0
0 הצבעות
1

שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות

סלמאן רושדי

 42.00

תקציר

סלמאן רושדי, מגדולי הסופרים בימינו, הוציא תחת ידו ספר מכשף השוזר יחד היסטוריה, מיתולוגיה וסיפור אהבה נצחי. בעתיד הקרוב מכה סופה בניו יורק, ולאחריה מתחילים להתרחש שלל דברים מוזרים. גנן מגלה שכפות רגליו כבר התנתקו מהקרקע. מחבר רומנים גרפיים מתעורר ומוצא בחדרו ישות מסתורית

...עוד >>

קוראים כותבים (1)

  1. איריס

    שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות

    “…אנחנו, מצדנו, מכנים את עצמנו “אנחנו”. “אנחנו” הוא היצור המספר לעצמו סיפורים כדי להבין איזה מין יצור הוא. כשהסיפורים מגיעים אלינו, הם מתנשאים מעל הזמן והמקום, מאבדים את פרטי ראשיתם אך זוכים בטהרת תמציתם. בטהרת היותם פשוט הם עצמם. …” (עמ’ 174)

    “כך זה הועבר אלינו כעבור אלף שנים, כהיסטוריה רווּיַת אגדות ואולי מוצפת בהן. כך אנו חושבים על זה עכשיו, כמו זיכרון מתעתע או חלום על העבר הרחוק. אם זה לא נכון, או לא נכון חלקית, אם סיפורים מומצאים השתרבבו לרשומות, מאוחר מדי לעשות משהו בנידון. זהו סיפורם של אבותינו כפי שאנו בוחרים לספר אותו, ולכן כמובן זהו גם סיפורנו. …” (עמ’ 25)

    אלף שנים. אלף שנים לפני כתיבת הספר הזה התחוללה מלחמה גדולה בעולם. מלחמה שנמשכה שנתיים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות. אלף לילה ועוד לילה. מלחמה בין כוחות הטוב והרע. מלחמה שבה, פרט לבני האדם, השתתפו גם יצורים מעולם אחר – הג’ינים. שדים, שיש בהם טובים ויש בהם רעים, והמלחמה בעצם היתה על השליטה בעולם, בכל העולמות, בין הג’ינים הנחשבים “טובים” לבין ה”רעים”. הרעים הם העִפריתים – ארבעה מהם ביקשו לשלוט על העולם ולחלקו ביניהם (אם כי לא באמת הצליחו להחליט איך בדיוק לחלק. כן, גם בין ג’ינים יש סכסוכים טריטוריאליים).

    אבל מהם ומיהם הג’ינים?

    “מעט מאוד ידוע, אם כי הרבה מאוד נכתב, על אודות טבעם האמיתי של הג’ינים, היצורים העשויים אש-ללא-עשן. השאלה אם הם טובים או מרושעים, שטניים או נדיבים, שנויה מאוד במחלוקת. תכונות אלה מקובלות על הכול: שהם שובבים, גחמנים, פזיזים, שהנם נעים במהירות גבוהה, משַנים צורה וגודל ומגשימים משאלות רבות של גברים ונשים כאשר נחה עליהם הרוח או כאשר הדבר נכפה עליהם; ושחוש הזמן שלהם שונה במידה קיצונית מזה של בני האדם.” (עמ’ 11)

    שורשי המלחמה הזו, מלחמת העולמות, נעוצים במאה השתים-עשרה, במחלוקת שהיתה אז בין אבן-רושד, פילוסוף ליברל שכפר בקיומו של אלוהים, והגותו כללה מושגים כמו “תבונה”, “הגיון”, “מדע”, מושגים שהעלו עליו את חמתו של שליטו, שהגלה אותו לכפר נידח, לבין יריבו המנוח, אל-ע’זאלי, שמת שנים רבות קודם לכן, ששנא את הפילוסופיה, והטיף לאמונה באלוהים. אמונה בכל דרך, ואם צריך באמצעות הפחד.

    “… שוחרי האמת יודעים שהתבונה והמדע הם עלומי האנושות. האמונה היא מתת אל, והתבונה היא מרד הנעורים כלפיה. …” (עמ’ 60)

    ובכן, מאות בשנים לאחר שאיש הדת והפילוסוף הלכו לעולמם, וגופם התפורר בקברותיהם, ורק שמץ על שמץ מרוחם עוד נותר, שמץ שהצליח להתקשר עם הג’ינים בלבד, חזרה והתעוררה המחלוקת ביניהם, והפכה למלחמה בה לקחו חלק הג’ינים הטובים והרעים.

    בראש המחנה ה”פילוסופי” עמדה ג’ינית אחת, נסיכת האש, בתו של המלך, שפעם ירדה לאדמה והיתה לבת זוגו של אבן-רושד, וילדה לו ילדים רבים, ובכל צאצאיה ניכר סימן בולט אחד – הם חסרו תנוכי אזניים, וכעת, משניבעו הסדקים בין העולמות, שבה לעולם בני האדם, לחפש את צאצאיה, לגייס אותם באמצעים העומדים לרשותה, במלחמתה נגד העִפריתים, שמנהיגם מתיעץ עם אל-ע’זאלי.

    ובני האדם? בני האדם, כשמתרגשים עליהם אסונות שאינם יכולים להסביר, נוטים לפנות אל כוח גדול וכביר מהם, שנדמה להם שישנו מעליהם, שיש הקוראים לו “אלוהים”, ולהתפלל, ולפחד מפניו, ולירוא מפני שלוחיו, בעיקר אם יש בהם כוחות שאין דרך להסבירם, משום שהם ג’ינים.

    לסקירה המלאה:

    https://irisganor.com/3630/