חלק א'
ניו יורק, נובמבר 1998
התמונה הזאת חרותה בזיכרונו מילדות. אישה יפה ואצילית נשענת על מעקה עץ של גרם מדרגות במבואה של בית מידות, על שפתיה חיוך קטן והיא צופה אל נקודה רחוקה. היא לבושה בהידור, כמו תכף תצא שלובת זרוע עם בעלה לראות את לה טרוויאטה בבית האופרה הגדול. על כתפיה צעיף פרווה, ושולי שמלתה מגיעים כמעט עד לרצפה.
זו הייתה סבתו, שמעולם לא פגש. התמונה הייתה תלויה בבית הוריו במושב שבגליל, במסגרת מוזהבת לצד פסל ברונזה: ראש של אדם חמור סבר, בעל עיניים חכמות וטובות וסנטר זקור. זה היה סבו, אמיל דוד, שהיה ארכיטקט בעל שם בבלגרד בשנות השלושים.
הוא נזכר בתמונה ההיא באוטובוס בדרכו לעבודה, כאשר במדור האופנה של הניו יורק טיימס צדה את עיניו תמונה שנשאה את הכותרת "הנשים של שדרות ואצה אוצה — כך התלבשו בבודפשט של שנות העשרים". גם המיקום הגיאוגרפי התאים, ולרגע חשב שאולי זו אכן סבתו בתצלום.
הנוסעים באוטובוס היו שקטים ורציניים, חלקם שקועים בעיתון הבוקר. ריח הדפוס הטרי נישא באוויר. אחרים בהו מבעד לחלון, אפופים בשרידיו של החלום המתמהמה לפנות מקום למציאות. בשנים האחרונות, מאז שעברו לגור בשכונה שרייצ'ל כל כך רצתה לגור בה, הוא אינו זוכר חלומות. החיים נעשו דחוסים יותר מאז שירדה מהפרק האפשרות שיחזרו לגור בארץ. מבעד לחלון האוטובוס הוא מבחין באור החיוור שבחלונות בתיהם של משכימי קום, וכרי הדשא סביב הבתים טובלים בערפילי הבוקר.
לפני שנתיים הם שקלו לעבור לשכונה אחרת, אך חששו שהמעבר לבית ספר אחר יגרום לטלטלה אצל הבנות. באותה פרשת דרכים החל אלן להתגעגע לארץ, לקיץ דווקא, לריח רגבי האדמה הטריים לאחר החריש, לשפה העברית שחסרה לו מאוד. בקווינס עוד אפשר לשמוע עברית פה ושם, או להיכנס לפיצרייה המקומית ולאכול פלאפל.
הגעגועים הדירו שינה מעיניו, וגם כשכבר נרדם המשיך לגלות תסמיני חרדה. פעם או פעמיים העירה אותו רייצ'ל כשצעק מתוך שינה. היא הציעה לו ללכת לטיפול.
— היום כולם הולכים לתרפיסט, אמרה לו. רק הישראלים עם הגאווה הזאת שלהם, חושבים שהם לא צריכים.
אלן כמובן סירב, אך ההרהורים האלה המשיכו לייסר אותו במשך חודשים. רייצ'ל התנגדה בכל תוקף. היא נולדה וגדלה כאן, ולמרות היותה תומכת גאה בארץ ישראל, היא העדיפה להמשיך לתמוך בה מרחוק, מביתם היפה שבשכונה היוקרתית עליה חלמה.
כשירד מהאוטובוס ברחוב 34, נשאב אל נחיל האדם הרוחש והממהר. גברים במעילים, אוחזים תיקים ועיתון הבוקר מקופל תחת זרועם, נבלעו לתוך הבניינים הגבוהים כמו רובוטים ממוקדי מטרה. קול צלצול הפעמונים של אנשי צבא הישע נשמע מכל עבר, וריח חרוך של ערמונים מילא את האוויר. אלן פילס את דרכו בקושי בתוך נחיל האנשים היורד במדרגות הפֶּן סטיישן, ונצמד לצד של היורדים.
בהמולת הרכבת התחתית עלה בו החשש שהמצגת שהכין לישיבה של היום אינה בהירה דיה. הוא אמור להציג בפני צ'רלי, סמנכ"ל המחשוב של בנק ההשקעות בו הוא עובד, את ההתקדמות בפרויקט, ולהראות כיצד הוא מתכנן להדביק את הפערים שנוצרו בלוח הזמנים.
בזמן האחרון הוא עובד קשה ולא מבלה מספיק עם בנותיו. אתמול, כשחזר הביתה, הן כבר היו מוכנות לשינה, ונינה הבכורה, בת השמונה, ביקשה ממנו שיקרא לה סיפור לפני השינה. הוא הקריא לה את העץ הנדיב ולקראת סוף הסיפור זלגה דמעה חסרת בושה על לחיו. נינה הבחינה בכך ושאלה אם גם הוא אהב לטפס על עצים.
שמונה בבוקר, אבל אלן מרגיש כאילו חצי יום כבר מאחוריו. השגרה הזאת של נסיעה לעבודה מתחילה להיות לו לזרא. כל בוקר בחמש וחצי הוא מגשש את דרכו בחשיכה, מתלבש בשקט ויוצא. אוסף את העיתון מתיבת הדואר, קונה כוס קפה ליד תחנת האוטובוס. בכל בוקר אותם הפרצופים ואותם הסיפורים.
מזה זמן רב הוא נעדר ממועדון הספורט, והלחץ בעבודה נותן בו את אותותיו. מיחושים שונים מציקים לו. פעם היה משחק כדורסל עם חברים בכל שבת ושלישי. אבל כשהוא מגיע הביתה כל יום בשמונה ערב הוא נאלץ לוותר על כך. חבר מהעבודה ניסה לשכנע אותו להצטרף אליו בהפסקות הצהריים ולהתאמן במכון הכושר הסמוך למשרד.
— אתה מרוויח פעמיים, אמר בחיוך, פעם אחת אתה חוסך ארוחה מיותרת, ופעם שנייה מוריד את הבטן.
למה לא, בעצם? חשב לעצמו. הוא חייב לקחת את עצמו בידיים.
הדלתות נפתחו. אנשים נדחקו פנימה. אלן היה שקוע בעצמו ולא שם לב שכבר הגיע לרקטור סטריט. הוא נחפז לצאת לפני שנסגרו הדלתות ומיהר על הרציף לכיוון היציאה. הרציפים נרעדו בבהלה ולמנהרה נכנסה בשאון מחריש אוזניים רכבת מהכיוון הנגדי. ביציאה קידם את פניו האוויר הקר של נובמבר, עם ריח קפה ומאפים טריים מהעגלות שעל המדרכה.
השמיים הניבטים מחלון המשרד הם בצבע כחול עמוק, שאינו מרמז כלל על הקור העז שבחוץ. הוא תלה את מעיל הצמר הכבד על הקולב ונזכר שוב בתמונה מהעיתון. האם הוא יכול להיות בטוח שזו אינה סבתו, לואיזה?
הוא נזכר בשיחת הטלפון המוזרה שקיבל לפני שנה, באמצע ארוחת ערב משפחתית. מצדה השני של השפופרת נשמע קול גברי דובר עברית, נמרץ וסמכותי:
— שמי אפרים להב. אני עיתונאי של הג'רוזלם פוסט. אני מבקש להיפגש אתך ולשוחח בעניין כבד משקל.
אלן היה מופתע וסקרנותו התעוררה. הם קבעו לארוחת צהריים במסעדה האיטלקית הקטנה האהובה על אלן, בסמוך לכנסיית טריניטי בעיר התחתית.
אפרים להב סיפר שהוא עומד לפרסם מאמר על כישלון מבצע ההעפלה של "קבוצת קלאדובו" בשנות הארבעים באירופה.
— אבא שלך היה אתי בקבוצה, ואפילו על אותה ספינה, מבין שלוש הספינות שהיו שם. בסופו של דבר שנינו זכינו לעלות ארצה, אך רוב אנשי הקבוצה לא הגיעו לארץ.
— כן. אני מכיר את הסיפור, אבא סיפר לנו כמה פעמים על הספינות ועל הדנובה שקפאה בחורף. הוא דיבר על התקופה הזו ברגשנות רבה, לפעמים בהתרפקות נוסטלגית ממש. זה היה קצת מוזר, בהתחשב בכך שהם היו תקועים שם בלי תנאי מחיה בסיסיים ובלי יכולת לזוז במשך תקופה ארוכה מאוד, ובסופו של דבר נספו שם מאות אנשים, כולל הוריו.
— אני כותב על כך מאמר שיכה גלים, אמר אפרים. הוא יחשוף סוף סוף מה קרה שם באמת, יסיר את מעטה הסודיות והשתיקה המקיפים את הפרשה מזה עשרות שנים, ויצביע על האשמים בכישלון הנורא. אבל לצערי, כששוחחתי עם אבא שלך, התרשמתי שהוא לא מעוניין בכך.
— אני מאמין שהוא חושב שאין טעם למצוא את האשמים משום שלא תהיה בכך שום תועלת. את המתים זה בטוח לא יחזיר לחיים, וזה יכול רק לגרום עוגמת נפש וצער גדולים יותר.
— אני מכיר את אבא שלך. הוא חושש. אבל צריך לעשות משהו. הוא אומר ש"הכישלון הוא יתום", אך אפשר וצריך למצוא את האבות של הכישלון הזה. אני צריך תמיכה מכמה אנשים. אביך חבר בוועד הפעולה להנצחת הפרשה ולכן אני מעוניין לקבל את תמיכתו ואת הסכמתו לחשוף את האשמים.
אלן הבטיח שינסה לבדוק אם אפשר לשכנע את אביו לתמוך ביוזמה זו, אך לא התחייב להחזיר תשובה תוך פרק זמן מסוים. הוא נזכר בשיחת הטלפון שקיים עם אביו מיד אחרי אותה פגישה, ובמכתב שקיבל ממנו כמה שבועות לאחר מכן.
הזיכרון חלף במוחו של אלן תוך כדי בהייה חסרת מיקוד במצגת שהכין. הישיבה נקבעה לשעה עשר ויש לו יותר משעה לליטוש אחרון.
אבל במחשבה שנייה, לא כדאי לשנות דבר ברגע האחרון. עליו להכין תשובות לגבי הפיגור וכבר התחיל לנסח אותן. בעודו שקוע ומרוכז הקפיץ אותו צלצול הטלפון, למרות שביקש במפורש מהמזכירה שלו, שרה, שלא תעביר לו שיחות. שרה התנצלה על ההפרעה:
— זה מישראל, ואמרו שזה דחוף.
מה יכול להיות כל כך דחוף? שאל את עצמו. הוא חישב את הפרש השעות. אולי זה בקשר לאבא. כבר חודשיים לא דיברו. בפעם האחרונה שדיברו אבא שקל להגיע לביקור, מה שעורר באלן רגשות מעורבים, בגלל הטרחה שיכול לגרום ביקור כזה.
— להעביר את השיחה? החזיר אותו קולה של שרה למציאות.
מהעבר השני נשמע קולה המוטרד של ברכה, אחותו.
— אילן, אבא בבית חולים. שבץ מוחי.
לפני חמש שנים אביו עבר צנתור. נאמר לו שזה הליך פשוט. אלן לא הגיע אז לארץ לבקר בגלל העומס בעבודה. אבל אצל אבא כמעט תמיד משהו מסתבך, וכעבור שנה היה צורך גם בניתוח מעקפים. אז הגיע לבקר אותו בבית החולים רמב"ם בחיפה.
ומה עכשיו?
הוא העדיף להתרחק מאביו, כי תמיד ראה בו אדם מובס. גם כשהיה בריא ופעיל, ונלחם מלחמות אבודות בשחיתות הפושה בהנהלת המושב.
מילדותו זכורים לו רק מעט רגעים של גאווה באביו. בעיקר כשניצח את כל צעירי המושב בטניס שולחן, בהנחתות אדירות לפינות, לקול השריקות המתפעלות של החברים. לא לכל אחד היה אבא אלוף בטניס שולחן. עוד בילדותו בבלגרד היה אבא מתחרה בטורנירים של טניס שולחן.
במשך תקופה ארוכה היה אביו יוצא ונכנס בבתי חולים, אך בשנים האחרונות ניכר שיפור במצבו. ועכשיו שבץ. דווקא עכשיו, כך פתאום. אלן לא היה מוכן לזה. הוא צריך לדבר אתו. יש להם המון דברים לדבר עליהם. אולי בגלל זה עזב לאמריקה. תמיד חשב שיגיע הרגע לדבר על הדברים שלא דיברו עליהם מעולם. שהוא ימצא זמן נוח, יגיע לחופשה מסודרת, ואז ישבו בנחת מתחת לעץ התות בגינה ויפתחו הכול.
אבל למה העניינים מסתבכים דווקא עכשיו, כשהלחץ בעבודה קשה מנשוא?
כשברכה אמרה שכדאי לו לארגן טיסה לארץ בהקדם, הוא הבין שסדר היום שלו עומד להשתנות.
***
הרעש החדגוני של מנועי המטוס, ואולי גם הבְּלָדִי מֶרִי ששתה, עמעמו את המחשבות הטורדניות והחליפו אותן בתחושת נינוחות מנומנמת. הוא הניח על עיניו מסיכת עיניים וניסה להירדם. זאת טיסה ארוכה. אבל כל פעם שכמעט נרדם, חזרו ובצבצו מחשבות שטרדו את מנוחתו.
במשך שנים עבד קשה, לקח סיכונים והתקדם ממשרה למשרה, מתפקיד לתפקיד. הטלפון מברכה הגיע ברגע המכריע, שיכול להיות קרש קפיצה לקריירה הגדולה שעליה חלם.
הנורה להידוק החגורות נדלקה והקברניט הודיע שהמטוס נכנס לכיס אוויר. הבחור במושב לידו לא הגיב להודעה והתפקע מצחוק. על המסך שמולו נראה מיסטר בִּין עם הרבה חבילות קורנפלקס שנופלות לרצפה. הצחוק המשוחרר שלו הזכיר לאלן שכבר זמן רב לא צחק צחוק טוב, מלוא הפה. בעצם, מעולם לא היה טיפוס שצוחק בקלות.
טלטלות המטוס הלכו וגברו, כמו כדי להזכיר שכל זה יכול להסתיים אחרת, אך השכן המשיך להתפקע מצחוק. אלן המשיך לחוש רחמים עצמיים ולחשוב על ההזדמנות שהוא עומד להחמיץ בעבודתו. אבל מה אפשר לעשות? צ'רלי לא יחכה לו. הוא הבהיר זאת בשיחתם האחרונה.
אלן עבר אצלו במשרד לפני הנסיעה וציפה לשמוע "לא נורא, נחכה לך," אבל זה לא קרה. צ'רלי הרצין ודיבר על חשיבות הפרויקט, ובאותה נשימה אמר שישנם דברים חשובים מזה בחיים.
— גבר צריך לקבל את ההחלטות שלו, אמר את המשפט השחוק. גם הוא עצמו היה נוהג כך.
כיסי האוויר שככו והמטוס התייצב. רוב האנשים סביבו היו שקועים בשינה עמוקה. הוא נזכר שוב במכתב שקיבל מאביו אחרי ששוחח עם העיתונאי. לראשונה ראה את אביו מתבטא בפתיחות בעניין הפרשה שכמעט לא הזכיר במשך השנים. אפרים להב ומאמציו לחיפוש האשמים עוררו את כעסו של אבא, שכתב לו כך:
אפרים סיפר לי על הראיון שקיים עם רות קליגר.[1] זאת השמצה אחת גדולה. לא ייתכן שהיא זוכרת את השיחה עם שפיצר לפרטי פרטים, אחרי למעלה מעשרים שנה. לבוא ולעשות משפיצר משוגע? שפיצר הקדיש את חייו לעזרה ולהצלה של הקבוצה. נכון, היו קשיים, בלי סוף קשיים, וצריך היה להיות אקרובט כדי לא ליפול בחבטה לרצפה. הוא עשה את כל מה שהיה יכול. אבא הכיר אותו היטב. הוא היה ראש ועד הקהילות היהודיות ביוגוסלביה, וגר לא רחוק מאתנו בבלגרד. הם היו חברים. נכון שהוא הציע לאבא להצטרף למסע, אבל מי ידע מה יהיה? מי יכול היה לדעת שהגרמנים ייכנסו ליוגוסלביה כל כך מהר? במבט לאחור כולם חכמים, אבל ראיית הנולד זאת תכונה שלא רבים התברכו בה.
וגם האונייה, "דאריין", שהמוסד קנה בפיראוס במבצע מורכב ומפותל, גם היא לא יכלה להכיל את כל הקבוצה. רק שמונה מאות איש היו יכולים לעלות עליה. אבל אז נודע על האסון שקרה לאונייה "סלבדור" בים מרמרה, בתחילת דצמבר 1940, בדיוק בתקופה ששפיצר התלבט קשות אם להעלות אותנו על ה"דאריין".
אני חוזר ואומר, לא אתן את ידי למזימת ההאשמה של אפרים כנגד שפיצר.
גם הסיפורים שאפרים מפיץ על כך שלצעירים לא היה לחם לאכול והוא נאלץ, יחד עם עוד חברים, לגנוב לחם מאנשים אמידים בקבוצה, גם הם מצוצים מהאצבע. אני הייתי יחד אתו, ולא זכור לי שהיה מחסור. שפיצר דאג לנו לאספקת מזון גם בתקופה שהנהר קפא. אם הוא לא יכול היה להגיע, היו שם תמיד נפתלי באטה או אלי היימבך שקישרו בינינו לבין העולם שבחוץ. הם העבירו את הכספים לקניית המזון ודאגו למשלוח הדואר, ויותר מאוחר גם לקשר עם המשרד הארצישראלי בזאגרב. ואני יכול להעיד שמעולם לא הרגשנו מחסור. לפחות לא אנחנו, הצעירים. לנו לא חסר דבר.
אלן הסתקרן ורצה לשמוע עוד על אותה פרשה. הוא חשב לנסות ולדובב את אביו כדי לשמוע עוד פרטים, אך לא היה בטוח שימצא אותו במצב מתאים לשיחה.
קרעי זיכרונות המשיכו להציף אותו. הוא ואביו מעולם לא ראו עין בעין. אביו תמיד השרה רצינות רבה סביבו. צחוק וקלילות היו ממנו והלאה, ואלן תמיד הרגיז אותו.
כשבגר השתנתה האווירה. הוא נזכר איך שימח את לבו של אביו כשבישר לו שימשיך בלימודיו לתואר שני. זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו הבוגרים שאביו חיבק אותו והרעיף עליו שבחים.
— אין לך מושג כמה זה חשוב לי. לעולם לא תבין.
כשאבא ישב בין המוזמנים בטקס חלוקת התארים באצטדיון האוניברסיטה בגבעת רם, לא היה מאושר ממנו. גם אמא ישבה לידו, קורנת מאושר, דואגת שיתעטף היטב בסוודר להגנה מצינת אחר הצהריים הירושלמית. הוא האזין ברוב קשב לנאומים ומחה דמעה כשאילן הוכרז כתלמיד מצטיין. הוא לא חדל מלצלם במצלמת המינולטה הישנה שלו. הוא צילם את אילן על הבמה לוחץ ידיים עם המכובדים, יורד עם התעודה בידו ולבסוף גם דאג שיצלמו אותו עצמו מחזיק בגאווה את התעודה של בנו.
כשאילן ליווה את הוריו אל האוטובוס, אביו הזכיר את הנאום של שר החינוך בטקס.
— כדאי יהיה להקשיב הערב לחדשות של תשע, בטח ישדרו שם קטע מהנאום, אמר בארשת של חשיבות ושלף מתיקו את הטרנזיסטור הצמוד אליו תמיד. זה למקרה שהנהג לא ישמיע לנו את החדשות, אמר בנימת ניצחון.
השכן הצוחק נרדם, ראשו שמוט לאחור, מבט של שביעות רצון על פניו. הדיילת הגיעה עם עגלת הדיוטי פרי. אולי יקנה קרטון סיגריות לאחותו ברכה. הוא לא זכר מה היא מעשנת. בסוף קנה מארז של קנט.
הוא החזיר את הארנק לכיסו, ארנק שאמו קנתה לו ליום הולדתו לפני שנים. היא בירכה אותו אז שזה הארנק יהא מלא תמיד. שנים מאוחר יותר, כשבאה לבקרו בניו יורק וראתה את השפע והפאר שבחייו, אמרה שלא לכך התכוונה. היא לא רצתה שהכסף יסמא את עיניו עד כי ישכח מאין בא ויבחר להישאר בארץ זרה.
— זה לא החלום הציוני שאבא שלך ואני טיפחנו, אמרה בתוכחה.
אביו, לעומתה, רק התפעל כדרכו מכל מה שראה בשדרה החמישית הנוצצת ובשדרה השביעית עמוסת המסעדות המוארות והמועדונים החשוכים.
— הנה אני שוב בעיר גדולה, ממש מטרופולין, אמר בהתלהבות כשצעדו יחד לאט בשדרה וברחובות המסתעפים ממנה, ואלן נזכר שאביו סיפר לו כמה פעמים על ילדותו בעיר הגדולה בלגרד.
לאבא לא הפריעו החיים הטובים של אלן, אבל הוא לא אהב את התפנית שעשה בקריירה שלו שנים קודם לכן. הוא נסע ארבע שעות בשלושה אוטובוסים וברכבת עד לירושלים כדי להניא אותו מלנטוש את לימודי הדוקטורט בפיזיולוגיה.
כמה הופתע אז אילן לראות אותו על מפתן המעבדה, באמצע הדרכה של פיזיולוגיה לתלמידי שנה ב'.
— ובשביל מה? שאל אביו בכעס, בשביל הדבר המודרני הזה, מחשבים? עוד אופנה שתחלוף מהעולם כמו הטרנזיסטור שלי, בשביל זה אתה הולך לזרוק קריירה אקדמית?
אילן ניסה להסביר שיקבל תנאים טובים יותר, ושכר גבוה בהרבה.
— אתה לא מבין עד כמה זה חשוב, המשיך אביו לכעוס. לי לא הייתה הזדמנות כמו שלך, ללמוד ולהתקדם באוניברסיטה, ולך יש ואתה זורק אותה!
המשפט הזה הדהד בראשו זמן רב. ממש כמו הסיפור שסיפר אביו על הווילה היפה שעל הגבעה בדדיניה שבבלגרד. מראהו של בית המידות עם הגן רחב הידיים נחשף לעיניו בסרט 8 מ"מ שצילם סבו אמיל, חובב צילום מושבע, שהיה מעודכן בכל החידושים בתחום בשנות העשרים ובתחילת שנות השלושים. התמונות של הבית הגדול בבלגרד עלו בדעתו כשחשב על הקריירה שאביו החמיץ כשעזב הכול כדי להגיע לארץ. הוא היה תלמיד מצטיין, איש ספר, יודע שפות, אוהב ספרות ושירה. כל המורים ניבאו לו גדולות. אבל בשנת 1939 הוא מצא עצמו על ספינה בדרך לארץ, מנסה להגשים את החלום הציוני להיות חקלאי עובד אדמה בארץ ישראל.
מחצית הטיסה חלפה. אלן חשב על ההחמצה הצפויה לו בעבודה, אך הבין שאביו חווה החמצה גדולה ומשמעותית לאין ערוך מזו.
כילד ראה את אביו בקוצר ידו. איך רבים ניצלו את יושרו ותמימותו. סוחרים נכלוליים ניסו לרמות אותו, להסיח את דעתו בעת שקילת העופות או הירקות, ומי שעמדה על המשמר כארי הייתה אמא, שהייתה מגלה את העיוות שמתחת לאפו ומנסה לתקן. כל עסקני המושב וראשי הוועדים, שתמיד הבטיחו לעזור, לא הושיעו. כולם דיברו על עזרה לחקלאי העובד בזיעת אפיו, אך הרעו את המצב עוד יותר.
אילן התקשה אז לראות את אביו בחולשתו. הוא רצה לעזור לו אך היה חסר אונים, והוא החליט לנסות את מזלו בעולם הגדול, לצאת לקריירה עצמאית ולהשאיר הכול מאחוריו. לביקורים הגיע רק לעתים רחוקות. רק כשהיה משהו דחוף. כמו עכשיו.
אולי אלה שעותיו האחרונות של אביו? אולי לא יספיק להגיע? אבל מצבו יכול גם להשתפר ולהתייצב למשך חודשים ואולי אף שנים. אז למה מיהר כל כך? מה בער לו להקריב את הקריירה שלו?
הלחץ באוזניים אותת שהמטוס מנמיך. קולן המתקתק של הדיילות, המבקש להדק חגורות, החזיר אותו למציאות. הקברניט הכריז שהטמפרטורה בתל אביב היא 33 מעלות, השמיים בהירים ורוח מזרחית קלה נושבת.
נופר –
שני נסיכים ומלכה
ספר בסדר,הספר מספר על הימים הקשים בבלגרד כאשר החדשות הרעות מתחילות להגיע מגרמניה ועל הקושי של משפחת דוד לקבל את ההחלטה לעזוב את הבית ולהגר למקום אשר בו אולי יהיה טוב יותר. על שגרת החיים על האניה במסעה במורד הדנובה עד שהיא נתקעת ולאחר מכן במחנות הזמניים.