי לכאן עם שניים מנכדיי, מרחק של כשלוש שעות נסיעה מהבית, כדי שנוכל לצפות בכוכבים הנופלים בלי שהתאורה המלאכותית תגבר על הבהירות הטבעית של שמי הלילה. עוד משפחות נמצאות אתנו על הגבעה הזאת. שוכבים פרקדן על מחצלת שפרשנו על אדמת המדבר הקשה והסלעית. לא חם עתה כמו ביום, אף מעט צונן. באופק בוהַק ורדרד המגיע מהבסיס הצבאי המרוחק כמה קילומטרים מכאן. פה ושם הבהוב של טלפונים ניידים. מפעם לפעם מישהו מצביע מעלה בקריאת התפעלות. לא רואים הרבה כוכבים נופלים הלילה. וכיום, שלא כמו אז, חלקם עשוי להיות פסולת חלל – שרידי טילים ולוויינים וחלליות שנשרפים בכניסתם לאטמוספירה.

והנגב שונה מאוד מהמדבר ההוא, הסהרה. אז, די היה לצאת מעט מהעיר כדי לראות שמיים זרועי כוכבים בלילה בלי ירח. ושם היו דיונות חול לבנות, שבן לילה יכלו לנדוד ממקום למקום. ואנחנו הרגשנו קצת כמו הדיונות ההן.

חלק מהכוכבים שאנחנו רואים אינו קיים כבר אלפי שנים; לאורם נדרש זמן רב להגיע אלינו, ואנחנו צופים בהם ומביטים בעבר הרחוק שלנו. גם צורתן של קבוצות הכוכבים משתנה עם הזמן, ובעוד אלפי שנים מהיום הדוּבּה הגדולה והדובה הקטנה וה־W של קַסְיוֹפֵּיָה ייראו אחרת; אבל שישה עשורים לא השפיעו עליהן.

אך כמה הם השפיעו עלינו. כמה השתנינו לעומת השמיים הנצחיים האלה. כמה זמניים נראים חיינו, מה עלובות טרחותינו היומיומיות לעומתם, מה טפלים המאבקים והמלחמות והרדיפה אחר הכבוד. כמה טובים יכולנו להיות לוּ זכרנו מפעם לפעם שאנחנו גרגר זעיר ביקום, שנשוב כולנו להיות עפר של כוכבים.

השמיים השחורים האלה יכולים היו להיות מקור של השראה. עבורי היום הם בעיקר מקור של חרדה.