שנת המתנות

מתנת יום ההולדת של רונן לרגל שלושים ותשע שנות היווסדי הייתה מכתב פרידה. בתוך מעטפה חומה הוא טמן כתב אישום נגדי. בכתב יד קטן וצפוף ניסח ארבע-עשרה שורות דחוסות בדף A4, שכנראה משך ממדפסת במשרדו שבבית המשפט. שתי שורות לכל שנת נישואים.

השורה הראשונה הייתה: "אני מכיר אותך היטב, מיכל. את, לצערי, לא באמת מכירה אותי." באמצע הדרך היו עוד כמה מילים ומטאפורות שכבר הספקתי לשכוח או להדחיק. השורה המסכמת, שאותה טרח להדגיש בקו תחתון, כדרכו, הייתה: "שבע שנים הייתי קרקע פורייה עבורך, עכשיו תורי לייצר לעצמי קרקע פורייה לצמוח בה."

הבטתי בו המומה. לא הבנתי מה אני בעצם קוראת ולמה הוא לא יכול לדבר איתי על זה בעל פה. וכשאמרתי לו את זה הוא משך מהידיים שלי את המכתב, הרים את הגבות השחורות הסמיכות, שחרר אנחה קצרה והקריא לאט-לאט את המילים שכתב, לועס כל מילה ומילה בדיקציה דרמטית כאילו גילם דמות שייקספירית. הוא הסביר לי שרצה להיות מדויק.

הבנתי.

הוא החליט להפוך אותי לגרושה בלי התרעה מוקדמת, ועל הדרך להפוך את חגיגת יום הולדתי המתקרב לאומללה במיוחד. שופט בית המשפט המחוזי, שחי לצדי שבע שנים ומעולם לא טרח לקרוא ספרים מלבד ביוגרפיות צפופות על מנהיגים עולמיים, נעשה לעת פרידה משורר פיוטי עם מטאפורות סתומות. אפילו את הספר שלי טרח לקרוא רק חודשיים לאחר צאתו לאור, ואחרי שאנסתי אותו לעשות זאת. הוא הסתגר בחדר העבודה שלו במשך חמש שעות, וכשיצא פסק ברשמיות קרה: "מעניין. אני יכול להבין למה הרבה נשים מתחברות לזה." וזהו.

פחות משנה קודם לכן הכתיר אותנו המקומון התל אביבי האחרון שנותר כעדות לימים שבהם העיר הזאת עוד הייתה צעירה, בועטת, חצופה ובאמת ללא הפסקה, לאחד הזוגות החזקים של העיר. האמנתי להם וחשבתי שלעד נהיה המותג המנצח של שופט בית המשפט המחוזי והמתמודד הטרי למשרת שופט בבית המשפט העליון ושל מחברת רב-המכר "איך להיות מיליונרית מנטלית" ומשתתפת קבועה בפאנל הכלכלי של ערוץ 12. הייתי בטוחה שנהיה פה לתמיד, כמו קוקה קולה, איקאה ומקדונלד'ס. מעודכנים, נמרצים ומבוקשים. חשבתי שגם אם האהבה תדעך, יישארו החברוּת או לפחות הבירוקרטיה שתחזיק אותנו, עם חשבון בנק משותף, דירת גן חדשה בנווה צדק ותקווה שטיפולי הפוריות יצליחו ויהיה לנו תינוק משותף.

והאהבה שלי כלפיו לא דעכה כלל, אהבתי את רונן עד הרגע האחרון. בערב הפוגרום ההוא בחודש דצמבר, כשפתח את דלת הבית, זמן קצר לפני שהגיש לי את מכתב ההתנתקות החד-צדדית, זינקתי לעברו כמו כלבלב נרגש שהמתין לשובו של בעליו. חיבקתי אותו בחוזקה, חפנתי את ישבנו והשמעתי גרגורי התרגשות. אבל רונן עמד דומם, נוקשה, ולא החזיר חיבוק או לטיפה. הוא קפא ואיתו קפאו חיי.

כבר שנתיים וחצי – מאז שטיפולי הפוריות נעשו אינטנסיביים וספר הביכורים שלי הפך לרב-מכר עולמי – הרגשתי שרונן הולך ומתרחק. הגוף שלו שידר את זה בעוצמה ובבירור, אבל כשהייתי שואלת אם הכול בסדר, הוא היה משיב ש"הכול בסדר גמור" וממשיך בענייניו. הסקס שלנו, שבמשך שנים היה סקרני, יצירתי ומלא תשוקה, הפך בהדרגה לטכני, משעמם ועמוס תקלות. הוא מיעט לגעת בי, הפנה אליי את גבו רגע לאחר שמלאכת העינוג הזוגי נגמרה, ושתק, ואפילו מתוך שינה הזיז את זרועי העדינה המחבקת.

שלושה לילות לפני שהגיש לי את המכתב הארור, כשניסינו להפוך את עצמנו ליחידת אוהבים אחת, הוא לא הצליח לגמור. נוטף זיעה הסביר שהוא מתוח בגלל ההכרזה הצפויה על מינוי השופטים לבית המשפט העליון. ואני, כמובן, מיהרתי לעטוף בחיבוק מנחם ואוהב ולומר ששום דבר נורא לא קרה ושיש לנו גם את מחר בלילה. ואת מחרתיים. ואת כל החיים.

"הגוף שלנו אף פעם לא משקר," אמר לי פעם האבא החכם שלי. "את יכולה לדעת מה אנשים חושבים עלייך על פי האופן שבו הם נוגעים בך ומהצורה שבה הם מסתכלים עלייך." ורונן, בעל העיניים החומות, הגדולות ומלאות החוכמה והערמומיות, שהפכו אותו לשופט כבר בגיל שלושים ותשע, כמעט לא הביט בי בשנה האחרונה. הייתי כל כך עסוקה בקידום ספר הביכורים שלי, שלא שמתי לב לכך שהעיניים שלו מתחילות לתקשר עם הרצפה והתקרה וכל נקודה בחלל שהיא לא אני. בתמימותי, ובעיקר מתוך אמונה כנה בחיבור שלנו, לא התייחסתי לסימנים האלה, האמנתי שזה עניין זמני. שזאת פשוט השגרה האיומה שכרסמה בחיי הנישואים שלנו. שברגע שהילד המשותף יגיע, הדברים ישתנו. למרות שרוב ספרי הפסיכולוגיה הזוגית, שקראתי כדי לתקן את שנפגם, עמוסים במאמרים מדכאים על כך שילד הורס זוגיות ולא משפר אותה.

הפסיכולוגית שלי טענה שסופת השלגים המקפיאה שנשבה מכיוונו של רונן לא הייתה תגובה על הקושי שלי להיכנס להיריון, אלא בעיקר על הצלחת הספר שהפכה אותי לידועה ברחבי המדינה, ולאחרונה גם במזרח אירופה. היא סברה שההיעדרות שלי מהבית כמעט מדי ערב לטובת הרצאות ולוח הטיסות הצפוף, שנוצר עקב הביקוש הרב להשתתפותי בכנסים בין-לאומיים, "שינו את מערך היחסים והכוחות בבית". היא גרסה שההצלחה שלי עוררה בו קנאה או חוסר ביטחון או אי-נוחות או אלוהים יודע מה.

"אפשר לדמות זוג נשוי לשני צמחים גבוהים הצומחים זה לצד זה בגינה קטנה וצפופה. הם יכולים לצמוח במקביל, שענפיהם ועליהם ישתרגו אלה באלה ויהוו משענת זה לזה. הם יכולים גם אחרת. צמח אחד יכול להשריש שורשים ארוכים עמוק מדי באדמה, לשתות גם את המים של הצמח השני ולגרום, בלי להתכוון, למותו של הצמח שלצדו. כמו הצמחים גם בני הזוג יכולים לקמול ולנבול ביחד, ולפעמים תחרות הצמיחה יכולה להוציא אדם מדעתו. גם אדם חזק ובעל השפעה כמו רונן."

"אבל הוא באמת כל כך חזק ומצליח," לא שלטתי בדמעות כשדיברנו על כך שבועות ספורים לפני הנטישה שלו, כשלא העליתי על דעתי כלל תסריט אימה שכזה. "לא שתיתי לו את המים ולא תפסתי לו מקום באדמה. למה, לעזאזל, הוא לא מצליח לפרגן לי? למה הוא לא היה יכול להגיד מילה טובה על העבודה שלי או לקרוא את הטיוטות של הספרים? למה הוא קבע דיון משפטי דווקא ביום של השקת הספר? האם הייתי צריכה לעצור את הקריירה שלי בשביל לשמור על שלום בית? להיות מאושרת מאהבה אבל חנוקה ולא מוגשמת מבחינה מקצועית? הרי ביחד היינו אימפריה."

"יכול להיות שהוא הרגיש אחרת."

כשם שהתעלמתי מהעצה של אבא שלי, כך דחיתי את תיאוריית גן הירק שלה גם משום שלפי המודל ההוליוודי שטיפחתי בראשי לא האמנתי שבני זוג יכולים באמת לקנא זה בזה, גם מכיוון שרונן היה אחד האנשים היותר בטוחים בעצמם והיותר מצליחים שהכרתי, ובעיקר משום שאהבתי אותו בלי גבולות. האהבה סיממה אותי כאילו הייתי יוליה של רומיאו. הייתי מוכנה למות עבורו. או איתו. העיקר שנהיה זה לצד זה לנצח נצחים עם השחיקה והקשיים והשגרה. בכל מצב צבירה אפשרי. בחרתי לתרגם את ההתנהגות הקרירה שלו כביטוי למשבר גיל ארבעים שנמשך ארבע שנים יותר מדי ואת סופו קשה לראות.

בדיעבד אני מבינה שהיו לא מעט רמזים. אולי אפילו כתובת מרוססת על הקיר בצבע כתום זרחני, אבל אני לא ראיתי כלום, ובטח לא יכולתי לנחש שהכול יתחיל וייגמר שבע דקות אחרי שנשב על הספה החרדלית שגבתה ממני שבוע של יבלות, תוצאתו של חיפוש נמרץ בדרום העיר שמטרתו לעצב את דירת החלומות שבנינו במשך שנה.

אבא שלי נהג לומר ש"החיים משתנים בשנייה". והוא ידע היטב על מה הוא מדבר. הם השתנו עבורו בפעם הראשונה כשהכיר את אמא שלי, ובפעם השנייה כשעזבה אותו. הם השתנו גם כשאובחן כחולה סרטן סופני. חיי התהפכו ברגע שספר הביכורים שלי כבש את המקום הראשון ברשימת רבי-המכר וכשאבא שלי נפטר, וכעת השתנו בבום על-קולי כשבעלי הודיע לי שהוא עוזב אותי.

ישבתי מסוחררת והלומה וקראתי שוב ושוב ושוב: "שבע שנים הייתי קרקע פורייה עבורך, עכשיו תורי לייצר לעצמי קרקע פורייה לצמוח בה," כתב החצוף. כאילו שבע שנים של כביסות, של הכנת פשטידות פטריות ומרקי מינסטרונה שאהב ושל הטיית אוזן קשובה לסיפורי בית המשפט שלו הן לא קרקע פורייה. כאילו שלארח את האמא החמוצה שלו, שאפילו פעם אחת לא הייתה מרוצה מהאוכל שלי, שתמיד רטנה על האי-סדר ששרר בבית שלנו, שלא פספסה אף הזדמנות להתלונן על כך שטרם העמדתי יורש למשפחתה – כל אלה אינם קרקע פורייה. כאילו לבלות שתי חופשות בשנה בבורגס, התקועה אי-שם בשלהי האייטיז, עם החבר'ה המשעממים שלו מהצבא שעסוקים בלהעלות מדי חופשה את אותם זיכרונות מימי המשטרה הצבאית ועם הנשים המשעממות שלהם, שמגיעות לסיפוק מיני רק מלהחליף מתכוני מרקים גרוסים לתינוקות ומתכוני פלפלים ממולאים טבעוניים ומהמלצות על אתרים לרכישת בגדים זולים, זה לא קרקע פורייה לצמוח בה.

ומה, לעזאזל, משמעות המשפט הפותח? "אני מכיר אותך היטב, מיכל. את, לצערי, לא באמת מכירה אותי." למה התכוון משורר האימה? מה בדיוק אני לא מכירה? מה הוא ניסה לרמוז לי במילים הספורות שבחר? שהוא נוהג להשתחל לשמלות הערב ולנעלי העקב שלי בזמן שאני מרצה על הספר שלי בספרייה הציבורית של ערד? שגילה, לעת זִקנה, שהוא נמשך לגברים צעירים? או שמא גילו לבן זונה גידול ממאיר במוח, ובאקט אצילי הוא רוצה לחסוך ממני את התמונות הקשות של גסיסתו ואת הצורך לטפל בו. מטר השאלות איים להטריף את דעתי.

רונן מחץ אותי כאילו הייתי יתוש טורדני, והותיר את כתם הדם הזעיר על הקיר הקרמי שבסלון. ואז צעד מכוּון-מטרה אל המטבח, שלף מהמגירה התחתונה של הארון שקית זבל כחולה גדולה עם ידיות אדומות וניגש לחדר השינה. הוא כל כך רצה לברוח, עד שוויתר על המזוודה הכסופה שנחה על המדף הגבוה, שלא יצטרך להתעכב על הורדתה.

הלכתי אחריו בצעדים קטנים, מהירים ושקטים ובהיתי בו כשזרק לשקית מכנסיים וחולצות, תחתונים, גרביים ושלושה ז'קטים שחורים.

"אתה יודע, כמו שהתחלנו את הקשר הזה ביחד, אנחנו יכולים גם לסיים אותו יפה ביחד. בדיאלוג ולא במונולוג," נשפתי אל רונן בשארית כוחותיי רגע לפני שסגר מאחוריו את הדלת בערב הארור ההוא. אבל הוא רק גרר את שקית הזבל הכחולה העמוסה, שנוצר בה קרע ממשקל הבגדים, ולא הביט לאחור.

"שלום, מיכל," אמר בלי להביט בי, חלף על פניי ויצא מן הבית בטריקת דלת רועמת.

לא בכיתי. הייתי המומה מדי. קיוויתי שבעוד רגע יעצור, יחייך חיוך גדול כמו שלא חייך זמן רב, ויצביע על מצלמה נסתרת ששתל מאחורי העציץ הגדול בסלון כדי למתוח אותי לכבוד מסיבת ההפתעה שאולי ארגן לי. במשך שעה וחצי ישבתי על הרצפה מול הדלת ובהיתי בציורים ובתצלומים שעל הקירות שסיפרו את סיפור חיינו המשותפים.

אנשים שהיו מעורבים בתאונת דרכים טוענים שכשהמוות מאיים לפגוש אותך, החיים חולפים במהירות מול העיניים. שנות החיים המשותפים שלי ושל רונן, שבע שנות נישואים ושנתיים של חברות, חלפו מול עיניי במהירות של מאתיים ושמונים קמ"ש. מההיכרות במסיבה של אגודת הסטודנטים ועד לרגע מסירת המכתב הארור. כל האירועים צפו בי. שִחזרתי במיוחד את כל המילים שנאמרו בחודשים האחרונים. ניסיתי להבין מה פספסתי בין השורות. חיכיתי שהבעל שלי יחזור ויגיד לי שהכול היה בעצם בדיחה גרועה או אי-הבנה או ניסיון לעורר אותי אחרי שבע שנים של ביחד.

אבל הוא לא חזר ולא התקשר. אפילו לא סימס. הוא עזב אותי.

בן של זונה.