שנת היובל

***

התחלתי לצעוד לכיוון היציאה מהפארק והוא נותר לשבת שעון על העץ עב הגזע. הלכתי בצעדים נמרצים, ממלטת את עצמי מהמרחב המשותף שחלקנו. פיללתי לרמזורים ירוקים שיאפשרו לי לצאת מהפארק לכיוון הדירה במהירות האפשרית. כל האנשים שעברו ברחוב נראו כמי שמעוניינים לחסום את דרכי, מאטים את מנוסתי מיובל. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני עושה את הדבר הנכון, אבל הבנתי ששוב נכנעתי לפחד וחזרתי לכבלים, שחשבתי שאהיה מוכנה להשתחרר מהם לכבוד החלפת הקידומת.

רציתי לצלוח את המרחק הקצר שבין הפארק לדירה שלי ולסגור את עצמי בתוכה כמו בשריון מפני העולם. כעסתי על עצמי שהחלטתי להיפרד ממנו. אולי תפסיקי לעשות רק את מה שצריך ותתחילי לעשות את מה שנכון בשבילך? את כבר בת חמישים. אולי הגיע הזמן להפסיק לתת לחיים או לאחרים להחליט בשבילך, ולקחת יוזמה? להיות אקטיבית ולקחת מה שאת רוצה בלי לוותר? נזפתי בעצמי.

פתאום נפלה עליי ההבנה שיובל ואני שנינו אנשים פאסיביים. יכול להיות שבגלל זה שנינו בחרנו להתחתן עם בני זוג מעשיים ושאפתנים וזה מה שהניע את חיינו והוביל אותם למקומות שאליהם הגיעו. אולי אם היינו נשארים יחד החיים שלנו היו רצופי תקלות והיינו מתבוססים בביצת חוסר המעש ולא מממשים את הכישרונות שלנו.

האם בכלל התאמנו שנינו לחיות יחד חיים שלמים? האם הייתי רוצה לגדל איתו ילדים? האם לא קרה מה שצריך היה לקרות וכל אחד מאיתנו בחר לו את בן הזוג שהתאים לו לחיים? לא היו לי תשובות. רק שאלות.

הלכתי נמרצות לדירה והמחשבות העסיקו אותי עד שלא שמתי לב שהגעתי. עליתי במדרגות במהירות, סגרתי את הדלת והתנשמתי בכבדות. הייתה לי הרגשה חזקה שאני עושה טעות גדולה בזה שאני מוותרת עליו. בזה שאני נותנת לעקרונות המוסר והערכים לשלול ממני אושר. שאני מגלה איזו יושרה שלא ברור מה בדיוק מצדיק אותה.

החלטתי להתקשר לבנות בברזיל. לא התכוונתי לשתף אותן במפגש עם יובל. לא רציתי שתפתחנה תקווה שאולי מצאתי לי חבר ולא הרגשתי נוח לפתוח בפניהן את מה שעבר עליי מאז שפגשתי אותו. חששתי שזה עלול לצבוע את הזוגיות שלי עם אבא שלהן בצבעים פחות ורודים מכפי שידעתי שנדמתה בעיניהן. הן אומנם ידעו על קיומו של יובל במעורפל, כי סיפור המפגש שלי עם אמיר כלל כמובן את העובדה שחליתי בהודו ואי אפשר היה להשמיט מהסיפור הזה את העובדה שטיילתי בהודו עם מי שהיה החבר שלי לפניו, אבל הן לא היו מודעות לסיפור אהבתנו. מבחינתן, היסטוריית האהבה שלי התחילה בימי אמיר וכל מה שקדם לכך היה לפני הספירה.

כשאמיר נפטר הן היו בתחילת השירות הצבאי. לא ידעתי איך אני אמורה לטפל באבל שלהן. אומנם התייעצתי עם נעמה גם בעניין הזה, אבל היא הסבירה לי שאני חייבת לטפל קודם כול בעצמי וסיפרה לי איזה משל, על אימא לעשרה ילדים שהגיעה לרב העיירה ואמרה לו שאין לה איך לתת אוכל לילדיה ושהוא חייב לעזור לה. הרב התגייס מיידית, ערך מגבית בקהילה והעביר אליה ארגז מלא במזון, והיא, במקום לחלק את המזון לילדיה התיישבה לצד הארגז, הוציאה ממנו חלה מתוקה, פרסה ממנה שלוש פרוסות ואכלה אותן בעצמה. כשהרב השתומם ותהה כיצד יכול להיות שהעדיפה להשביע את רעבונה לפני שדאגה למלא את קיבתם הריקה של ילדיה במזון, היא הסבירה שאינה מסוגלת לטפל בילדיה על בטן ריקה.

הפנמתי את המסר והתמקדתי בעצמי ובפעם הבאה שבדקתי, גיליתי שהבנות שקעו בענייניהן. נועה שירתה כמש"קית ת"ש בבסיס שריון בדרום וכשכבר הגיעה הביתה בילתה את מרבית הזמן עם יפתח, החבר שלה, ותמרי שירתה במודיעין בבסיס ליד ירושלים וגם היא הגיעה הביתה רק בסופי שבוע והייתה עסוקה בעיקר במפגשים חברתיים ובבילויים ליליים. הן התגעגעו לאמיר, אם כי מותו לא שיבש את שגרת היום שלהן באופן מעשי. בגלל הימים הארוכים בבית־החולים הוא לא היה נוכח בחייהן, גם כאשר הן היו צעירות יותר. אני הייתי אחראית באופן כמעט בלעדי למטלות הגידול היומיומיות. הוא היה ההורה המפנק, זה שהזמן איתו מועט אבל צופן בחובו הנאה צרופה.

די מהר התהפכו התפקידים בינינו והן היו אלה שדאגו שאני אהיה בסדר במקום שזה יהיה הפוך. הן התקשרו כמעט כל יום כדי לוודא שאני מתפקדת ולא שוקעת בדכדוך אחרי שהבית התרוקן מהן ומאמיר. אחרי תקופה מסוימת הן התחילו לרמוז בעדינות שאני צריכה להתחיל לצאת עם גברים ואפילו העלו הצעות קונקרטיות. הן חששו שאהפוך להיות אלמנה מרירה ועודדו אותי להיפגש עם מועמדים פוטנציאליים שהוצעו לי כשידוך, גם אם חשבתי שזה לא ילך איתם. בהתחלה זה נראה לי משונה ולא טבעי שהן רוצות שאמצא תחליף לאבא שלהן, אבל נעמה הסבירה לי שזה רק מראה כמה הן מצליחות להכיל באופן בריא את היתמות.

פתחתי את הסקייפ והתקשרתי לנועה. היא לא ענתה לי. ניסיתי את תמרי, שהופיעה על המסך בעיניים עצומות למחצה וענתה בקול ישנוני, "הי אימוש."

"הערתי אותך?" שאלתי למראה שערה הסתור והפנים המעוכים.

"כן. הלכנו לישון נורא מאוחר אתמול. היינו במסיבת סמבה שאין דברים כאלה. את לא מבינה איזה אליפות," ענתה בעודה משפשפת עיניים כדי להתעורר קלות.

"גם נועה ויפתח הלכו איתך?"

"ברור."

"כי ניסיתי את נועה והיא לא ענתה לי."

"כן, היא ויפתח עוד ישנים. גם שתינו המון אז אנחנו לגמרי ממוטטים."

"אז לכי לישון ילדה שלי ונדבר אחר כך."

"לא, אימוש, אני כבר ערה. מה איתך? את לא נשמעת טוב. את בסדר?"

"כן. בסדר," עניתי וראיתי אותה מסדרת את הרצועה הדקה של הגופייה שלבשה, שנשמטה מכתפה.

"את נשמעת עצובה. יום של געגוע?" שאלה אותי הבת המתוקה שלי בביטוי שאני יצרתי לנו אחרי שאמיר נפטר, כדי להראות להן שאני משתפת אותן כדי שגם הן תשתפנה אותי במה שעובר עליהן.

"משהו כזה," אמרתי בלי להסגיר איזה געגוע.

"יש ימים כאלה, אימוש. אבל תזכרי שהם חולפים. את יודעת מה צריך לעשות, נכון?" היא נשמעה כאילו התאוששה מהישנוניות שהשתלבה בקולה קודם ועברה לחיתוך הדיבור המלהג שאפיין אותה בדרך כלל, מותחת את המילים במונוטוניות. "מאמי, את זוכרת את המרשם שלנו. תעשי לך משהו כיפי שישמח אותך. תלכי למומה או לראות איזה מופע מחול, או לאכול בצ'יינה גריל סלט ברווז. את יכולה ללכת לפאבלו לרקוד שם. הוא תמיד משמח אותך," היא המשיכה לשגר הצעות.

"נכון. דווקא הייתי שם אתמול בערב."

"וזה לא עשה לך טוב?"

"היה נחמד. אני אוהבת ללכת לשם," אמרתי, בלי להסגיר כמה טוב ורע זה עשה לי בו זמנית וגם את זה שלא הייתי שם לבד.

"את עצובה בגלל יום ההולדת שלך? בגלל שאת לבד?" ראיתי את עיניה מנסות לאתר מה בדיוק הבעיה.

"אני לא יודעת, תמרי. כנראה זה קשור איכשהו."

"טוב, אז תקשיבי מאמי, אני לא אמורה לספר לך את זה, כי זו הפתעה ובטח כולם יהרגו אותי על זה שגיליתי לך, אבל יש לי תירוץ טוב כי את נשמעת לי בדיכאון, אז זה כבר פיקוח נפש ואין לי ברירה."

"מה לגלות לי?"

"שסבתא וסבא יחד עם ניר ודנה וגם קצת אנחנו, קנינו לך כרטיס כדי שתבואי לריו בשבת ותהיי איתנו ביום ההולדת שלך."

"איזה כיף!" אמרתי בפליאה מוחלטת כשבפנים לא ברור לי אם הרעיון הזה משמח אותי, חוץ מהעובדה שהוא ימלט אותי מהסביבה שבה יובל נמצא.

"אימוש? את שמחה? פחדנו שתבאסי אותנו ותגידי שלא מתאים, או שתכעסי שלא שאלנו אותך, או שיש לך תוכניות לחגוג בניו יורק עם מישהו אחר, אבל אנחנו רוצות אותך איתנו."

"זה בא לי לגמרי בזמן ואני גם נורא מתגעגעת אליכן. אני הכי שמחה שאוכל לחגוג איתכן את יום ההולדת שלי."

"שתדעי לך שחם פה בטירוף, אז את חייבת להביא בגד ים. נשרוץ פה על החופים ונלך לרקוד. אני בטוחה שזה יעביר לך את הדכדוך."

"את לא יודעת כמה מתאים לי עכשיו לבוא לריו!" קיוויתי שאני מצליחה לזייף היטב עליצות ומתחתי חיוך על שפתיי.

"יופי. אני תכף שולחת הודעה לנועה ויפתח."

"המתנה הכי נהדרת שיכולתם לארגן לי," אמרתי מה שידעתי שבוודאי תרצה לשמוע.

"אחלה."

"תמסרי נשיקות לנועה ויפתח. אני נורא אוהבת אתכם," אמרתי וסגרתי את הסקייפ כדי שלא תראה את הדמעות שהתחילו לזלוג.

הלחץ בחזה השתחרר קצת אחרי השיחה עם תמרי, אז ניגשתי למערכת השמע של בריאן שהייתה זערורית ומתוחכמת וחיפשתי את השיר שידעתי שאני צריכה לרגע הזה. "אנקת גבהים" של קייט בוש, שנכתב בהשראת הרומן של אמילי ברונטה.

הקול הגבוה והצלול של קייט בוש חתך את החלל של הלופט של בריאן ואני התחלתי להזיז את גופי בתנועות שידעתי בעל פה מאז פרויקט הגמר שלי בתלמה ילין. התגעגעתי למה שהייתי. לגוף שלי שרקד לפי צלילי השיר הזה. לחופש ולשחרור.

עליתי על קצות אצבעותיי, מתחתי את גופי ופרשתי אותו. עיגלתי את ידיי והסתחררתי סביב עצמי. התגלגלתי על הרצפה והרגעתי את הגוף הדואב במגע עם הבטון הקריר. פיתלתי את הגוף והִקְשַתִּי אותו לכל עבר. פיזרתי את איבריי במרחב ואספתי אותם בחזרה אליי. ירדתי לשפגט מרשים ונזכרתי בשמלת הכתפיות האדומה ובאודם הבוהק שעיטר את שפתיי בזמן הביצוע המקורי. כשנגמר השיר הפעלתי אותו שוב ושוב, רוקדת את עצמי לדעת ויודעת שהתנועה הנצחית הזו משקיטה קצת את הרעש הפנימי.

אחרי שרקדתי את הריקוד אין סוף פעמים, נכנסתי לסטודיו של בריאן והתחלתי לערבב את הצבעים על הפאלטה. הקנווס שעמד שם מיותם כבר ימים רבים נאלץ לספוג את כל מה שהיה לי לתת לו באותו רגע. משיכות המכחול הגסות לא התכנסו לציור מוחשי. הן יצרו הוויה צבעונית משל עצמן.

געגוע לאמיר תקף אותי. הוא, שהיה בזמן ובמקום הנכונים כדי להציל אותי. המלאך המושיע שלי. ילד טוב ירושלים שלמד ב"ליד האוניברסיטה" והיה ב־8200 ואחר כך במסלול ישיר לרפואה, שאותו סיים בהצטיינות יתרה. בוק כזה. אבל חמוד. תכונות שבזכותן סלחתי לו על שלא היה יובל.

גם אני נהייתי בוקית במהלך השנים. התאמתי את עצמי לאמיר ולרצונות שלו. התאמתי את עצמי לסטנדרטים של המשפחה שלו. הסתפקתי בביטחון שהעניק לי ובכך שאהב אותי בלי גבול. דאגתי להיות יפה וייצוגית כי ידעתי שזה נורא חשוב לו. ראיתי איך הוא מתמוגג כשהיינו מגיעים לכנסים או למפגשים בבית־החולים ואנשים שהכיר החמיאו לי על יופיי. הרעיון שהכוסית הזו היא אשתו העיף אותו לשחקים. ולא סתם כוסית. כזו שהיא גם דוקטור. אחרי רגעי הזחיחות הייתה מגיעה בדיחה קבועה, שאני הכרתי את הטקס שנלווה אליה, שכלל אחיזה חזקה במותניי והצמדה שלי אליו, השפלת המבט בצניעות מעושה ולסיום המשפט המנצח: "כשנפגשנו היא הייתה מחוסרת הכרה. רק העיניים שלי היו פקוחות. זה היה המזל שלי."

אני יודעת שלא הייתי מגיעה בחיים לאן שהגעתי בלעדיו. שהיציבות שלו והאמביציה הבלתי פוסקת להגיע לפסגה השפיעו עליי לעשות דברים, שלא הייתי עושה אם לא הייתי מתחתנת איתו. היו ימים שבהם לא הבנתי מה יש לי איתו במשותף חוץ משתי בנות מדהימות. למשל, אחרי שהיה מסביר לי באריכות את תוצאות המעבדה בחזירים במחקר חדש שהוא עורך ואיך הסטייה בתוצאות מחייבת עריכה מחדש של ניסוי, שכבר נמשך חודשים ארוכים ומדיר שינה מעיניו.

ידעתי לזייף התעניינות ולשאול את השאלות המתאימות, כי החלטתי שאעשה כל מה שצריך כדי שלא אנטש שוב. שאדאג שהגבר שלי יהיה מרוצה כל הזמן כדי שלא אצטרך לעבור שוב את הסיוט שעברתי בעקבות הפרידה מיובל. כמעט לא היה לנו שום תחום עניין משותף. הוא ידע שמאוד חשוב לי לראות מופעי מחול, והסכים להצטרף אליי כדי שאוכל לשמור במידה מסוימת על הקשר לריקוד, אבל יחד עם כיבוי האורות היו נסגרות גם עיניו והוא היה שוקע בשינה עמוקה, כדי לפצות על לילות התורנות הארוכים ועל שעות המחקר והקריאה האינסופיות.

גם לרקוד הוא לא אהב. ניסיתי לגרור אותו למועדונים בארץ ואחר כך בניו יורק. להדביק אותו בהתלהבות שלי. אבל הוא לא הצליח להסוות את חוסר הנוחות שחש מלפזז על רחבת הריקודים. התנועות המפוזרות והגמלוניות שלו, שאף פעם לא הייתה התאמה בינן לבין המוזיקה, הביכו אותו וגם אותי. את הרצון שלי ללכת לראות יחד איתו תערוכות ולבקר במוזיאונים הוא פסל. גם כאן הייתה לו בדיחה משומשת, שהצחיקה רק אותו, שאם אני רוצה שיצטרף אליי לתערוכות אני צריכה להצטרף אליו לראות ניסויים בחיידקים.

כשאני מנסה לחשוב מה עשיתי עם אמיר שגרם לי הנאה, קשה לי להיזכר במשהו מיוחד. אפילו על הריצה לא הצלחנו להסכים. הוא התחיל לרוץ אחרי שראה שהוא מעלה במשקל ולא מצליח להגיע למשחק הכדורסל השבועי עם החברים. הוא עשה מינוי למכון כושר והקפיד ללכת לאימון לפחות שלוש פעמים בשבוע, ובסופי שבוע היה קובע לרוץ עם יואב, החבר שלו מהמחלקה. ההשתתפות בתחרויות והגדלת המרחקים היו רק עניין של זמן, וכשהציע לי להצטרף לקבוצה שרץ איתה סירבתי כי לא רציתי שיהיה עוד משהו שבו אני נגררת אחריו.

אמיר בעיקר לא הפריע לי לחיות את החיים שלי, אבל בעצם הפריע לי לחיות את החיים שרציתי לחיות. הוא ביית אותי. אילף את חיית הפרא שהייתי. ריסן את היצר שלי. אנשים שהכירו אותי בצעירותי טענו שהשתניתי. אני לא הרגשתי את זה קורה. התרגלתי לעצמי ואז הוא ביצע מחטף ומת ואני נשארתי עם עצמי לבד. עם עצמי אחר. כזה שעבר מטמורפוזה. כזה שלא אהבתי. לא ידעתי מה אני צריכה לעשות כעת כדי לנקות את האני הזה מכל השכבות שהצטברו עליו וכיסו את מה שהייתי במקור. איך ממרקים את עצמי כדי להחזיר עטרה ליושנה.

ואולי יובל הוא התשובה? למה ויתרתי כל כך מהר על כרטיס הכניסה למנהרת הזמן שהוא הושיט לי? על האפשרות להסיר מעצמי את כל המסכות והתחפושות שהייתי בהן חיים שלמים ולחזור להיות מי שהייתי לפני שעטיתי על עצמי כיסויים שהסתירו אותי?

המחשבה על יובל מחקה את הגעגוע לאמיר והחליפה אותו בכעס גדול. נפלה עליי ההבנה שכל החיים המשותפים שלנו הייתי בודדה. הבדידות שלי פשוט כוסתה היטב בתפאורת זוגיות מפוארת כך שאיש לא הבחין בה. גם אני לא הודיתי בה אף פעם, ועכשיו נוכחתי שאני בבדידות כל החיים, רק שכעת יש לה כותרת: אלמנה.

אלמנה היא בודדה עם דיפלומה. קודם הייתי סתם בודדה. בלי כותרת ובלי שם. כזו שאיש לא מבחין בבדידותה. במקום שהמוות של אמיר יאפשר לי להשתחרר מכלוב הבדידות ולצאת לחופשי, נשארתי בו על אף שדלתו הייתה פתוחה לרווחה. נראה שהטראומה שעברתי כשיובל הגיע לבשר לי על נישואיו גרמה לי למצוא את האדם הראשון שהנחתי שיוכל לרפא אותי ולהתמסר לו. בכול. לוותר על מי שאני ולהפוך למי שהוא רצה שאהיה.

***