בגיל ארבע עשרה הייתי חניכה בפנימייה באַפֶּנצֶל, באזור שרוברט וַאלזֶר נהג לצאת בו לטיולים רבים כששהה בבית החולים לחולי נפש, בהֵריסאוּ, לא הרחק מהמוסד שלנו. הוא מת בשלג. יש תצלומים שמראים את עקבותיו ואת תנוחת גופו בשלג. לא הכרנו את הסופר. וגם מורתנו לספרות לא הכירה אותו. לפעמים אני חושבת שיהיה נעים למות כך, אחרי טיול רגלי, להניח לעצמך לצנוח לתוך קבר טבעי בשלגי אפנצל, אחרי קרוב לשלושים שנה בבית חולים לחולי נפש, בהריסאו. חבל מאוד שלא ידענו על קיומו של ואלזר, היינו קוטפות פרח למענו. אפילו קאנט, לפני מותו, התרגש כשאישה זרה הושיטה לו ורד. באפנצל אין ברירה אלא לצאת לטייל. אם מביטים בחלונות הקטנים בעלי המסגרות הלבנות ובפרחים החרוצים הלוהטים באדנים, מבחינים בקיבעון טרופי, בשפיעה שנבלמה, נוצר רושם שבפנים מתנהל בשאננות משהו אפל וחולני מעט. מין ארקדיה של חולי. שם בפנים, בזוהר, נדמה שיש שלווה ואידיליה של מוות. עליצות של סיד ופרחים. מחוץ לחלונות הנוף קורא לך, הוא לא חזיון תעתועים, הוא בבחינת Zwang, כפי שנהגנו לומר בבית הספר, חובה.
למדתי צרפתית וגרמנית ותרבות כללית. לא למדתי בכלל. מן הספרות הצרפתית אני זוכרת רק את בּוֹדְלֵר. כל בוקר הייתי קמה בחמש ויוצאת לטייל. העפלתי על גבעה וראיתי רצועת מים בצד האחר, למטה במורד. זה היה אגם קוֹנסטַנץ. הבטתי אל האופק ואל האגם, עדיין לא ידעתי שעל גדת האגם הזה עשוי להימצא עוד בית ספר בשבילי. אכלתי תפוח וצעדתי. חיפשתי בדידות ואולי את המוחלט. אבל קינאתי בעולם.
זה קרה יום אחד בשעת ארוחת הצהריים. כולנו ישבנו. הגיעה נערה, נערה חדשה. היא הייתה בת חמש עשרה, שערות ישרות כמו להבים, מבריקות, עיניים חמורות מבט וחודרות, מלאות צללים. אף נשרי, שיניים - כשצחקה, והיא לא הרבתה לצחוק - חדות. מצח גבוה ויפה, שמחשבות לבשו בו צורה מוחשית, ודורות קודמים העבירו לו בירושה כישרון, תבונה, קסם אישי. היא לא דיברה עם איש. נראתה כמו אלילה, שופעת בוז. אולי משום כך רציתי לכבוש אותה. לא הייתה בה אנושיות. נדמָה אפילו שהכול מעורר בה סלידה. הדבר הראשון שחשבתי היה: היא הרחיקה לכת יותר ממני. כשקמנו, ניגשתי אליה ואמרתי: “Bonjour". ה"Bonjour" שלה היה חטוף. הצגתי את עצמי, שם פרטי ושם משפחה, כמו חייל בצבא, ואחרי ששמעתי את שמה נראה שהשיחה תמה. היא השאירה אותי שם בחדר האוכל, בין הנערות המפטפטות. ספרדייה אחת סיפרה לי משהו בקול נרגש, אבל לא שעיתי אליה. סביבי רחשו שפות שונות. החדשה לא הראתה את פניה כל היום, אבל בערב עמדה בדיוק בזמן מאחורי הכיסא שלה. היא עמדה בלי ניע, כעוטה כיסוי. לפי אות מן המנהלת כולנו מתיישבות ולאחר רגע של שקט מתחדש הרעש. למחרת היא שמברכת אותי ראשונה.
בחיי הפנימייה כל אחת מאיתנו, אם יש בה שמץ יוהרה, בונה לעצמה תדמית משלה, מעין חיים כפולים, ממציאה דרך משלה לדבר, ללכת, להביט. כשראיתי את כתב ידה, נאלמתי דום. לרובנו היה כתב יד דומה, לא ברור, ילדותי, עם אותיות O עגולות, רחבות. שלה היה מלאכותי לגמרי (עשרים שנה לאחר מכן ראיתי משהו דומה בהקדשה של פייר ז'אן ז'וּב על עותק של קירי). ברור שהעמדתי פנים שאינני מתפעלת, בקושי הבטתי בו. אבל התאמנתי בסתר. והיום אני עדיין כותבת כמו פרֵדֵריק, ואומרים לי שיש לי כתב יד יפה ומעניין. הם לא יודעים כמה התאמצתי לשם כך. באותם ימים לא השקעתי מאמץ בלימודים, ומעולם לא למדתי, כי לא התחשק לי, גזרתי רפרודוקציות של אקספרסיוניסטים גרמנים וכתבות פשע, והדבקתי אותן בְּמחברת. השׁאתי אותה להאמין שאני מתעניינת באמנות. ולכן העניקה לי פרדריק את הכבוד להתלוות אליה במסדרונות ובטיוליה הרגליים. בבית הספר היא הייתה - למותר לומר - התלמידה המצטיינת. היא כבר ידעה הכול, לדעתי ירשה את הידע מן הדורות שקדמו לה. היה בה משהו שלא היה באחרות, ונאלצתי לתרץ את כישרונה כמתת מן המתים. די היה לשמוע אותה מדקלמת בכיתה את המשוררים הצרפתים כדי לקלוט שהם ירדו אליה ושוכנים בקרבה. אנחנו אולי עדיין היינו תמימות. ובתמימות יש אולי גסות מסוימת, דקדקנות יתר והעמדת פנים, כאילו התלבשנו כולנו במכנסי שלושת רבעי ובגרביים ארוכים.
שי –
שנות העונש המאושרות
הסופרת השווייצרית המוערכת הכותבת
איטלקית, שספר זה מביא שתיים מיצירותיה. שנות העונש המאושרות מספר על השנים שבילתה המספרת בפנימיות לבנות בשוויצריה. כללי משמעת מחמירים פחות או יותר, מוסכמות שבשתיקה, חביבות שמסווה בקושי את הכוחניות של החברה הבורגנית שבחוץ. אמת המידה לצחיחות המצמיתה של צורת החיים הזו היא