שמי חצות

1

כשהשמש חזרה לבסוף אל החוג הארקטי והכתימה את השמיים האפורים בפסים לוהטים של ורוד, אוגוסטין עמד בחוץ והמתין. כבר חודשים שלא הרגיש מגע של אור טבעי על פניו. הבוהק הוורדרד שגלש מעבר לאופק וחלחל אל הכחול הקפוא של הטונדרה הטיל צללים סגולים כהים על פני השלג. השחר טיפס כמו חומה של אש רעבתנית, והוורוד העדין העמיק לכתום, אחר כך לארגמן, וכילה את שכבות העננים העבות אחת־אחת עד שכל מרחבי השמיים עלו באש. אוגוסטין התענג על הזוהר הרך, ועורו עקצץ.

השמיים המעוננים היו חריגים לעונת האביב. מיקומו של מצפה הכוכבים נבחר בשל מזג האוויר הנאה, אטמוספרת הקוטב הדקה וגובהם של הרי הקוֹרְדִיֵירָה. אוֹגי ירד במדרגות הבטון של המצפה אל השביל שנחצב במדרון התלול של ההר — מטה לעבר מקבץ בנייני השירות שקינן בשיפוע המדרון, והלאה מעבר להם. כשחלף על פני הבניין האחרון, השמש כבר התחילה לשקוע, והצבע להתפוגג. היום בא והלך בתוך עשר דקות — אולי פחות. פסגות מכוסות שלג התמשכו עד האופק הצפוני. מדרום גלשו המרחבים החלקים של הטונדרה הרחק־הרחק. בימים טובים, בד הציור הריק של הנוף מילא אותו נינוחות; בגרועים הוא הרגיש על סף שיגעון. הארץ הזאת לא ראתה אותו בעין יפה, ולא היה לו לאן ללכת. הוא עדיין לא ידע בוודאות איזה סוג יום יהיה היום.

בחיים אחרים הוא נהג לארוז את מזוודת העור הרכה שלו בכל פעם שהסביבה דחתה אותו, כפי שהרבתה לעשות, ולמצוא מקום אחר ללכת אליו. זאת אפילו לא הייתה מזוודה גדולה במיוחד, אבל היא הכילה יפה את כל הרכיבים החיוניים לקיומו ואפילו נשאר מעט מקום פנוי. מעולם לא היה צורך בהובלה, בניילון בועות או במסיבות פרידה. אם החליט ללכת, בתוך שבוע כבר לא היה שם. ממלגת מחקר במדבר אַטַקָמָה שבצפון צ'ילה, ההתנסות הראשונה שלו עם כוכבים גוֹועים, לדרום־אפריקה, פורטו ריקו, הוואי, ניו־מקסיקו, אוסטרליה — בעקבות הטלסקופים החדישים ביותר, מערכי האנטנות הגדולים ביותר, כמו פירורי לחם שפוזרו על פני הגלובוס. וככל שרמת ההפרעה הארצית הייתה קטנה יותר, מה טוב. כך היה תמיד אצל אוגוסטין.

יבשות ומדינות היו חסרות משמעות לגביו; השמיים הם שהניעו אותו, ההתרחשויות מהעבר האחר של החלון האטמוספרי. מוסר העבודה שלו היה מוצק, האגו שלו מנופח, הישגיו פורצי דרך, אבל הוא לא היה שבע רצון. הוא מעולם לא היה שבע רצון, ולא יהיה לעולם. לא להצלחה השתוקק או אפילו לתהילה, אלא לראי ההיסטוריה: הוא רצה לבקע את היקום כאילו היה אבטיח בשל ולסדר את ערבוביית הזרעים שבפנים לנגד עיניהם של עמיתיו מוכי האלם. הוא רצה לאחוז בידיו את הפרי האדום הנוטף ולכמת את קרבֵי האינסוף, להשקיף לאחור אל ראשית הזמן ולזכות בהצצה אל תחילת הכול. הוא רצה שיזכרו אותו.

אבל הנה הוא כאן, בגיל שבעים ושמונה, על פסגת הארכיפלג הארקטי, בשולי התרבות האנושית — ועם הגיעוֹ לתחנה האחרונה של מפעל חייו הוא אינו יכול אלא ללטוש מבט בפניה העגומות של בורותו שלו.

מצפה הכוכבים בַּארְבּוֹ נבנה כשלוחה של ההר. האגרוף הקהה של כיפת הטלסקופ היתמר בהתרסה גבוה מכל דבר אחר למרחק קילומטרים, והשקיף על מרחבי הרכס כמו מפקח. במרחק כקילומטר דרומה משם, היכן שהטונדרה נכבשה והוחלקה בבולדוזר שהוטס מגרינלנד, היה שדה תעופה קטן עם האנגר, שסומן בדגלים כתומים מחזירי אור והיה תָחוּם בתאורה שכבר לא פעלה. ההאנגר עמד ריק, שדה התעופה נטוש. המטוסים האחרונים שנחתו שם הגיעו כדי לאסוף את החוקרים מהמוצב, והחדשות האחרונות מהציוויליזציה, לפני יותר משנה, דיברו על מלחמה.

האספקה במוצב נועדה לקיים תריסר חוקרים למשך תשעה חודשים: חביות דלק, מוצרי מזון עמידים, מים מטוהרים, ציוד רפואי, נשק וציוד דיג, מגלשי שלג ונעלי שלג וחבלי סנפלינג. ציוד המחקר היה רב משאוגי יוכל להשתמש בכולו, המידע שהצטבר רב משיוכל לעבּד בתריסר מחזורי חיים. באופן כללי הוא היה שבע רצון ממצב העניינים. מצפה הכוכבים היה ליבו של המוצב, בין בנייני מגורים, יחידות אחסון ומבני פנאי. המצפה היה הדבר הקבוע ביותר בבסיס — אחרי הכול, הטלסקופ הענקי היה הסיבה לכל השאר. את המבנים שהקיפו את המצפה היה אפשר לכנות כך רק בדוחק, והם הזכירו יותר אוהלים עמידים לפגעי מזג האוויר שהוקמו למטרות אכילה, שתייה, שינה ואחסון. מלגת המחקר השגרתית בבַּארְבּוֹ ניתנה לשישה עד תשעה חודשים, אבל ביום הפינוי אוגוסטין היה שם כמעט שנתיים. כך שעכשיו היה מדובר כבר בשלוש שנים. התוכנית משכה אליה גברים צעירים ונועזים, לעיתים קרובות היישר מהדוקטורט, שהיו להוטים להיחלץ מהעולם הצפוף של האקדמיה ולו לזמן־מה, לפני שיניחו לו לבלוע אותם לתמיד. אוגוסטין תיעב את החוקרים הללו הקבורים בספרים, שכל כולם תיאוריה וחסרים לחלוטין או כמעט לחלוטין ניסיון מעשי כלשהו. מצד שני, הוא היה מתקשה לנקוב בשם אדם שאינו מתעב.

אוגוסטין בחן את האופק בעיניים מצומצמות. מבעד לכיסוי העננים הכבד הוא הצליח לאתר בקושי את הכדור ההולך ושוקע של השמש, אשר שוסף לשניים במתאר המשונן של הרי הקוֹרְדִיֵירָה. השעה הייתה מעט אחרי שתים־עשרה בצהריים של סוף מארס. ליל הקוטב חלף סוף־סוף מעל חלקת האדמה הנידחת הזאת, ומעתה והלאה יתחיל היום לשוב בהדרגה. תחילה לאט, תוספת של כמה שעות אור בכל יום, בהצצה מעל קו האופק. אבל עד מהרה תזרח שמש חצות והכוכבים יתעמעמו. עד סוף זוהר הקיץ הוא כבר יקדם בברכה את ימי הדמדומים של הסתיו, ואז את השחור־הכחול של החורף, אבל נכון לעכשיו הוא לא היה יכול להעלות בדעתו מראה מנחם יותר מהמתאר הנמס של השמש המקננת קרוב לאופק, ואורה נשפך על פני הטונדרה השטוחה.

במישיגן, שם גדל, החורף הגיע ברכּוּת: אבקת השלג הראשון, התלוליות דמויות הכריות, גדילי הקרח שצמחו ארוכים וחדים ואז החלו בטיף טיף זלוג עד שֶׁצֶף האביב. כאן הכול היה קשוח. קודר. נוקשה כמו שולי יהלום, מדפים אדירים של קרח שלא נמסו לעולם וקרקע שלא הפשירה. בעוד שארית האור נמוגה משמי הצהריים, הוא צפה בדוב קוטב דוהר על אחד מרכסי ההרים בדרכו לצוד בים. אוגי היה רוצה להזדחל אל תוך הפרווה העבה של הדוב ולרכוס אותה סביבו. הוא דמיין את ההרגשה: להסתכל לאורך חרטום ארוך וכפות בגודל צלחות, להתגלגל על גבו ולהרגיש בחצי טונה של שרירים ושומן ופרווה נלחצים אל הקרקע הקפואה. לחטוף כלב ים מפתח הנשימה שלו בקרח ולהרוג אותו בחבטה עזה אחת, לנעוץ שיניים בבשרו, לתלוש גושים מהבילים של שומן ואז להירדם בערימת שלג לבנה ונקייה: שבע ומסופק. ללא מחשבות — רק אינסטינקטים. רק רעב וישנוניות. ותאווה, בזמן המתאים בשנה, אבל לעולם לא אהבה, לעולם לא אשמה, לעולם לא תקווה. בעל חיים שנועד להישרדות, לא להרהורים. הרעיון כמעט העלה על שפתיו חיוך, אבל אוגוסטין לא נהג להניע את פיו בכיוון הזה.

הוא לא הבין אהבה יותר מהדוב. מעולם לא הבין אותה. בעבר הוא הרגיש בצביטת רגש פחוּת מזה — בושה או חרטה או טינה או קנאה — אבל בכל פעם שהדבר קרה הוא היה נושא את מבטו לשמיים ומניח להם לשטוף את הרגש מעליו. רק הקוסמוס השרה עליו תחושה עזה. אולי מה שהרגיש היה אהבה, אבל הוא מעולם לא העניק לזה שם במודע. זה היה רומן חד־כיווני מכלה הכול שניהל עם ריקנות היקום כולו ומלאותו. לא היו לו מקום או זמן לבזבז על מאהבים פחותים מזה. וכך העדיף זאת.

הפעם היחידה שהתקרב להפניית רגשות עזים כלפי אדם אחר אירעה מזמן. הוא היה בשנות השלושים לחייו כשהכניס להיריון אישה יפהפייה עם מוח חד כתער במרכז המחקר בסוקורו שבניו־מקסיקו. גם היא הייתה מדענית, דוקטורנטית לקראת סיום כתיבת התֵזה, ובפעם הראשונה שנפגשו, אוגוסטין חשב שהיא מדהימה. הוא חש ניצוץ חמים למחשבה על התינוק שלהם כשבישרה לו את החדשות, כמו הבזק כוכב חדש במרחק שישה מיליארד שנות אור. מוחשי, יפהפה, אך בשלב שהגיע אליו הוא כבר גווע, אור דמדומים. לא היה די בזה. הוא ניסה לשכנע את האישה לעשות הפלה, ועזב את ההמיספרה כשסירבה. הוא נשאר בצד האחר של קו המשווה במשך שנים כי לא היה מסוגל לשאת את הקִרבה לילדה שאין לו היכולת לאהוב. הזמן חלף, ובסופו של דבר הוא טרח לברר את שם הילדה ואת תאריך הולדתה. הוא שלח לה טלסקופ חובבים יקר כשהייתה בת חמש, דגם של כיפת השמיים בגיל שש, מהדורה ראשונה חתומה של "קוסמוס" מאת קרל סייגן בגיל שבע. בשנה שלאחר מכן יום הולדתה השתכח ממנו, אבל בימי ההולדת תשע ועשר הוא שלח עוד ספרים, כרכים למתקדמים באסטרונומיה מעשית. ואז הוא איבד קשר איתה — עם שתיהן. חתיכת אבן הירח שנועדה ליום הולדתה הבא, שהשיג בתחבולות ממחלקת הגיאולוגיה באחת ממשרות המחקר הרבות שלו, הוחזרה אליו עם החותמת "כתובת שגויה". הוא משך בכתפיו והחליט להפסיק את החיפושים. המשחק הזה עם המתנות לא היה חכם, גמגום סנטימנטלי בחיים שמכל בחינה אחרת היו מבוססים על היגיון. מאותו יום והלאה הוא מיעט לחשוב על האישה המדהימה ובתה, ובסופו של דבר שכח מהן לחלוטין.

דוב הקוטב ירד בעצלתיים בצד האחר של ההר ונעלם מעיניו, נבלע בשלג. אוגי התכווץ עמוק יותר תחת ברדס מעילו המרופד והידק את השרוך סביב צווארו. רוח פרצים הקפיאה את גופו. הוא עצם עיניים, הרגיש בכפור הפריך בנחיריים, בתנועה חסרת התחושה של בהונותיו עמוק בתוך גרבי הצמר והמגפיים הכבדים. שערו וזקנו הלבינו לפני שלושים שנה, אבל עדיין נותרה תפזורת של שערות שחורות על הסנטר והצוואר, כאילו נטש את עבודת ההזדקנות גמורה למחצה והמשיך הלאה לפרויקט אחר. כבר שנים שהיה זקֵן, קרוב יותר למוות מאשר ללידה, ולא היה מסוגל ללכת רחוק או לעמוד לאורך זמן כמו פעם, אבל בחורף הזה הוא התחיל להרגיש זקֵן במיוחד. עתיק ממש. כאילו הוא מתחיל להתכווץ, עמוד השדרה שלו מתעקל באיטיות, עצמותיו מתגודדות יחד. הוא התחיל לאבד תחושת זמן, דבר שכיח בחשכת החורף האינסופית, אבל נוסף על כך גם את תחושת מחשבותיו שלו. הוא היה מגיח כמו מחלום בלי לדעת מה חשב לפני רגע, היכן הלך, מה עשה. הוא ניסה לדמיין מה יעלה בגורל אַייריס כשלא יהיה עוד. ואז עצר בעצמו. במקום זה הוא ניסה שלא יהיה אכפת לו.

עד שחזר למגדל הפיקוח, הצבע נמוג מהשמיים והוחלף בכחול כהה של דמדומים. אוגוסטין דחף את דלת הפלדה הכבדה בכתפו ופתח אותה במאמץ גדול. זה היה קשה לו יותר מאשר בשנה שעברה. עם כל עונה חולפת נראה שגופו שברירי יותר. הרוח טרקה את הדלת מאחוריו. כדי לחסוך בדלק הוא חימם רק את הקומה העליונה של מצפה הכוכבים: חדר אחד ארוך שבו החזיק את כל המכשירים היקרים לליבו, והיכן שהוא ואייריס ישנו. כמה פריטי נוחות מהקומות הנמוכות ומבנייני השירות הועברו לכאן: שתי כירות חשמליות זהות, קן עשוי שקי שינה ומזרני יחיד גבשושיים, אוסף דל של כלים וסירים וסכו"ם, קומקום חשמלי. אוגי נאלץ לנוח עם כל מדרגה שטיפס. כשהגיע לקומה השלישית הוא סגר את דלת חדר המדרגות מאחוריו כדי שהחום לא יברח. הוא השיל מעליו באיטיות את שכבות ביגוד החורף ותלה כל פריט על שורת הווים הארוכה שעל הקיר. ווים רבים מדי לאדם אחד. כל כפפה קיבלה וו משלה. הוא הסיר את הצעיף ותלה גם אותו, מפזר את בגדיו לאורך מתלה המעילים. אולי הוא ניסה לצמצם את תחושת הריקנות בחדר — למלא את החלל סביבו בעקבות של עצמו כך שהבדידות המייללת תבלוט פחות. כמה חולצות פלנל היו תלויות בקצה האחר, זוג לבנים ארוכים, כמה סוודרים עבים. הוא נאבק בכפתורי המעיל המרופד שלו ואז ברוכסן, ותלה גם אותו.

מאייריס לא היה סימן. היא דיברה רק לעיתים נדירות, אם כי פה ושם זמזמה לעצמה בשקט, נעימות משל עצמה שנדמה כי הן עולות ויורדות עם קול הרוח הנחבטת בכיפה מעליהם: התזמורת הסביבתית. הוא עצר והאזין כדי לאתר אותה, אבל לא שמע דבר. לעיתים קרובות אוגוסטין לא ראה אותה כשלא זזה, ועכשיו סרק את החדר בדקדקנות בחיפוש אחר מצמוץ קל, הצליל החרישי של נשימתה. רק שניהם היו שם, והטלסקופ, והטונדרה. אחרוני החוקרים האזרחיים נלקחו בטיסה בחזרה לבסיס הצבאי הקרוב ביותר לפני שנה כמעט, ומשם חזרו לכל מקום שהגיעו ממנו כדי להתאחד עם משפחותיהם. משהו קטסטרופלי התרחש בעולם שבחוץ, אבל איש לא אמר יותר מזה. החוקרים האחרים לא הטילו ספק במציליהם — הם ארזו את חפציהם בחיפזון ועשו את מה שהורה להם צוות הפינוי לעשות, אבל אוגוסטין לא רצה לעזוב.

יחידת חיל האוויר שהגיעה כדי להחזיר את המדענים הביתה אספה את כולם במשרד המנהל לפני שהתחילו לארוז את הבסיס. הקפטן הקריא את שמות החוקרים ומסר להם הנחיות מתי וכיצד לעלות על מטוס ההרקולס הממתין על המסלול.

"אני לא מתכוון לעזוב," אמר אוגוסטין כשהקריאו את שמו. אחד החיילים צחק. כמה מדענים נאנחו. תחילה איש לא התייחס לדבריו ברצינות. אבל לאוגוסטין לא הייתה שום כוונה לוותר. הם לא ישלחו אותו למטוס עם העֵדֶר — עבודתו הייתה כאן. חייו היו כאן. הוא יסתדר יפה מאוד בלי האחרים, ויעזוב כשירגיש מוכן.

"אף אחד לא יחזור, אדוני," אמר הקפטן, שכבר התחיל לאבד סבלנות. "כל מי שיישאר בבסיס הזה יהיה מקורקע כאן. או שתבוא איתנו עכשיו או שלא תבוא בכלל."

"אני מבין," אמר אוגוסטין. "ואני לא בא."

הקפטן בחן את פניו של אוגוסטין וראה רק זקן מטורף, מטורף דיו להתכוון לדבריו. הוא נראה כמו חיית בר: שיניים חשופות, שיער פנים סומר ועיניים שלא מצמצו. היו לקפטן יותר מדי דברים לעשות ולא היה לו זמן לשכנע בהיגיון את חסר ההיגיון. יותר מדי אנשים אחרים לדאוג להם, יותר מדי ציוד להעביר, ולא מספיק זמן. הוא התעלם מאוגוסטין וסיים את הפגישה, אבל בעוד החוקרים האחרים מתפזרים, ממהרים לארוז, הקפטן לקח את אוגוסטין הצידה.

"מר לוֹפְטְהאוּס," אמר, וקולו מאופק אבל עוין בבירור. "זאת תהיה שגיאה. אני לא אעלה איש זקן בכוח על מטוס, אבל תאמין לי שאף אחד לא מתבדח כאן לגבי ההשלכות. אף אחד לא יחזור."

"קפטן," אמר אוגוסטין והסיר את ידו של האיש שנחה על זרועו, "אני מבין. עכשיו פאקינג תתפוס מרחק."

הקפטן נענע את ראשו וצפה באוגוסטין, שהסתלק בזעף וטרק את דלת משרד המנהל. אוגי נסוג אל הקומה העליונה של מצפה הכוכבים ועמד מול החלונות הפונים דרומה. מתחתיו התרוצצו המדענים האחרים בין אוהלים ובנייני שירות, סחבו תיקים ומזוודות, זרועותיהם עמוסות ספרים וציוד ומזכרות. כמה אופנועי שלג עמוסים מיהרו מעלה־מטה במדרון ההר אל ההאנגר ובחזרה, ולנגד עיניו של אוגי החלו המדענים לעזוב טיפין־טיפין אל המטוס עד שנשאר לבדו.

המטוס המריא מבין קפלי הטונדרה, שם קינן ההאנגר, ממש מחוץ לטווח ראייה, ואוגוסטין עקב אחריו כשנעלם בשמיים החיוורים, עד שרעם המנועים נמוג באנקת הרוח. הוא המשיך לעמוד מול החלון זמן ממושך והניח לבדידות שבמצבו לשקוע בתודעתו. בסופו של דבר הוא הסב את גבו אל החלון וסקר את חדר הבקרה. הוא התחיל להזיז הצידה את שרידי עבודתם של עמיתיו, להתאים את החלל לצרכיו ולצרכיו בלבד. דבריו של הקפטן, "אף אחד לא יחזור," הדהדו בדממה הפתאומית. הוא ניסה לעכל את המציאות הזאת, להבין את משמעותה לאשורה, אבל הרעיון היה קצת יותר מדי סופי, קצת יותר מדי קיצוני, והוא לא הצליח לאחוז בו זמן ממושך. האמת הייתה שלא היה לאוגוסטין אל מי לחזור. לפחות כאן לא יהיו תזכורות לזה.

יום־יומיים לאחר מכן הוא מצא את אייריס — היא הסתתרה באחד המעונות הריקים, מצונפת על מזרן חשוף, התחתון במיטת קומתיים, לאחר שהושארה מאחור כמו מזוודה זנוחה. הוא בחן אותה בעיניים מצומצמות זמן־מה, מפקפק במה שהורו עיניו. היא הייתה קטנה, אולי בת שמונה — אוגי לא ידע בוודאות — עם שיער כהה, כמעט שחור, מלא וסבוך שגלש על כתפיה הצרות. היו לה עיניים עגולות, חומות־ירקרקות, שנדמה כאילו הן מסתכלות לכל עבר בבת אחת, ומין שקט דרוך כמו של בעל חיים חשדן. למעשה, היא הייתה כה דוממת, עד שכמעט היה יכול לדמיין שהיא אשליה אופטית, אבל אז היא זזה, ומסגרת המתכת של המיטה חרקה תחתיה. אוגוסטין עיסה את רקותיו.

"לא, זה לא קורה," הוא אמר אל חלל האוויר. "בסדר, בואי." הוא הסתובב ללכת וסימן לה בתנועה קצרה של ידו. היא לא אמרה מילה, רק באה בעקבותיו אל חדר הבקרה. הוא זרק לה שקית פירות יבשים ואגוזים בעודו מחמם סיר מים, והיא אכלה את כולה. הוא הכין לה חפיסה של שיבולת שועל להכנה מהירה והיא אכלה גם אותה.

"זה מגוחך," הוא אמר אל חלל האוויר. היא המשיכה לשתוק. הוא הושיט לה ספר, והיא דפדפה בו — האם באמת קראה, לא היה לו מושג. אוגוסטין שקע בעבודתו וניסה להתעלם מהנוכחות הלא נוחה, הלא מוסברת, של ילדה קטנה שלא הצליח להיזכר שראה אי־פעם.

אנשים יבחינו בחסרונה, כמובן — מישהו יחזור בכל רגע כדי לאסוף אותה. ודאי שרק מהומת העזיבה והבלבול הכללי הם שגרמו להשארתה מאחור: "חשבתי שהיא איתך," "טוב, אני חשבתי שהיא איתך." אבל הערב ירד ואיש לא חזר. למחרת הוא שידר במערכת הקשר אל בסיס אלרט, יישוב הקבע הצפוני ביותר באי אֵלֶסְמיר. איש לא ענה. הוא סרק את התדרים האחרים — את כולם — ובעודו עובר עליהם הציף אותו פרץ של חשש. תדרי החובבים דממו. לווייני החירום זמזמו נעימה ריקה. אפילו ערוצי הטיס הצבאיים נותרו אילמים. כאילו לא נותרו בעולם משדרי רדיו, או אולי לא נותר איש שישתמש בהם. הוא המשיך לסרוק את התדרים. הוא לא מצא דבר. רק רעש לבן. הוא אמר לעצמו שזאת תקלה חולפת. סערה. הוא ינסה שוב מחר.

אבל הילדה — הוא לא ידע מה לעשות בה. כששאל אותה שאלות היא בהתה בו בסקרנות מנותקת, כאילו היא נמצאת מהעבר האחר של חלון אטום לקול. כאילו היא ריקה: ילדה חלולה עם שיער פרוע ועיניים רציניות ושום קול. הוא התייחס אליה כמו אל חיית מחמד כי לא ידע מה לעשות פרט לכך — בחביבות גמלונית, אך כאל פרט ממין שונה. הוא נתן לה אוכל כשאכל בעצמו. דיבר אליה כשהתחשק לו לדבר. לקח אותה להליכות. נתן לה דברים לשחק בהם או להסתכל עליהם: ווקי־טוקי, מפת כוכבים, שקיק מעופש של פרחים מיובשים שמצא במגירה ריקה, מדריך שדה לחוג הארקטי. הוא עשה כמיטב יכולתו, בידיעה שהוא אינו מוצלח בזה — היא לא הייתה שלו והוא לא היה מסוג האנשים שמאמצים יצורים תועים.

באותו אחר צהריים חשוך, קצת לאחר שהשמש זרחה ושוב שקעה, אוגוסטין חיפש אותה במקומות הרגילים: מחופרת מתחת לשקי השינה כמו חתולה עצלה, מסתחררת באחד מהכיסאות בעלי הגלגלים, יושבת אל השולחן ומחטטת במברג בנגן תקליטורים מקולקל, משקיפה מבעד לזגוגית העבה והמלוכלכת אל הרי הקוֹרְדִיֵירָה האינסופיים. לא היה לה זכר, אבל הוא לא היה מודאג. לפעמים היא הסתתרה, אבל לעולם לא הרחיקה בלעדיו ותמיד דאגה להתגלות לאחר זמן לא רב. הוא הניח לה למחבואיה, לסודותיה. לא היו שם בובות, ספרי תמונות או נדנדות, שום דבר שיהיה שלה בלבד. אך הוגן היה. ומלבד זה, הוא הזכיר לעצמו, הרי לא באמת אכפת לו.

במהלך ליל הקוטב הארוך, אחרי כמה שבועות של חשכה מוחלטת וכמעט חודשיים ממועד הפינוי, אייריס הפרה את שתיקתה כדי לשאול את אוגוסטין שאלה.

"כמה זמן עד הבוקר?" שאלה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שהשמיעה קול בנוכחותו, פרט לזמזום המשונה שהתרגל אליו — אותה אריָה של תווים ארוכים ורועדים עמוק בגרונה בעודה משקיפה מחלונות מגדל הפיקוח, כאילו מתארת בשפה זרה את השינויים הקלים בנוף החשוף שלהם. כשדיברה לבסוף באותו יום, קולה התבטא בלחישה צרודה. הוא היה עמוק יותר משציפה והביע ביטחון עצמי רב יותר. הוא כבר התחיל לתהות אם היא מסוגלת לדבר כלל, או אולי דוברת שפה אחרת, אבל המילים הראשונות יצאו מפיה ברורות, במבטא אמריקאי או אולי קנדי.

"אנחנו בערך באמצע הדרך לשם," הוא אמר לה, בלי להפגין שעשתה דבר־מה בלתי שגרתי, והיא הנהנה, אף היא ללא הבעת הפתעה. היא המשיכה ללעוס את הבשר המיובש שאכלו לארוחת ערב, מחזיקה את רצועת הבשר בשתי ידיים ותולשת נגיסות כמו גורת טורפים שמתחילה ללמוד להשתמש בשיניה. הוא העביר לה בקבוק מים והתחיל לחשוב על כל השאלות שהוא רוצה לשאול אותה, אבל אז הבין שלמעשה הן מעטות מאוד. הוא שאל לשמה.

"אייריס," היא אמרה, בלי להסתובב מהחלון החשוך.

"שם יפה," הוא ציין, והיא הסתכלה במצח מקומט על בבואתה בזכוכית. האין זה דבר שנהג לומר לנשים צעירות ומקסימות? האם הן לא נהנו בדרך כלל לשמוע את זה?

"מי ההורים שלך?" הוא העז לשאול לאחר רגע, שאלה שכבר שאל כמובן אבל לא הצליח להתאפק מלשאול שוב. אולי סוף־סוף תיפתר תעלומת נוכחותה כאן והוא יצליח לגלות למי מהמדענים הייתה שייכת. מבטה נותר נעוץ בחלון בעודה לועסת. היא לא דיברה שוב באותו יום, או ביום שלמחרת.

בחלוף הזמן התחיל אוגוסטין להוקיר את השתיקה שלה. היא הייתה יצור נבון, והוא העריך תבונה יותר מכל דבר אחר. הוא חשב על הנאומים הקודרים שלו בהתחלה, ממש אחרי שמצא אותה, כשעדיין סרק את ערוצי הרדיו וקיווה שמישהו יחזור לקחת אותה, יגיח מהדממה הנטושה לאסוף אותה ולהניח לו לנפשו. אפילו אז, בזמן שהוא עסק ללא הפוגה באיך ולמה — הרדיו השותק, נוכחותה שם וכן הלאה — היא פשוט קיבלה את המציאות והתחילה להסתגל אליה. מורת הרוח שלו מנוכחותה ואחר כך משתיקתה התפוגגה עם הזמן. גרעין של התפעלות נבט בתוכו, והוא הרפה מהשאלות שאין עליהן תשובה. כל עוד הלילה הארוך כיסה את פסגת ההר שלהם, השאלה החשובה היחידה הייתה זאת שהיא שאלה: כמה זמן תימשך החשכה הזאת.

"מה היית חושב אילו הייתי אומרת לך שהכוכב הזה הוא למעשה כוכב לכת?" שאלה אותו אימו פעם והצביעה אל השמיים. "היית מאמין לי?" הוא ענה בלהיטות שכן, כן הוא היה מאמין לה, והיא אמרה לו שהוא ילד טוב, ילד חכם, כי הנקודה הלבנה הבוערת הזאת, ממש מעל הגגות, היא צֶדֶק.

אוגוסטין העריץ אותה כשהיה קטן, לפני שהתחיל להבין שהיא שונה מהאימהות האחרות ברחוב שלו. הוא נסחף אחר התלהבותה ונגרר מטה עם העצב שלה — עקב אחרי מצבי הרוח שלה בנאמנות קנאית כמו כלב להוט. הוא עצם עיניים וראה את שערה החום המסולסל שזרק בו אפור, את הקו המרושל של השפתון שלה בצבע יין שמשחה ללא מראָה, את הזוהר המתפעם בעיניה בעודה מצביעה לעבר הכוכב הבוהק ביותר, אשר ריחף מעל השכונה שלהם במישיגן.

אילו הילד הטוב והחכם ההוא היה מוצא את עצמו במקום העוין הזה, לבדו פרט למטפל זקן ולא מוכר, ייתכן שהיה בוכה או צורח או רוקע ברגליו. אוגוסטין מעולם לא היה ילד אמיץ במיוחד. אולי היה מנסה לברוח כדי לצאת ידי חובה — לאסוף אספקה ולצעוד אל השממה, בדרכו הביתה, רק כדי לחזור כעבור כמה שעות. ואם היה נאמר לאוגי הקטן שאין בית לחזור אליו, שום אֵם להרגיע את התפרצויותיו, שאף אחד לא נותר לו בעולם, מה היה עושה אז?

אוגוסטין בחן בקפידה את בת לווייתו הצעירה. עכשיו, בגילו המבוגר, הוא היה לכוד בזיכרונות. הוא מעולם לא נהג לחשוב על העבר, אבל איכשהו, הטונדרה השיבה הכול — חוויות שחשב שהותיר מאחור מזמן. הוא נזכר במצפי כוכבים שעבד בהם באזורים טרופיים, בנשים שחבק בזרועותיו, במאמרים שכתב, בנאומים שנשא. הייתה תקופה שההרצאות שלו משכו מאות אנשים. לאחר מכן הייתה תמיד קבוצה של מעריצים שהמתינה לבקש ממנו חתימה — חתימה! הישגיו רדפו אותו, צללי רפאים של סקס וניצחון וגילוי, כל הדברים שנדמו חשובים כל כך בשעתו. לדבר מזה לא הייתה חשיבות עוד. העולם שמעבר למצפה הכוכבים היה עכשיו דומם וריק. הנשים מתו בוודאי, המאמרים היו לאפר, האודיטוריומים ומצפי הכוכבים חרבו. הוא תמיד דמיין לעצמו איך ילמדו את התגליות שלו באוניברסיטאות לאחר מותו, איך דורות של אקדמאים שעדיין לא נולדו ימשיכו לכתוב עליהן. הוא דמיין שמה שיותיר מאחור ישרוד מאות שנים. ובאופן זה נדמה שאין חשיבות לכך שימות יום אחד.

הוא תהה אם אייריס חושבת על חייה הקודמים. אם היא מתגעגעת אליהם. אם היא מבינה שהלכו ואינם עוד. בית במקום כלשהו, אולי אח או אחות, אולי גם וגם. הורים. חברים. בית ספר. הוא תהה אל מה היא מתגעגעת יותר מכול. לקראת סוף הלילה הארוך הם התהלכו יחד סביב פאתי המוצב, פילסו דרך בתוך שכבה של אבקת שלג טרייה שהתערבלה מעל השלג הדחוס. ירח תלוי נמוך האיר את דרכם. שניהם היו עטופים בבגדיהם החמים ביותר, צרורים בין הקפלים העבים של המעילים המרופדים כמו חלזונות בקונכיותיהם. הצעיף המכסה על אפה ופיה של אייריס הסתיר את הבעת פניה. גלדי קרח צמחו על גבותיו של אוגוסטין, וריסיו ומסגרו את שדה ראייתו בטשטוש מנצנץ. אייריס עצרה במקומה פתאום והצביעה בכפפה גדולה לעבר השמיים, היישר מעל ראשיהם, היכן שזהר כוכב הצפון. הוא עקב אחרי מבטה.

"פולאריס," היא אמרה, וקולה מעומעם מאחורי הבד.

הוא הנהן, אבל היא כבר המשיכה הלאה. זאת לא הייתה שאלה; זאת הייתה הצהרה. לאחר רגע הוא הצטרף אליה. זאת הפעם הראשונה ששמח באמת על חברתה.

העבודה נראתה לאוגי חשובה כל כך כשהחליט להישאר במצפה הכוכבים — לעקוב אחרי הנתונים, לתעד את סדרות הכוכבים. לאחר פינוי המצפה ודממת הרדיו שבעקבותיו הוא הרגיש שחיוני מתמיד להמשיך לצפות, לקטלג, להצליב. רק זה עמד בינו לבין השיגעון, מחיצה דקה של תועלת וחשיבות. הוא נאבק להותיר את גלגלי השיניים בראשו כשהם מסתובבים במסלולם הרגיל. היקף המשמעות של סוף הציוויליזציה — אפילו במוחו שאומן לקלוט היקפים עצומים — היה כמעט כבד מנשוא. זה היה מוזר ורחב ממדים יותר מכל דבר שהרהר בו אי־פעם. מוֹת האנושות. מחיקת מפעל חייו. כיול מחדש של מידת חשיבותו שלו. במקום זאת הוא התמסר לנתונים הקוסמולוגיים שהמשיכו לנבוע בשצף מהחלל החיצון. העולם שמחוץ למצפה הכוכבים דמם, אבל לא היקום. הטיפול המכני בטלסקופ, תחזוקת תוכנות הארכיב והעוגן השלֵו והאדיש של נוכחותה של אייריס הם אלה שמנעו ממנו תחילה לצאת מדעתו. לא נראה שאייריס מושפעת מהמצב, והיא לא התקשתה לשקוע בספר, בארוחה, בנוף. היא הייתה חסינה לבהלה שחש הוא. בסופו של דבר הוא השלים עם מצב העניינים החדש ונעשה רגוע יותר. למד להכיר בחוסר התוחלת של כל תגובה אחרת, ועבר הלאה.

הוא האט את הקצב — לא היו עוד תאריכי יעד ושום סוף לא נראה באופק. הנתונים המשיכו להגיע ביציבות ולא הושפעו מהמצב. הוא תכנת מחדש את הטלסקופ להשׂבעת סקרנותו שלו והתחיל לשהות זמן רב יותר בחוץ, לשוטט בין הבניינים הנטושים בכחול העמוק של הלילה הארוך. הוא העביר כל דבר שימושי לקומה העליונה של מגדל הפיקוח, פריט אחר פריט. את המזרנים גרר בשלג, זה אחר זה, ואז במעלה המדרגות, זה אחר זה. אייריס השתרכה בעקבותיו עם ארגז של כלי בישול. כשעצר כדי להשיב את הנשימה והסתכל לאחור, הוא הבחין שהיא מתנהלת היטב. היא הייתה יצור קטן וחזק, וקשוחה. יחד הם העבירו את כל הפריטים החיוניים מהמעונות לקומה השלישית, היכן שהיו רק שולחנות עבודה, מחשבים וארוניות תיוק מלאות נייר. הם העלו לשם מלאי של מזון משומר ומיובש בהקפאה, בקבוקי מים, דלק לגנרטור, סוללות. אייריס לקחה חפיסת קלפים. אוגוסטין הציל מאחד המעונות גלובוס בגוון חום עתיק ותחב אותו תחת זרועו, כשציר הפליז דוקר בצלעותיו מבעד לריפוד העבה של מעילו.

היה די והותר מקום לשניהם בקומה השלישית, אבל כשעברו לגור שם התברר שיש שם כמות מזעזעת של פריטים מיותרים: מכשירים אנכרוניסטיים חסרי תועלת, מאמרים מיושנים שהסתמכו על השערות שהופרכו מזמן, גיליונות עתיקים ומקומטים של "סקיי אנד טלסקופ". אוגוסטין חיפש מקום פנוי להציב בו את הגלובוס החדש שלו ולא מצא כזה, ולכן הניח אותו על הרצפה, פתח חלון כבד במאמץ מסוים ודחף החוצה בלי לחשוב פעמיים צג מחשב ישן ומאובק. אייריס הגיעה בריצה מהמקום שבו התפיחה שקי שינה ובחנה את שרידי המחשב שלמטה, שברים כהים שהתפזרו על פני השלג הבוהק, כמה מהם עדיין מתגלגלים במורד ההר. היא הסתכלה עליו ושאלה דוממת בעיניה.

"זבל," אמר אוגי, והניח את הגלובוס החום בחלל שפינה הצג. הוא נראה אלגנטי כשניצב שם, שכיית חמדה בין כל שאריות המדע. מאוחר יותר, אחרי זריחת הירח, הוא יצא כדי לאסוף את השברים, אבל זאת הייתה הרגשה טובה להעיף את הצג מהחלון. פורקן קטן. הוא כרך את כבל העכבר סביב המקלדת שליוותה את הצג והושיט אותה לאייריס. בלי להניד עפעף היא השליכה אותה אל לב הלילה כמו צלחת מעופפת, ויחד הם שרבבו ראשים אל האוויר הקפוא וצפו בה נעלמת, מסתחררת אל תוך החשכה.

עם שובה של השמש התחילו השניים לצאת במורד ההר מעבר לבנייני השירות כדי לצפות בה זורחת ושוקעת. תחילה זה לא נמשך זמן רב. השמש הייתה מבצבצת מעל האופק בקשת של אור כתום ורך שבישר את הגעתה ושוטפת את הטונדרה בוורוד לוהב, אבל רק טיפסה מעל הפסגות המושלגות וכבר התחילה לשקוע שוב, משלחת בשמיים יריעות של סיגלית וּוֶרֶד וכחול קריר כמו שכבות של עוגה בגוני פסטל. באחד העמקים הסמוכים הבחינו אוגוסטין ואייריס בעדר של כבשי מושק שחזר לשם יום־יום כדי לרעות על הקרקע המכוסה שלג. העשב שאכלו לא היה גלוי מהמקום שבו ישב עם אייריס, אבל אוגי ידע שהוא שם, גבעולים דמויי קש שנדחקו מעלה מתוך השלג, או אולי ממש מתחת לפני השטח. כבשי המושק היו ענקיים, פרוותם הצמרירית סבוכה בראסטות עבות שכמעט השתרכו על הקרקע. קרניהם הארוכות והמעוקלות הצביעו לעבר השמיים. הם נראו עתיקים, כמעט פרהיסטוריים — כאילו הם רועים כאן זמן רב לפני שבני האדם נעמדו על שתי רגליים, וימשיכו לרעות זמן רב לאחר שהערים שבנו הגברים והנשים יתפוררו וישובו אל האדמה. אייריס הייתה מרותקת למראה העדר. היא שכנעה את אוגוסטין לשבת קרוב יותר ויותר ככל שחלפו הימים ומשכה אותו בדממה קדימה.

לאחר זמן־מה, כשהשמש התחילה להשתהות בשמיים כמה שעות בכל יום, אוגוסטין התחיל לבחון את בעלי החיים בהֶקשר חדש. הוא חשב על הנשקייה הקטנה של מצפה הכוכבים, מדף רובי הציד שמעולם לא השתמש בהם. הוא חשב על טעם של בשר טרי לאחר כמעט שנה של מזון עמיד לנצח ונטול טעם. הוא ניסה לדמיין את עצמו שוחט את אחד היצורים הצמריריים הללו, בוצע ממנו סטייקים וצלעות, מפריד את האיברים ואת העצמות מהבשר, אבל אפילו בדמיונו לא היה מסוגל לשאת זאת. הוא היה עדין נפש מדי, חלש מכדי שיוכל לעמוד בדם ובאלימות. אבל מה יקרה כשהאספקה שלהם תתמעט — האם אז יצליח לשאת זאת?

הוא התאמץ לדמיין את עתידה של אייריס כאן, אבל המחשבה מילאה אותו ייאוש וחוסר תוחלת ועייפות. ומשהו נוסף — כעס. כעס על כך שהאחריות הזאת נפלה על כתפיו, שאינו יכול לזנוח את התפקיד הזה או להעביר אותו לאדם אחר. כעס כי כן היה אכפת לו, אף שעשה כמיטב יכולתו שלא יהיה לו אכפת. צרת ההישרדות הייתה כל כך סרת טעם. הוא העדיף לא לחשוב על זה. במקום זאת התפעל מהמסלול המתון של השמש בשקיעתה, ואז חיכה בסבלנות לכוכבים שייצאו. נקודה של כסף, שנעה מהר מדי ובהקה באור עז מכדי שתהיה גרם שמיים, הגיחה מאחורי ההרים. אוגי עקב אחריה כשטיפסה בזווית של ארבעים מעלות אל הכחול המעמיק. נדרש לו רגע, אבל בעודה חוזרת ומשתפלת לעבר קו השמיים מדרום־מערב הוא הבין שזאת תחנת החלל הבינלאומית שעדיין חגה, עדיין מחזירה את אור השמש אל כדור הארץ החשוך.