שני צעדים לפני כולם

"מלחמה הנה עתיקה כקיומו של המין האנושי, שלום הוא המצאה מודרנית"

20((Henry Maine

ציטוט זה הוא יריית הפתיחה לספרו המבריק של ההיסטוריון הנודע מייקל הווארד על היחסים בין שלום, מלחמה והסדר הבינלאומי, שבו נטען כי מלחמה או עימות מזוין הם הנורמה האוניברסלית הרווחת בהיסטוריה האנושית. יחסים בין תרבויות וקהילות אנושיות נעו לאורך ההיסטוריה במתח שבין עימות לשיתוף פעולה, אם מסיבה עניינית (משאבי טבע, מרחב מחיה ועוצמה) ואם מסיבות של יוקרה וכבוד בלבד. במילים אחרות, אנו חושבים על מלחמה בקטגוריות שהמציאו קלאוזביץ ודומיו במאה ה-19, אנו חושבים על "שלום" במונחים של תקופת הנאורות האירופאית, ואנו חושבים על היחסים שבין מלחמה ושלום במונחים שאבד עליהם הכלח.21

לכל היותר ניתן לדון במושג "שלום" כמצב של היעדר תוקפנות, שבינו לבין כינון סדר אנושי המבוסס על יחסים אידיליים קיים מרחק בלתי עביר. טרם מלחמת העולם הראשונה היו אלו ממשיכיו של צ'רלס דרווין שתפסו מלחמה כרע ההכרחי של הסדר הטבעי של הדברים. בעיניהם, "שלום הוליד רק לדקדנטיות, תבוסתנות ולהיעלמות עמים שניסו לחתור לשלום".22

הפעלת כוח כתנאי להשגת שלום גלובלי ושימורו הם תוצר לוואי של מוראות מלחמת העולם השנייה. המלחמה הקרה אופיינה בהימנעות מעימות גלוי, עקב פחד בשני צדי המתרס מיכולת השמדה הדדית. לאחר נפילת ברית המועצות, השותפות האנגלוסכסית שהובילה ארצות הברית לקידום משטר דמוקרטי ליברלי וחירויות הפרט, חזרה לרגע להיות ההיגיון היחיד של סדר עולמי שלמעצמת־על היה אינטרס לאכוף בכוח. עם הזמן גברה ההתנגדות בקרב החברות האזרחיות של שותפות זו לסכן חיי אדם במעורבות במוקדי סכסוך מנותקים מהיומיום שלהן רק כדי לקדם ערכים מופשטים בשם האידאל. כל זה השתנה אחרי אירועי 11 בספטמבר 2001, משנחשף איום ערכי קיומי חדש על המערב, כפי שהקומוניזם איים על הסדר המערבי שנים קודם לכן. או אז התחדשה נכונות אזרחי אותן מדינות לסכן חיים כדי לשמר אורח חיים. שנת דאעש 2014 אך מחדדת נקודה זו, כשלא מדובר כבר רק על יציבות המזרח התיכון, אלא גם על עתידן של אפריקה ואירופה.

בכותרת של "מלחמת תרבות" או מלחמה בין חברות שאינן חולקות מערכת ערכים משותפת (ובמילים אחרות, המשמעות האסטרטגית־אופרטיבית של איום ערכי שנתפש כקיומי) נוצר ערבוב מושגי בכל הנוגע ללגיטימיות של הפעלת כוח על ידי צבאות מדינתיים, המוצאים את עצמם פועלים יותר ויותר בסביבות אזרחיות או רוויות אזרחים – מ"חפים מפשע" ל"לא מעורבים", מ"חיסול ממוקד" ל"רצח", מ"לוחמי גרילה" ל"מסתערבים" או מ"טרוריסטים" ל"כוחות מיוחדים". היציאה לפעולה יזומה הוטלה בספק מוסרי, כפי שטוען למשל מייקל וולצר בספרו מלחמות צודקות ולא צודקות23. מאידך, התקהות האיום הקיומי המוחשי הביאה לגמגום באופן שבו התערב המערב בעימותים הללו ולחוסר היכולת למגר אותם, כפי שטוען למשל אדוארד לוטוואק במאמרו "תנו צ'אנס למלחמה".24 הפריפריה התרבותית של המערב מוצפת על כן בישויות שמבכרות מערכות ערכים חלופיות לסדר העולמי הקיים, והדבר מזמין את התמשכותו של "מצב גלובלי של חוסר ודאות".25

ההיסטוריה האנושית נכתבת במושגים של כרונולוגיה של עימות: פרופ' חנה נוה תוהה למשל אם היה ניתן להעלות את האנושות על מסלול התפתחות אחר לו כותבי התנ"ך, כספר הספרים של תרבות המערב, היו שמים דגש רב יותר על תקופות השקט של "האזרחים" (רועים ועובדי אדמה, פילוסופים ונביאים, סופרים ומשוררים, נשים וילדים...) על פני שנות הקטל של "הגיבורים" (מלכים, שופטים ושרי מלחמה). בהשוואה כמותית, בעוד שפרקי המלחמות ממלאים ספרים שלמים, הרי תקופות השקט מתוארות לרוב במשפטים ספורים: "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו", או "איש הישר בעיניו יעשה".26