שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים
לפני שנים, לפני שהרכבות חדלו לנסוע ברבים מן הקווים המשניים, נכנסה לתחנת הרכבת אישה בעלת מצח גבוה ומנומש ופוני אדמדם, ושאלה על משלוח רהיטים.
מנהל התחנה ניסה לעיתים קרובות להתלוצץ מעט עם הנשים, במיוחד עם הלא יפות, שכמדומה ידעו להעריך זאת.
"רהיטים?" הוא שאל כאילו איש מעולם לא העלה רעיון שכזה. "טוב, על איזה מין רהיטים אנחנו בעצם מדברים?"
״שולחן אוכל ושישה כיסאות, מערכת שלמה לחדר שינה, ספה, שולחן, קפה, שידה ומנורה עומדת.״
"רק רגע. את מדברת על בית שלם."
"זה לא צריך להיחשב לכל כך הרבה," אמרה. "אין כלי מטבח והריהוט מספיק רק לחדר שינה אחד."
שיניה הצטופפו בקדמת פיה כאילו היו מוכנות לוויכוח.
"את תצטרכי את המשאית," אמר.
"לא, אני רוצה לשלוח את זה ברכבת. אני נוסעת מערבה, לסַסקצ'ואן."
היא דיברה אליו בקול רם, כאילו היה חירש או טיפש, והיה משהו משובש באופן שבו ביטאה את המילים. מבטא. הוא חשב על הולנדים - ההולנדים התחילו לעקור לשם - אבל לא הייתה לה הגזרה העבה של הנשים ההולנדיות, וגם לא העור הוורוד או השיער הבהיר. היא הייתה אולי בת פחות משלושים, אבל מה זה בעצם משנה? היא מעולם לא הייתה מלכת יופי.
הוא נעשה ענייני לגמרי.
"קודם כול תצטרכי את המשאית כדי להביא לפה את הדברים שלך, מאיפה שזה לא יהיה. וגם כדאי שנבדוק אם יש בססקצ'ואן מקום שהרכבת עוברת בו. אחרת תצטרכי לדאוג שיאספו את החפצים ברג'ינה או משהו כזה."
"זה בגדיניה," אמרה. "הרכבת עוברת שם."
הוא הוריד לוח זמנים שהיה תלוי על מסמר ושכריכתו הייתה משומנת, ושאל אותה איך מאייתים את זה. היא לקחה את העיפרון, שהיה תלוי גם הוא על חוט, וכתבה על פיסת נייר מארנקה: גדיניה.
"באיזה מין שפה זה?"
היא אמרה שהיא לא יודעת.
הוא לקח חזרה את העיפרון כדי לעבור בו מקו לקו.
"המון מהמקומות שם מלאים צ'כים או הונגרים או אוקראינים," אמר. כשאמר זאת עלה בדעתו שהיא אולי אחת מאלה. ואם כן, אז מה, הוא בסך הכול ציין עובדה.
"הנה זה, זה באמת על הקו."
"כן," היא אמרה. "אני רוצה לשלוח את זה ביום שישי - אתה יכול לעשות את זה?"
"אנחנו יכולים לשלוח את זה, אבל אני לא יכול להבטיח לך באיזה יום זה יגיע לשם," הוא אמר. "הכול תלוי בעדיפויות. מישהו יחכה לזה כשזה יגיע?"
"כן."
"זו רכבת מעורבת. הרכבת של יום שישי, שתיים ושמונה-עשרה אחרי הצהריים. המשאית תאסוף את זה ביום שישי בבוקר. את גרה פה בעיר?"
היא הנהנה בראשה וכתבה את הכתובת. רחוב התערוכה 106.
הבתים בעיר מוספרו רק באחרונה, והוא לא הצליח לדמיין את המקום, אף שידע היכן נמצא רחוב התערוכה. לו אמרה אז את השם מקולי, ייתכן שהוא היה מגלה יותר עניין ושהעניינים היו מתגלגלים אחרת. היו שם בתים חדשים, הם נבנו אחרי המלחמה אבל נקראו "בתי מלחמה". הוא הניח שזה אחד מאלה.
"שלמי כשתשלחי," אמר לה.
"אני רוצה גם כרטיס לעצמי, על אותה רכבת. יום שישי אחרי הצהריים."
"לאותו מקום?"
"כן."
"את יכולה לנסוע באותה רכבת לטורונטו, אבל אחר-כך תצטרכי לחכות לטרנס-קונטיננטלית שיוצאת בעשר וחצי בלילה. את רוצה קרון שינה או מושב? בקרון שינה את מקבלת מיטה, במושב את יושבת בקרונות היום."
היא אמרה שתשב.
"חכי בסַדְבֶּרי לרכבת ממונטריאול, אבל את לא יורדת שם, הם רק מנתקים את הקרון ומחברים אותו לקרונות של מונטריאול. משם את ממשיכה לפורט ארתור ולקֶנורה. את לא יורדת עד רג'ינה, אז את צריכה לרדת ולעלות לרכבת המקומית."
היא הנהנה בראשה כאילו כבר הגיע הזמן שהוא יסיים וייתן לה את הכרטיס.
הוא האט ואמר, "אבל אני לא יכול להבטיח לך שהרהיטים שלך יגיעו איתך, אני חושב שהם יגיעו רק יום או יומיים אחרייך. הכול עניין של עדיפויות. מישהו בא לפגוש אותך?"
"כן."
"טוב. מפני שסביר להניח שזו לא תהיה תחנה מי יודע מה. בערים שם זה לא כמו פה. התחנות די בסיסיות."
אחר-כך היא שילמה על כרטיס הנסיעה שלה מגליל שטרות שהוציאה מתוך שקית בד שהייתה בתיק. כמו זקנה. וגם ספרה את העודף שלה. אבל לא כמו שזקנה הייתה סופרת אותו - היא החזיקה אותו בידיים והעבירה עליו מבט, אבל אפשר היה לראות שהיא לא החמיצה פני. ואז היא הסתובבה בגסות בלי לומר שלום.
"להתראות ביום שישי," הוא קרא אחריה.
היא לבשה מעיל חום ארוך, באותו יום ספטמבר חם, וגם זוג נעלי שרוכים גסות וגרביים שהגיעו עד לקרסול.
כשהיא חזרה ונקשה על המחיצה, הוא מזג קפה מהתרמוס שלו.
"הריהוט שאני שולחת," היא אמרה. "זה הכול ריהוט טוב, כמו חדש. לא הייתי רוצה שיישרט או יחטוף מכה או ייהרס איכשהו. ואני גם לא רוצה שיסריח מבהמות."
"הרכבת די רגילה למשלוחים," הוא אמר. "ולא שולחים רהיטים בקרונות שבהם שולחים חזירים."
"אני רוצה שהרהיטים יגיעו לשם כמו שהם יצאו מפה."
"טוב, את יודעת, כשאת קונה רהיטים הם בחנות, נכון? אבל חשבת פעם איך הם הגיעו לשם? לא ייצרו אותם בחנות, נכון? לא, ייצרו אותם איפה שהוא בבית חרושת ושלחו לחנות, ומאוד יכול להיות ששלחו אותם לשם ברכבת. אז לא נראה לך הגיוני שהרכבת תדע איך לטפל בהם?"
היא המשיכה להביט בו בלי שום חיוך או הודאה בטיפשותה הנשית.
"אני מקווה שכן," אמרה. "אני מקווה שהם יֵדעו."
מנהל התחנה היה אומר, בלי להקדיש לכך מחשבה, שהוא מכיר את כל העיר. מה שאומר שהכיר כמחצית מתושביה. ורוב האנשים שהכיר היו האנשים החשובים לעיר, אלה שבאמת היו "בעיר", אלה שלא הגיעו אתמול ושלא היו להם שום תוכניות לעקור משם. את האישה שעברה לססקצ'ואן הוא לא הכיר מפני שלא הלכה לכנסייה שלו, לא לימדה את ילדיו ולא עבדה בשום חנות או מסעדה או משרד שהוא נכנס אליהם. והיא לא הייתה גם נשואה לאיש מהגברים שהכיר במועדון 'האיילים' או 'האריות' או 'הלגיון'. המבט שהעיף בידה השמאלית כשהוציאה את הכסף אמר לו - והוא לא הופתע מכך - שהיא לא נשואה. בנעליים האלה, הגרביים הקצרים במקום גרבונים, ובלי כובע או כפפות בשעות אחר הצהריים, היא יכלה להיות מישהי מהחוות. אבל לא היה לה ההיסוס שהיה להן בדרך כלל, המבוכה. לא היו לה נימוסים כפריים - למעשה, לא היו לה נימוסים כלל. היא התייחסה אליו כאילו היה מכונת מידע. וחוץ מזה, היא מסרה כתובת בעיר - רחוב התערוכה. האדם שהיא באמת הזכירה לו היה נזירה בבגדים רגילים שראה בטלוויזיה ושדיברה על עבודתה כמיסיונרית אי-שם בג'ונגל - הן בטח לא לבשו את מדי הנזירות שלהן מפני שכך היה להן קל יותר להסתובב. הנזירה הזו מהטלוויזיה חייכה מדי פעם כדי להראות שדתה אמורה לעשות את בני האדם מאושרים, אבל רוב הזמן היא הביטה בקהל כאילו האמינה שבני האדם האחרים נמצאים בעולם בעיקר כדי שהיא תוכל לרדות בהם.
ג'והנה דחתה עוד דבר אחד שהתכוונה לעשות. היא צריכה הייתה להיכנס לחנות בגדים בשם "מיליידי'ס" ולקנות לעצמה חליפה. היא מעולם לא נכנסה לחנות הזו - כשצריכה הייתה לקנות משהו, כמו גרביים, היא הלכה לקלהאן, חנות לבגדי גברים, נשים וילדים. היו לה המון בגדים שהיא ירשה מגברת וילטס, דברים כמו המעיל הזה שלעולם לא יתבלה. וסָבּיתָה - הנערה שבה טיפלה בביתו של מר מקולי - קיבלה המון בגדים יקרים ומשומשים מדודניותיה.
בחלון של "מיליידי'ס" עמדו שתי בובות שלבשו חליפות, חצאיות קצרות למדי ומקטורנים רבועים. חליפה אחת הייתה בצבע זהוב-חלוד והשנייה בירוק עמוק ורך. עלי אדר גדולים מנייר צבעוני היו פזורים לרגלי הבובות ומודבקים פה ושם על החלון. בעונה שבה רוב בני האדם דאגו לגרף את העלים הללו ולשורפם, הם היו הדבר הנבחר כאן. שלט בכתב יד שחור הוצמד לזכוכית באלכסון. נאמר בו: פשטות אלגנטית, האופנה לסתיו.
היא פתחה את הדלת ונכנסה פנימה.
מראה בגודל מלא שניצבה ממש מולה, שיקפה לה את המעיל האיכותי אך נטול הצורה של גברת וילטס, וכמה סנטימטרים של רגל חשופה ושמנמנה שהציצו מעל לגרביים הקצרים.
הם עשו את זה בכוונה, כמובן. הציבו כאן את המראה כדי שכל מי שיכנס יקבל מייד מושג בנוגע לליקויים בהופעתו, ואז - כך הם קיוו - יקפוץ מייד למסקנה שהוא מוכרח לקנות משהו כדי לשפר את ההופעה. תרגיל שקוף כל כך שהיה גורם לה לצאת מייד מהחנות, לולא הגיעה לכאן נחושה, יודעת מה היא צריכה לקנות.
לאורך אחד הקירות היה מתלה קולבים שעליו שמלות ערב שיהלמו את יפהפיות הנשף עם בד הרשת והטאפטה וצבעי החלום שלהן. ומעבר להן, בתוך ארון זכוכית - כך ששום אצבעות מלוכלכות לא יגעו בהן - היו כחצי תריסר שמלות כלה - קצף צחור או סאטן בצבע וניל או תחרה שנהבית - הרקומות בחרוזי כסף או פנינים זעירות. חלקים עליונים זערוריים, מחשופים מסולסלים, חצאיות שופעות. גם כשהייתה צעירה יותר לא יכלה להעלות בדעתה פזרנות שכזו, לא רק בענייני כסף, בכל מה שנוגע לציפיות, לתקווה המגוחכת לשינוי צורה ולאושר.
עברו שתיים או שלוש דקות לפני שמישהו ניגש אליה. אולי היה להם חריר הצצה והם בחנו אותה, חשבו שהיא אינה לקוחה מהסוג שלהם וקיוו שתלך משם.
היא לא תלך. היא צעדה הלאה מבבואת המראה - עברה מהלינוליאום שליד הדלת לשטיח רך - וסוף-סוף נפתח הווילון בירכתי החנות ומיליידי עצמה יצאה החוצה, לבושה בחליפה שחורה עם כפתורים נוצצים. עקבים גבוהים, קרסוליים דקים, חגורת בטן - כל כך הדוקה שגרבי הניילון שלה רשרשו - ושיער זהב שנמתח לאחור מפניה המאופרות.
"רציתי למדוד את החליפה שבחלון," אמרה ג'והנה בקול שהתאמנה עליו. "הירוקה."
"חליפה יפהפייה," אמרה האישה. "זו שבחלון היא במידה שלושים ושמונה. את נראית לי - אולי ארבעים וארבע?"
היא פסעה ברשרוש לפני ג'והנה וחזרה לאותו חלק של החנות שבו היו תלויים הבגדים הרגילים, החליפות ושמלות היום.
"יש לך מזל. מספר ארבעים וארבע מגיע מייד."
הדבר הראשון שג'והנה עשתה היה להביט בתווית המחיר. פי שניים ויותר ממה שציפתה, ולא הייתה לה כוונה להעמיד פנים שלא.
"אבל היא יקרה."
"זה צמר משובח." האישה גיששה עד שמצאה את התווית, וקראה תיאור של חומר שג'והנה לא ממש הקשיבה לו מפני שאחזה במכפלת לבדוק את איכות התפירה.
"קל כמו משי אבל עמיד כמו ברזל. את יכולה לראות שהכול מרופד בבטנה יפה מבד משי-ריון. החליפה לא תתרחב בישבן או תאבד מצורתה כמו שקורה לחליפות זולות. תסתכלי על החפתים ועל צווארון הקטיפה ועל כפתורי הקטיפה הקטנים שעל השרוול."
"אני רואה."
"בשביל פרטים כאלה משלמים, אחרת פשוט לא מקבלים אותם. אני אוהבת את המגע של הקטיפה. זה רק בחליפה הירוקה - לחליפה בצבע המשמש אין את זה למרות ששתיהן בדיוק באותו המחיר."
ואכן, בעיני ג'והנה, הצווארון וחפתי הקטיפה הם שהעניקו לחליפה את מראה המותרות המתוחכם ועוררו בה את הכמיהה לקנותה. אבל היא לא התכוונה לומר זאת.
"כדאי שאמדוד אותה, אם אני כבר כאן."
אחרי הכול, היא באה לכאן מוכנה לעשות זאת. תחתונים נקיים ואבקת טלק רעננה מתחת לזרועות.
לאישה היה מספיק שכל להשאיר אותה לבד בתא המואר באור בהיר. ג'והנה נמנעה מהמראה כמו מפני רעל, עד שיישרה את החצאית וכפתרה את המקטורן.
תמר –
שנאה
בקובץ הסיפורים העשירי של אליס מונרו, אנשים ובעיקר נשים זוכים להביט אל נתיבי חיים שנזנחו ולהתגלות באור חדש נוכח זיכרון שצץ במפתיע או התרחשות של אירוע בודד. גורלה של סוכנת בית רווקה
גדעון –
שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים
עוד ספר של אליס מונרו לאוסף, שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים הוא עוד מאותו חומר שכבר למדתי לאהוב. זה לא מתאים לכל אחד, אבל אם באים באורך רוח ומוכנות נפשית לדקויות לומדים להעריך את המקצוענות של הכותבת