מבוא אישי
שדות הזיכרון אינם יודעים גבולות.
מקומות הם משרתיהם, והזמן הוא
מגרש המשחקים שלהם.
עוד אנו חולפים בדרכי החיים,
קשה למצוא ידיד אמיתי יותר.
(ברזניץ, 1993, עמ' 159)
הקיבוץ היה ועודנו בית לאנשים רבים. בית שתינוקות נולדו בו וגדלו בשיטת חינוך ייחודית ושונה שעיצבה חוויה מיוחדת של ילדות, וחוויה שונה של אימהות.
זה הבית שבו נולדתי וגדלתי גם אני, והבית שנולדו בו גם ילדיי. השיטה הקיבוצית שזורה בחיי – נוגעת בחוויות המרכזיות של ילדותי ובחוויות האימהות שלי, קיימת בתוכי ומשפיעה על חיי גם לאחר עזיבתי את הקיבוץ.
הקיבוץ השתנה מאוד. אופן קיומו המסורתי הולך ומתערער, ובמקרים אחדים אפילו ישנו ספק אם אכן ימשיך להתקיים וכיצד. החינוך המשותף השתנה, והלינה המשותפת אינה קיימת עוד בקיבוצים.
מהו אפוא הדחף האישי שהוביל אותי לפתוח את הנושא ולעסוק בדברים שחלפו ועברו?
יש נושאים שנדרש זמן רב עד שאדם בשל לעסוק בהם, ולעתים נדרש גם ריחוק פיזי ונפשי מהם. עברו שנים רבות עד שמצאתי את עצמי מוכנה להתמודד עם נושאים הקשורים בי ובעברי בקיבוץ.
דברים שעברו עליי בהיותי ילדה קטנה לא יכולתי להבין ואפילו לא לזכור, לא יכולתי לרשום אותם, גם לא בתוכי. שנים הייתי שבויה במסגרת וחשבתי שטוב לי כך... במשך הזמן התחלתי להרגיש שהחסר רב כל כך, אך אסור היה לומר זאת. הייתי מרוחקת מהרגשות שבתוכי והיה לי קשה לגעת בהם.
במהלך השנים, עם הבגרות והבשלות האישית, לאחר שעזבתי את הקיבוץ וילדיי התבגרו, ולאחר למידה רבה והעמקה בתאוריות שעוסקות בקשר הראשוני בין אם לתינוק, שבתי והתקרבתי לחוויה הקיבוצית מזוויות חדשות, עם כוח פנימי ועם יכולת להטיל ספק, לשאול שאלות, לחפש את המשמעות, ועם יכולת נוספת להרגיש, לכאוב ולהביע את עצמי.
התחלתי "לפסוע" בשביל קשה ומפותל זה, כשאני פוקחת את עיניי, פותחת את נפשי ומנסה להבין את ראשית הקיום שלנו – התינוקות שגדלו בדרך הקיבוצית המיוחדת, בחינוך המשותף ובלינה המשותפת – בשנה הראשונה ובילדותנו המוקדמת. בהדרגה התפתחו והתנסחו אצלי השאלות:
האם וכיצד השפיעה עלינו השיטה בילדותנו? כיצד היא השפיעה על הורינו, ובעיקר על האימהות שלנו? ואחר כך, בהיותנו הורים – אימהות ואבות, איך הרגשנו את ההורות ובעיקר את האימהוּת בעת שגידלנו את התינוקות, ואיך אנו מתייחסות לאימהות השונה שחווינו, במהלך השנים החולפות? עד כמה ואיך השפיעה הילדות בקיבוץ על עיצוב דגם ההורות שלנו?
השאלות האוניוורסליות בנוגע לילדות ולהורות ייחודיות כשהן נשאלות בהקשר למהות הדרך הקיבוצית.
לכך נלוות בהכרח השאלות על מהות דרך החינוך הקיבוצית ועל ייחודה. מתי וכיצד נוצר דגם חדשני זה? איך החזיק מעמד ונשמר במשך שלושה דורות ללא שינוי השיטה?
כדי להבהיר את הדברים, אציין מה היו אבני היסוד של החינוך הקיבוצי ומהו הרקע ההיסטורי ליצירת חינוך זה:
בראשית הדרך היו ויכוחים על שיטת החינוך, אולם כעבור שנים מעטות (בתחילת העשור השני במאה העשרים), בחרו מייסדי הקיבוץ בתפיסה לא משפחתית, שצמצמה את מקום ההורים בחינוך ילדיהם, והטילה על החברה את מלוא האחריות על דרך גידול הילדים. הם יצרו את החינוך המשותף, שהיה דגם הסוציאליזציה הראשוני לתינוקות ולילדים בקיבוץ. בית הילדים מילא את כל התפקידים הקשורים לגידולו של הילד מלידתו, והמטפלת הייתה הגורם המרכזי והסמכות המקצועית הבלעדית בחינוך – עליה הוטלה האחריות לטיפול בצורכי הילד, לעיצוב הרגליו ולחינוכו החברתי. האם באה להיניק את תינוקה ולהאכילו בשעות קבועות, אך לא יכלה לטפל בו ולהיות אתו מעבר לזמן המוסכם.
הלינה המשותפת הייתה המאפיין הקיצוני של השיטה – התינוק הוכנס לבית התינוקות מיומו הראשון. בכל שעות היום והלילה הוא היה מופרד מהוריו, ובלילה – לא הם טיפלו בו. הדאגה לתינוק הופקדה בידי שומרות לילה, שהתחלפו בתורנות, כשהן פוקדות את כל הילדים בסבבי ביקורים, ונעזרות באינטרקום (מאז שהומצא המכשיר). יש לציין שהיו קיבוצים יחידים שבחרו בדרך שונה והתקיימה בהם לינה משפחתית.
ההורים היו סוכני סוציאליזציה משניים. הקשר שלהם עם ילדיהם היה בשעות קצובות אחר הצהריים, ותפקידם היה להעניק לילד סיפוק רגשי, ופחות לעסוק בחינוכו ובגידולו.
בשנים הראשונות נתפס הילד בעיני רבים בחברה הקיבוצית "ילד של הקיבוץ".
השיטה גם התיימרה לשחרר את הנשים מעול הטיפול בתינוקות, כדי שישתתפו בחיים הכלכליים־חברתיים של הקהילה, ויהיו שוות בעבודתן לגברים.
אך יותר מכול שאפו המייסדים של דגם חדשני זה לטפח "אדם חדש" – ליצור מהילדים דגם משופר של אדם טוב יותר, שמכוון לאחווה קבוצתית ולמיתון הנטיות האינדיווידואליסטיות.
לפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה, לוותה בניית דגם החינוך הקיבוצי במאבקים קשים. ראשוני הקיבוץ, אנשי העלייה השנייה, ביטאו רגשות הוריים והעדיפו את הלינה המשפחתית. בשנות העשרים התייצבו מולם החלוצים החדשים, בעיקר אנשי העלייה השלישית שבאו ממרכז אירופה וממזרחה, והושפעו מהאידאולוגיה הבולשוויקית הסוציאליסטית וגם מהפסיכואנליזה, שהרשימה מאוד את הצעירים בתנועות הנוער. המרד שלהם התאפיין בשלילת הגלות ובשלילת המשפחה היהודית, שאותה הם ראו כזעיר־בורגנית ובתור שכזו גורמת לדיכוי ונתפסת כאויבת הקִדמה. לכן הם דחפו ליצירת החינוך המשותף והלינה המשותפת, והמגמה הייתה הפחתת השפעתה של המשפחה והצבתה במקום משני.
בפועל, המציאות היא שהובילה את האידאולוגיה ואת התאוריה, והכתיבה את הפתרון החינוכי.
על ידי הקמת בתי ילדים הצליחו הקיבוצים לתת לילדים תנאים פיזיים טובים יותר מאשר להוריהם, שחיו למעשה במציאות של מחסור כלכלי חמור ותנאים סביבתיים קשים.
האידאולוגיה הנוקשה של אנשי העלייה השלישית היא שקבעה את הדפוס העיקרי של החינוך בקיבוץ, ויצרה דגם שקיבל תוקף חברתי למשך עשרות שנים. משנות השלושים ועד שנות החמישים, כבר נתפסו דפוסי החינוך בקיבוץ והלינה המשותפת מובנים מעצמם, ללא ויכוחים סביבם. מי שהשיטה לא התאימה לו נאלץ לעזוב. ההסברים הפסיכולוגיים (שאדון בהם בהרחבה בחלק השני), שנלוו למעשה החינוכי, הדגישו את השפעתם השלילית של ההורים על הילד בשל המתח הרגשי שנוצר ביניהם. בכך נתנו אישור פסיכולוגי ליצירת שני בתים לילד, חדר ההורים ובית הילדים, שכלל את הלינה המשותפת.
בשנות השישים החלה תסיסה חברתית לשינוי שיטת הלינה. בשלב הראשון אושר שבששת השבועות הראשונים יימצא התינוק אצל הוריו, שינוי שהתרחב במשך הזמן. ומשנות השבעים לאט ובהדרגה התרחש המעבר מהלינה המשותפת ללינה המשפחתית.
התהליכים בתנועות הקיבוציות למיניהן (ובכלל זה בקיבוץ הדתי) היו דומים, אך הקצב היה שונה בכל תנועה ובכל קיבוץ. בשנות התשעים עברו כל הקיבוצים ללינה המשפחתית. שינוי שיטת הלינה הגדיל את חלקם של ההורים בחינוך ילדיהם, והפחית את מקומה המרכזי של המטפלת (אביעזר, ואן־איזנדורן, שגיא ושואנגל, 1995; גולן, 1961; דרור, תשס"ב; ריאיון עם שלמה יצחקי, ספטמבר 2003).
שאלותיי על הילדות ועל האימהות בקיבוץ היו הגירוי לכניסה אל עברי ואל עולמי הפנימי הרגשי, והן הפגישו אותי עם החוויה הקיבוצית בחיי האישיים והמקצועיים.
במקצועי אני עובדת סוציאלית קלינית (בעלת התמחות טיפולית) ופסיכותרפיסטית.
שנים רבות אני מטפלת גם בחברי קיבוצים ובבני קיבוצים, בעיקר בני הדור השני והשלישי.
בטיפול נפגשים עם קשיים אוניוורסליים־קיומיים שאנשים מביאים לביטוי. אלה קשיים המופיעים ועולים בחיי האדם – לא רק אצל מי שנמצא בטיפול ובוודאי לא רק אצל מי שחי בקיבוץ. במקרים רבים עולה סוגיית הקשר בין הורה לילד, קשר שהוא מרכזי בילדות, שזור בחיים הבוגרים, ומשמעותי גם בקשר שבין הדורות.
וכך, מהמקום האישי והמקצועי גם יחד התעורר בי צורך לעסוק בנושא הקשר ההורי, כפי שהתקיים בדרך הקיבוצית השונה והמיוחדת: צורך להיכנס, להיות, לחוות מחדש, לחשוף ולשתף, ובאמצעותו להבין את עצמי ואת האחרים – אנשים רבים החיים בארץ הזו, שגדלו וגידלו ילדים בשיטת החינוך הקיבוצית על פי דגם שעבר מדור לדור, שלושה ואפילו ארבעה דורות.
השיטה הקיבוצית אכן שונתה, אך השפעותיה נמשכות, ואת המחיר ששילמו בעבר חלק מן הילדים וגם חלק מן ההורים, מחיר גלוי וסמוי, מודע ולא מודע, הם ממשיכים לשלם בעקיפין ובמישרין.
הילדים בני הדור השלישי, שבינקותם גדלו בלינה המשותפת, ובמהלך השנים הועברו ללינה המשפחתית הם עדיין אנשים צעירים, בני 25–35 ומעלה, אשר מעצבים את דרכם ומולידים את הדור הבא. הוריהם, בני הדור השני, שחלקם אף גדלו באותה שיטה, עדיין לא זקנו והם בני 50–65 ומעלה, וגם רבים מן ההורים הראשונים בני דור המייסדים עדיין בחיים, ומסכמים את דרך חייהם בשיטה המיוחדת שיצרו.
בעקבות דברים שעלו בעיקר בטיפולים אך גם בפגישות מסוג אחר, גברה התרשמותי שיש קווים משותפים אצל בני קיבוץ שגדלו בשיטת החינוך המשותף והלינה המשותפת (אני נזהרת מהכללות ומודעת לקושי ולזהירות המתחייבת בהסקת מסקנות. התרשמותי היא על פי ניסיוני המקצועי בטיפולים רבים ומתוך הבנתי, ולא במסגרת מחקר כלשהו. עם זאת, בחלקו השני של הספר יובאו גם תוצאות מחקרים התומכים מדעית בהתרשמות זו).
איני מתעלמת, כמובן, מהידיעה שילדים רבים בארץ ובעולם גדלו וגדלים בבתים משפחתיים בתנאים של חסכים, אבדנים, טראומות, עוול וכאב. בהיותי פסיכותרפיסטית אני פוגשת בטיפול, כמו בחיים, אנשים עם כאבים ועם פגיעות קשות שקשורות לבתים ולמשפחות שגדלו בהם – משפחות עירוניות וכפריות, מהארץ וממקומות שונים בעולם.
אינני עורכת השוואות בין מטופליי בני הקיבוץ ובין מטופלים אחרים. אולם גיליתי אצל מטופליי וגם בתוכי, שלא די בתפקוד מצוין ובהצלחה בחיים האישיים והמקצועיים כדי להעניק את השקט הפנימי ואת הרגיעה, אם בחוויית הילדות ובחוויית ההורות נותרה תחושה של חוסר סיפוק, של חסר ושל החמצה בקשר הראשוני בין הורה לילד.
פה אני רוצה לגעת במחירים הרגשיים ששילמו חלק מההורים וחלק מהילדים שנולדו וגדלו בקיבוץ; לתת ביטוי לרגשות שהודחקו ורבצו מתחת לשכבות של הגנות במשך שנים רבות, ולכאבים שנחשפו.
כידוע, המציאות האנושית נתפסת בעיני אנשים מזוויות שונות. כל אדם רואה, חווה ומפרש אותה אחרת. כך גם בנוגע לקיבוץ: אותה מציאות ונקודת מוצא שווה בשיטת החינוך נתפסה אצל האנשים שגדלו בה ואצל ההורים שגידלו בה את ילדיהם באופן סובייקטיווי, והם נתנו לה פירושים שונים.
סביר להניח שלא כל ההורים סבלו משיטת ההפרדה מהתינוקות. לא כל האימהות מצטערות, ואולי יש מי שעדיין מצדיקות את השיטה ואוהבות את מה שהיה, ואילו אחרות אולי עדיין אינן יכולות לגעת בהדחקות ובהגנות שנבנו. אך אימהות רבות מאוד בנות הדור הראשון והשני מסתכלות אחורה בתסכול ובתחושת החמצה, כשבלבן מבעבעים רגשות הצער, הכאב, הכעס, החרטה ותחושת האשמה, על שגידלו את ילדיהן בשיטה שהייתה.
ובלבם של רבים מהילדים (לא כולם, כמובן), בני הדור השני והשלישי, נותרו טענות והאשמות כלפי הוריהם על שכך גידלו אותם, ונותרו אצלם כאב פנימי ומצוקה עמוקה שמקורם בתקופת ילדותם בקיבוץ.
בספר אתייחס לתופעה הקיבוצית באמצעות סיפורי חיים1 שעולים מתוכם הזיכרונות והחוויות הרגשיות שהותירה השיטה אצל ילדים ואצל הורים. מתוך הסיפורים האישיים מצטיירת תמונה רחבה יותר וכללית של אותה מציאות חינוכית־חברתית שעבור חלק מהפרטים הייתה חוויה קשה. ביטוי מועט בלבד יינתן בספר לקולות האחרים, של אנשים שחווייתם אחרת ושזיכרונותיהם שונים. קולות אלו כמובן קיימים, אך בפועל לא הגיעו לטיפולי, ולכן הסיפורים שיובאו להלן מביעים חוויה מרכזית דומה. כאמור, מאחר שאיני עוסקת במחקר אלא בטיפול – לא חיפשתי לראיין ולשמוע את אותם קולות אחרים (בחלק השני ציינתי מקורות שבהם ניתן ביטוי לקולות האחרים).
בחרתי להביא את הסיפורים שסופרו בשיחות רגילות, בראיונות פתוחים ובמפגשים טיפוליים, וגם להציג כמה סיפורי טיפול. מדוע להביא סיפורי טיפול?
הטיפול הוא המקום האישי־מקצועי שבו אני פועלת, ודרכו פוגשת את החוויה האישית ואת ביטויי הקושי והכאב של אימהות בקיבוץ ושל בני הקיבוץ עצמם.
דרך הקשר בין מטפל למטופל גדלה יכולתו של הפרט להסתכל פנימה ל"אני" העמוק, החבוי, המוסתר והלא מודע. אני מאמינה שכאשר מתרחש בטיפול מפגש עם החלקים החסומים והמודחקים, נפתחים ערוצים חדשים, מתחילות לזרום אנרגיות אחרות ומתרחשת ההתפתחות.
במפגש הטיפולי, בחוויה של להיות עם המטפל שמבין, מחזיק ומכיל באופן מלא והמשכי, יש משהו שונה, אופטימי, יש תקווה. קשר כזה יכול להביא לשינוי, ויכול לאפשר למטופל להבין ולהסתכל אחרת על המצב הקיומי שלו, להתנסות בחוויה אחרת ולהתמודד באופן שונה עם הזיכרונות האישיים והמשפחתיים ועם כאבי הילדות שנחוו לעתים כפצע וכטראומה. בטיפול יש אולי אפשרות לתת משהו נוסף, שלא היה שם בעבר או שלא ניתן באופן שהתאים והיה נכון לאותו הפרט.
תהליך הטיפול מאפשר למטופל לספר מחדש את סיפורו, ולעצב מחדש את חייו בסגנון האותנטי, האישי והעצמי שלו. התקווה, השינוי, ההתפתחות והצמיחה המתרחשים בטיפול הם האתגר ואולי אף המסר הטמון בדפי הספר, והם המניע האישי שלי לכתיבה.
בכתיבתי בחרתי שלא לעסוק ב"אנחנו", ברבים, בקבוצה, מאחר ששם בעבר, הקיבוץ היה מקום שבו ה"אנחנו" הקבוצתי היה הדבר המרכזי, מקום שבו האידאולוגיה שיתקה לעתים את הפרט, את רצונו ואת הרגשתו ומחצה אותם, מקום שבו לא היה ביטוי מספיק לצורך של היחיד ולכאבו. ופה, באמצעות סיפורי הטיפול זוכים היחיד, סיפורו האישי והתייחסותו הסובייקטיווית לתשומת הלב המלאה. סיפורו של הפרט במסגרת הטיפול האישי, כפי שאביא להלן, משמש מגבר לקולו ודרך לביטוי כאבו וזעקתו.
אמירתי שלי ואמירתם של המטופלות והמטופלים ואף המרואיינים היא אמירה אישית. במידה מסוימת כמוה כרישום עדות, אך בעיקרה היא חוויה סובייקטיווית שאולי מייצגת גם חוויה של אחרים – של אימהות אחרות שקולן עדיין לא נשמע. ואולי גם חוויה של בני קיבוץ צעירים ומבוגרים יותר, שחוו אישית את גידולם בשיטה מיוחדת זו.
ואילו "הקולות האחרים" שקיימים, אלו שזיכרונותיהם שונים וחוו חוויה שונה, חלקם אולי אף יתנגדו לביטוייהם האישיים של מטופליי, יפסלו אותם ויכעסו עליהם, ואולי גם עליי, כי בכתיבתי מופרת השתיקה – שתיקת האימהות, שתיקת הילדים.
בחלק הראשון – מוצגים סיפוריהם של אימהות ושל ילדים שגדלו בקיבוץ, מטופלים ושאינם מטופלים, בני שלושה דורות.
לא אציג אותם לפי סדר כרונולוגי. הדורות הרי שלובים זה בזה, יונקים ושואבים האחד מהאחר, משפיעים ומושפעים בזרימה הבין־דורית ההדדית והמתמדת.
הסיפור האישי והחוויה האישית עומדים במרכז. השאלות, הבעיות, התחושות והרגשות נחשפים, עולים ומתפתחים במהלך המסע הטיפולי. בשני סיפורי טיפול אציג בהרחבה גם את תהליך הטיפול, כדי לפתוח סדק צר למבט פנימה אל העשייה הטיפולית ואל התהליך, ולהמחיש מעט את ההתפתחות והשינוי המתרחשים בהדרגה מתוך הקשר שנוצר בין מטפל למטופל. ובאחרים אקצר ואביא את עיקרו של הסיפור ואת הסוגיות המרכזיות הנוגעות לחוויה הקיבוצית, בלי פירושים או הסברים.
בחלק השני יובא דיון הנובע מסיפורי הטיפול, מלווה בעיון בתאוריה, במחקר ובספרות.
אסיים את המבוא בכמה מעיקרי תפיסתו של דונלד ו' ויניקוט ובמושגים שהוא טבע (מתוך ההקדמה של רענן קולקה, ויניקוט, תשנ"ו, עמ' 23):
החוויה האישית של האדם תלויה, לדעת ויניקוט, באופן מוחלט במציאות שבה הוא חי, ואמירתו המפורסמת כי אין דבר כזה כמו תינוק – דהיינו, אין תינוק ללא אם – מבטאת את הפרוטוטיפ של המצב הקיומי, שבו מרגע לידה ועד מוות אין אדם ללא מציאות, ורק אם תהא זו מציאות מחזיקה (holding), מציידת (providing) ומאפשרת מימוש (facilitating) ייווצרו התנאים להתרחשותה של החווייה האישית, שהיא היסוד לחיים שאינם רק התקיימות שורדת אלא משמעות ההולכת ונבראת.
שמות הנשים והגברים בטיפולים ובשיחות הם בדויים. חשיבה עמוקה ייחדתי לסוגיית השימוש בתכנים מפגישות הטיפול (בסוגיה זו דנים בהרחבה פרופ' אליעזר ויצטום וד"ר יעקב מרגולין [2002], כמו רבים אחרים בארץ ובעולם). אני מאמינה שמסיפורי הטיפול כולנו יכולים לחוות וללמוד. תשומת לב מיוחדת ניתנה לשמירה על הסודיות המקצועית ועל אלמוניות המטופלים, מתוך התחשבות בכללי האתיקה ובחוק הגנת הפרטיות. הכתיבה לפרסום התבצעה זמן רב לאחר סיום הטיפולים. נוסף על כך, כל המטופלים והמרואיינים קראו את תיאור הטיפול שלהם או את השיחה אתם. בידיעתם, בהסכמתם ובשיתופם, שיניתי פרטים מסוימים כדי להסוותם ולמנוע את זיהויָם. כולם נתנו את הסכמתם המלאה לתיאור הטיפול או השיחה ולהצגתם בכתיבה זו, ועל כך אני מודה להם מאוד, ומביעה את הערכתי הרבה אליהם.
1
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.