שפת השפם

השפם באיסלאם

 

אלמלא חטאו מוסלמים בגידול שפם, לא בא חיבור זה לעולם.

למרות ההוראות המפורשות במסורת האיסלאם המורות על הסרת השפם וגידול הזקן: "אַחְפוּ (אל)־שַׁّוַארֶבּ וַאַוְפוּ (אל)־לִّחַא", סיגלו לעצמם מוסלמים מנהג הפוך: לא זו בלבד שמגדלים שפם, אף מקצצין בזקן.

מה אומרת המסורת? עד כמה היא מחייבת? מדוע נוהגים מוסלמים כפי שנוהגים בשערות שפמם?

 

השפם במסורת האיסלאם

"שַׁארֶבּ"- שפם, לפי מילון אֶל־מֻנְגֵ'ד, הוא השׂער הצומח על צד אחד מצדדי השפה העליונה של הגבר, ואילו השׂער הצומח על שני צדדיה יחדיו נקרא – "שַׁוַארֶבּ".

בקוראן, הספר הקדוש למוסלמים, אין כל אזכור – לא במישרין ולא בעקיפין – לאותה ציצת שׂער הצומחת בין השפה העליונה לנחיריים.

ההתייחסות הנוגעת לשפם מופיעה בתורה שבעל־פה, בחדית', ועיקרה – קיצוץ השפם מחד, וגידול הזקן מאידך ממניעים ומטעמים שונים.

החַדִית', התורה שבעל פה, הוא קובץ העדויות, מכלול המסורות על מנהגיו של הנביא: מעשיו, אמרותיו, מידותיו, דעותיו, אורחות חייו וכולל התייחסויות והתנהגויות של בני־לוויתו, "אַ(ל)־סַ'ّחַאבַּה" – החבורה של הנביא, שהם המודל לחיקוי והמופת להתנהגות המאמינים.

מסורות אלו מכילות עדויות על יחסים שבין אדם לחברו, מנהגי תפילה וצום, עלייה לרגל, לבוש, טהרה ועוד, ובהן גם התייחסות לשׂער בכלל, ולענייננו – גידול השפם בפרט.

במאות ה־8-9 לספירה (150-250 להִגְ'רָה) תרו חוקרי הַחַדִית' את ארצות ערב וליקטו אלפי חדית'ים (מסורות), מיינו אותם תוך הקפדה על מהימנותם, אמינות המדווחים, הקשר והזיקה ביניהם, שרשרת ההעברה של המסורה מהנביא ועד למתעד. קובצי העדויות נחתמו על־ידי החוקרים ותועדו בספרים הנקראים על שמם. הידועים, המהימנים והמוסמכים ביותר הם: "סַ'חִיח (א)ל־בֻּחַ'ארִי" ו"סַ'חִיח מֻסְלֵם". לדרגת מהימנות נמוכה יותר זכו "סֻנַן אַבּוּ דַאוּד", "מַוְטַא מַאלֵכּ", "סֻנַן (אל)־תֻّרְמֵדִ'י", "סֻנַן (אל)־נִّסַאאִי" ואחרים.

המסורת המוסלמית מחייבת גידול זקן וקיצוץ שפם. כך נהגו אברהם אבינו, הנביא ובני־לוויתו הקרובים, וכך מצווים לנהוג גם המאמינים. הדרישה לקצץ את השפם מושתתת על חמישה טעמים עיקריים:

 

1. "אַל־פִטְרַה" – "טבע הבריאה"

קיצוץ השפם וגידול זקן הם מה"פִטְרַה" – "טבע הבריאה", מעיקריה של הדת. הם טבועים באדם בעצם קיומו, מטבע בריאתו, הם המובן מאליו. כך נהג הנביא. היה זה אורח חייהם של אברהם אבינו והנביאים שבאו בעקבותיו, וזה מה שציווה אללה לעשותו. אלה הן נורמות התנהגות שעל המוסלמי המאמין חלה החובה לקיימן, וכל החורג מהן מוציא את עצמו מהכלל.

במספר מסורות אצל החוקרים אל־בֻּחַ'ארִי, מֻסְלֵם, אַבּוּ דַאוּד, מַאלֵכּ ואחרים, נכללת פעולת קיצוץ השפם בעשרת עיקרי הדת ומקומה לא נפקד מהחמישייה הפותחת שלה.

סיפר לי יַחְיַא... בשם אַבּוּ הֻרַיְרַה הנביא אמר: "חמישה דברים הם מ'טבע הבריאה': המילה, גילוח שׂער הערווה, מריטת שׂער בית־השחי, קיצוץ השפם – קסّ' (אל)־שַׁّארֶב וגזיזת הציפורניים".

סיפר לנו קֻתַיְנַה בן סעיד... בשם עַאיִשַׁה, אמר שליח האלוהים עליו השלום: "עשרה דברים הם מ'טבע הבריאה': קיצוץ השפם – קַסَّ' (אל)־שַׁّארֶב, גידול הזקן – אִעְפַאאְ (אל)־לַّחְיֵה, חיצוץ שיניים בקיסם, גזיזת הציפורניים, קינוח האף במים, רחיצת אצבעות הרגליים, מריטת שׂער בית השחי, גילוח שער הערווה ורחצת האברים האינטימיים. מוסיף זַכַּרִיַّא בשם מֻסְ'עֶב: 'שכחתי את העשירי, אך אפשר שהוא הדחת הפה במים'".

לא רק שבכל המסורות המתייחסות ל"אַלְ־פִטְרַה" – "טבע הבריאה" – מוזכרת פעולת קיצוץ השפם, אלא שאצל עַאיִשַׁה, אשת הנביא "ואם המאמינים", מופיע קיצוץ השפם בראש רשימת הפעולות, מה שמלמד על חשיבותה וערכיותה הדתית של התנהגות זו.

אברהם, ראשון המאמינים, קיצץ את שפמו ואף אנו מצווים לנהוג כמותו: "...סיפר לי יַחְיַא שסַעִיד בְּן (א)ל־מֻסַאיֶّבּ אמר: 'אבראהים עליו התפילה והשלום היה הראשון להכניס אורחים, הראשון שנימול, הראשון לקצץ את שפמו והראשון לראות שׂער אפור...'"

 

2. היגיינה/ טהרה

קיצוץ השפם, יחד עם עיקרי ה"פטרה" האחרים, הם חלק מטבע האדם, והמכנה המשותף לכולם הוא החינוך לטהרה – לדפוס התנהגות של שמירה על ההיגיינה.

ציצת השׂער הצומחת על השפה העליונה, בין האף לפה, מועדת להתלכלך מהפרשות האף: נזלת שיורדת ונדבקת בשערותיו כמו ריר דביק שקשה לנקותו, או שיירי אוכל ופירורי מזון ונוזלים אחרים שנחסכו מהפה. הלכלוך, מלבד הגועל הוויזואלי שמעורר, פוגם בחוש הריח של האף.

שמירה על הטהרה היא נדבך מרכזי בעבודת הקודש במיוחד לפני התפילה.

במספר מסורות נמסר כי צדיקים מאנשי חבורתו הקרובה של הנביא כמו עבדאללה אִבֶּן עֹמַר וסאלם אִבּן עבדאללה נהגו לקצץ את שפמם לפני שנכנסו להתפלל במקומות הקדושים.

אִבֶּן עֹמַר דבק בנוהג זה, וכשעלה לרגל – "חַגّ'" – או כשהתפלל במסגד הכעבה שלא בזמן החגّ' – "עֻמְרַה", היה חופן את זקנו בידו ומסיר כל מה שהוא שפם.

 

3. ענווה בפני האל

לשמירה על הטהרה נודעת גם משמעות של ניקיון רוחני. במובן זה נתפש השפם כסמל היהירות הגברית, וקיצוצו – הכנעה בפני האל, בחזקת דע בפני מי אתה עומד.

בחג הקורבן נשאל הנביא על־ידי אחד העם, אם עליו לטבוח נאקה או עז חולבות, כאשר לא מצא קורבן אחר. הנביא השיבו: "לא, אבל אתה חייב לגזוז שׂערך והציפורניים, לקצץ את שפמך ולגלח שׂער ערוותך; זה הוא כל קורבנך בעיני אללה הנעלה".

קיצוץ השפם יחד עם ההתנהגויות האחרות שקולים כנגד הקרבת קורבן – ואף עולים עליו.

שפם פרוע נחשב לסמל של התנשאות ועוצמה, ואילו מהמאמין נדרשת מידה של ענווה, צניעות והכנעה בפני בוראו.

 

4. בידול מעמים ובני דתות אחרים

קיצוץ השפם אינו רק מרכיב חשוב ב"פטרה" או בשמירה על ההיגיינה הגופנית כמו הטהרה הרוחנית, שכה חיוניות לעבודת הבורא. קיצוץ השפם הוא סימן חיצוני המבדיל בצורה מובהקת את המאמין המוסלמי מבני הדתות האחרות: מעם הספר – היהודים, מבני זרתוסטרה – ה"מַג'וּס", או מה"מֻשְׁרִקִין" – הכופרים, עובדי האלילים. דת חדשה מכוננים על בשורה, ערכים ותכנים כמו על טקסים, שמאחדים את המאמינים ומייחדים אותם מהאחרים במסגרות מוגדרות ומתוחמות: "הם שם ואנחנו כאן". הסממן החיצוני הופך להיות ערך חשוב, המסייע למאמין להבדיל את בן בריתו מהאחר ולהפיג את החשש: "הלנו הוא או לצרינו".

כיוון שבני הדתות האחרות גידלו שפמים וקיצצו בזקנים אליבא דמחמד, מנחה מחולל האיסלאם את מאמיניו לנהוג בצורה שונה: לקצץ בשפם ולגדל זקן. אִבֶּן עֹמַר, שהיה מסיר את שפמו למשעי עד שלובן שפתו נחשף, מספר בשם הנביא, כי צריך להתבדל מה"מֻשְׁרִקִין", עובדי האלילים, על־ידי גידול הזקן וקיצוץ השפם.

המוטיב של להיות שונים מהגויים כולל גם את בני דת זרתוסטרה הפרסים – "אַל־מַג'וּס" כמאמר אַבּוּ בַּכֶּר בּן אִסְחַאק... בשם אַבּוּ הֻרַיְרַה אמר הנביא: "גִ'זّוּ (אֶל)־שַׁّארֶבּ וַאַרְח'וּ (אל)־לִّחַא וַחַ'אלִפוּ (א)לְ־ מַג'וּס" – גזזו השפם וגדלו הזקן והיו שונים מבני זרתוסטרה.

בחדית' זה מבהיר הנביא, כי קיצוץ השפם וגידול הזקן הם דרישות מהותיות של האיסלאם ומתאר את גידול השפם וגילוח הזקן כסמלם של בני זרתוסטרה.

בהקשר זה מעניין הסיפור על המפגש של שליחי מלך פרס, בני דת זרתוסטרה עם הנביא.

הידיעות על כוחו ההולך וגובר של מחמד וניצחונו על בני מכה ב"קרב חַ'נְדַק" (התעלות) בשנת 627 לספירה הדאיגו את שליטי המדינות השכנות.

במצוות השאח הפרסי שיגר בזאן, נציבו בתימן, שני שליחים לעיר מדינה לעמוד על טיבו של הנביא ולאמוד את כוחו. השניים, שנועדו לפגישה עם שליח האל, היו, לפי צו האופנה של החצר הפרסית, מגולחי זקן ובעלי שפם עבות וגדול עד מאוד. הנביא, שנגעל למראה פניהם והסיר מבטו מהם, התעניין: "מי ביקש מכם לנהוג כך?"

השיבו: "אדוננו" (ח'וסרו – השאח). הנביא הגיב: "אדוני (אללה) ציווה עלי לגדל זקני ולקצץ שפמי".

אם מראה פניהם של בני זרתוסטרה, מגולחי זקנים ובעלי שפמים ארוכים, היה לצנינים בעיני הנביא, הרי שידון לכף חובה כל מוסלמי בעל מראה דומה בחייו ובמותו. הנביא יסיר את מבטו ממגדל השפם ומקצץ בזקן, ובבוא יומו לא ישתדל עבורו אצל אללה: את שפמו ימשיך לגדל – בגיהינום. בסיפור יש איום מרומז הנוגע לחוטאים בשפמם בעולם הזה, והצפוי להם בעולם הבא.

בחדית' אחר הדגיש הנביא, כי כל מי שמסגל לעצמו מנהגים של עם אחר, הוא אחד משלהם ומשתייך אליהם: "מַן יַשְׁבָּה בְּקוֹם פַהֻוְّ מִנְהֹם". ומצוטט הנביא באומרו: "מַן לַם יַאח'ֹד מִן שַׁארְבּוֹ פַלַיְסַא מִנָּّא" – ומי שלא יקצץ שפמו אינו משלנו.

בקרב אנשי סדום גילוח הזקן וגידול השפם נמנים עם עשרה מנהגים, שגרמו לחורבנם כפי שמסופר במסורת מהמסורות.

לפי אחת המסורות, פגש הנביא זקן מבני שבט אַנְסַ'אר ושמע מפיו, כי אנשי הספר (היהודים) מגדלים שפמים ומגלחים את הזקנים. אמר לו הנביא: "קֻסّ'וּ סִבַּאלְכֹּם וַפְרוּ עַתַ'אנֵינְכֹּם וַחַ'אלִפוּ אַהֶל (א)לְ־כִּתַאבּ" – קצצו שפמיכם וגדלו זקניכם ואל תלכו בעקבות עם הספר. מהחדית' ניתן להסיק, כי מוסלמים מבני שבט אַנְסַ'אר הושפעו משכניהם היהודים וסיגלו לעצמם ממנהגיהם בחושבם שחובה דתית היא להאריך בשפמים ולגלח הזקנים.

מכל האמור לעיל ברור שגידול זקן וקיצוץ השפם הם צו איסלאמי שלא היה ממנהגם של הערבים לפני הופעת האיסלאם.

גידול הזקן וקיצוץ השפם הינם בגדר חובה דתית ("וַאגֵּ'בּ", "פַרְד") ממנה אסור להתעלם. היא אחת החובות המבדילות את המוסלמי המאמין מבני האמונות האחרות.

 

5. קיצוץ השפם חובה מה"סֻנַّה"

קיצוץ השפם הוא חובה מה"סֻנַّה" (מנהגי הנביא ואנשי חבורתו כפי שמובעים בחדית'), שנתקדשה כמסורת מחייבת כל מוסלמי מאמין: כך אמר הנביא וכך אנו מצוּוים לנהוג!

סיפר לי מחמד... בשם אִבֶּן עֹמַר אמר שליח האלוהים, עליו התפילה והשלום: "אַנְהַכּוּ (אל)־שַׁّוַארֶבּ וַאַעְפוּ (אל)־לִّחַא" – דללו השפם והניחו לזקן. במסורות אחרות מובאים דברי הנביא בדבר הסרת השפם וגידול הזקן כציווי: "אַמַרַ בּאִחְפַאאְ (אל)־שַׁّוַארֶבּ וַאִעְפַאאְ (אל)־לִّחְיֶה" – ציווה על הסרת השפם וגידול הזקן.

במסורות הללו – בכל מקום בו קיימת ההנחיה לגדל זקן, קיימת הנחיה משלימה לקצץ בשפם. הצמידות הזאת מקנה חשיבות מיוחדת לציווי: מוסלמים חייבים בגידול זקן, ובניגוד לכך בא הציווי בפסוק המשלים "קצץ השפם". ללמדך: שאם יש משהו שצריך לגדל – זה הזקן ולא השפם, ואם יש משהו שצריך לקצץ – זה השפם ולא הזקן.

 

כמה לקצץ?

לאחר שהוברר כי יש לגדל זקן ולקצץ בשפם נשאלת השאלה כמה מקצצין ?

בחינת הפעלים המתארים את פעולת הקיצוץ, הגזיזה וכו' מצביעה על כך, כי בכל הקשור לזקן השימוש הוא בפעלים: אַעְפוּ – הניחו, אַרְח'וּ – הרפו; הותירו, אַוְפוּ – השאירו – שמשמעותם אחת: עזבו הזקן לנפשו; אפשרו לו לצמוח ולגדול באופן טבעי.

לעומת זאת – השימוש בפעלים לגבי השפם הוא: קַסّ' – קיצוץ, גִ'זّ – גזירה; גזיזה, חַפא – הסרה, אנְהַאכּ – דילול. זאת ועוד, הפעלים לטיפול בשפם הם, במובנם, היפוכם של הפעלים המתארים את הטיפול בזקן. לא לחינם השתמשו במגוון מילים ופעלים שמשמעותם מכוונת להסרה מובהקת של השפם.

הסרה מוחלטת של השפם באה לידי ביטוי במנהגו של אִבּן עֹמַר, ממקורבי הנביא, שהיה מסיר ומורט שפמו – עד שנראה לובן העור של השפה העליונה.

חכמים פירשו את הפעולה כמריטה חלקית בלבד של השׂער הגדל על פס השפה העליונה, מה שנמצא על אודם השפה מלמעלה – ולא את כל משטח השפה.

פרשנות זאת נתמכת במסורת לפיה יַחְיַא סיפר, ששמע את מַאלֵכּ אומר: "אדם קוצץ שפמו עד שיחשוף את סף שפתו – זו היא המסגרת".  כלומר, לא קוצצים לגמרי ולא משחיתים אותו.

גוזזים את השפם קצר עד דק באופן שיהיה בקו אחד עם השפה העליונה.

הגישה המתונה גורסת, שיש לגזור את השׂער עד שקצה השפה מתגלה, אך לא לעקור את שׂער השפם מהשורש. לדעת האוחזים בגישה זו יש לבאר את הביטוי "אַחְפוּ (אל)־שַּׁّארֶבּ" – הסירו השפם, כהסרה של השׂער החורג מקו השפה, ולא הסרה מוחלטת של כל משטח השפה. לשיטתם של אלה המקצצים את השפם מפאת הלכלוך הדבק בו נמצא הפתרון באמצעות דילול שׂער השפם, ואין צורך למרוט אותו או לעוקרו מן השורש.

אַל־קֻרְטַבִּי בדעה, שבגזיזת השפם יש להתחשב במידת ההפרעה לפעולת האכילה, ומה שיתארך מעל השפה ועלול להתלכלך – יש לגזוז אותו. לסיכום, קיימות מספר גישות לטיפול בשפם:

הגישה המחמירה – הסרת השפם למשעי, הגרסה המתונה יותר – גזיזת השפם קצר עד דק לאותה רמה, או כדי שיהיה בקו אחד עם השפה העליונה, או דילול שׂער השפם, והגישה המקילה – השארת השפם והסרת השׂער הצומח על קו השפה העליונה כדי חשיפת אודם השפה בלבד.

בין אם בחר המאמין בהסרה מוחלטת של השפם, או דילולו או קיצוץ השפם על קו אודם השפה, מה שברור הוא – שאסור לגדל שפם. וטוב יעשה המאמין, אם יגזור את שפמו ככל שרק ניתן.

 

מאיזה צד מתחילים?

מומלץ להתחיל את גזיזת השׂער מצד ימין, הצד החזק, המסמל הצלחה. כמו שאומרים: להתחיל "ברגל ימין". יד ימין היא יד השבועה. מוסלמי נשבע בימינו: "חַלַף יַמִין".

 

במה קוצצים?

מקצצים בשפם במספריים או במכונת גילוח.

באחת המסורות נמסר, כי הנביא השתמש ב"סִוַאכּ" – בקיסם; מחצצה לגזוז את שפמו של אַל־אַנְבַּארִי.

 

מה הוא שעור אורכו המקסימלי?

ראוי לגזור את השפם לאורך השווה במידתו לגבות העיניים.

 

מתי מקצצין בשפם?

סיפר לנו יַחְיַא בּן יַחְיַא... בשם אַנַס בִּן מַאלֵכּ: "הזמן שקצב לנו (הנביא) לשם קיצוץ השפם, גזירת הציפורניים, מריטת שׂער בית־השחי וגילוח הערווה אינו מעבר לארבעים לילה".

להטעים את דבקותו בכל המנהגים הללו קצב הנביא זמן מוגדר לטיפול בשפם: לפחות פעם אחת בתוך ארבעים יום.

 

מתי ובאילו תנאים מותר לגדל שפם פרע וגם ציפורניים?

מותר לגדל שפם וגם ציפורניים בעתות מלחמה בלבד, כדי לעורר פחד אצל האויב.

בפסוק שנשתמר משירה עממית קורא המעודד דברי גבורה ורהב: "אִלִּّי בִּדّוֹ יְחאַרבְּנַא לַא יְקַרִّבְּנַא, וַאִןّ וִקְפֵן שַׁוַארִבְּנַא חַנָּّא סַ'אלְבִּין" – הרוצה להילחם בנו שלא יתקרב אלינו, ואם יזדקרו שפמינו אנחנו מחושלים. בזמנים אחרים גידול שפם וציפורניים הוא מעשה נתעב.

חובת ההסרה המוחלטת של השפם זכתה לפירושים מקילים של החכמים, משום שהעדיפו להימנע מעימות עם הציבור בגין גזירה, שאינו יכול לעמוד בה. הדת הגיעה לפשרה עם המנהג שקדם לה, וחכמיה נתנו פירוש מקל ומתון, כי אחרת כל בעל ציצת שׂער בין שפתו העליונה לאפו – לחוטא ייחשב. על אף ההקלות ולמרות הכול מוסלמים בכלל ובני ערב במיוחד, מגדלים שפם.

כוחו של מנהג ערבי קדום זה הוא עוד מימי הגַ'אהִלִיָּّה – הבערות – ימי טרום האיסלאם. מנהג זה כה חזק, שגם הדת לא הכריעה אותו.