שקט בעידן הרעש

עבור מגלה עולם, הרבה דברים נובעים בסופו של דבר מתוך תמיהה. זהו אחד ממקורות ההנאה המזוקקים ביותר שאני יכול להעלות בדעתי. אני נהנה מן התחושה. אני חש תמיהה לעתים קרובות, וזה קורה כמעט בכל מקום: כשאני מטייל, קורא, פוגש אנשים, כשאני יושב לכתוב או כשאני מרגיש את פעימות לבי או רואה את הזריחה. תמיהה היא אחד הכוחות החזקים ביותר שאִתם אנו נולדים. בעיני זו גם אחת המיומנויות החשובות ביותר שיש לנו. ולא רק בשביל מגלה עולם כמוני. היא חשובה לא פחות גם בשביל אב וגם בשביל מו"ל. אני אוהב לתמוה. רצוי ללא הפרעות.

מדענים יכולים לחשוף אמִתות. גם אני הייתי רוצה לעשות זאת, אבל הנתיב הזה לא היה נכון בשבילי. הדעות שלי כמעט בכל נושא בעולם השתנו במהלך חיי. התמיהה שאני חש היא בראש ובראשונה דבר כשלעצמו, תמיהה לשם עצמה. מסע קטן של גילוי. אבל היא יכולה להיות גם זרע הנובט ויוצר אפשרויות חדשות.

לפעמים התמיהה אינה רצונית. זה לא משהו שאני בוחר לעשות, אני פשוט תמהַ מפני שאני לא מסוגל להניח לדברים כפי שהם. משהו מכוער מן העבר שלי מרים לפתע את ראשו. מחשבה או חוויה. הוא טורד את מנוחתי, ואני לא יכול להפסיק לחשוב על המשמעויות שלו.

ערב אחד הגיעה בת דודה שלי לארוחת ערב ונתנה לי אסופת שירים של יוֹן פוֹסֶה. אחרי שהלכה שכבתי במיטה ועלעלתי בספר. רגע לפני שכיביתי את האור, צפו ועלו לפני המילים: יש אהבה שאף אחד אינו זוכר. למה הוא התכוון? אהבה רדומה, בלתי נראית? האם ייתכן שהוא כותב על שקט? הנחתי את אסופת השירים בצד והרהרתי בדבר. שירה טובה מזכירה לי את מגלי העולם הגדולים. המילים הנכונות יכולות להניע את גלגלי השיניים של מחשבותי, ממש כמו סיפורי המסעות שקראתי בצעירותי. לפני שנרדמתי החלטתי לכתוב לפוסה בבוקר למחרת ולנסות לשאוב מים מן הבאר שלו.

"במובן מסוים זה השקט שמדבר," השיב פוסה שש דקות אחרי ששלחתי לו את האימייל. דומה שהוא רק חיכה לשאלה שלי, אם כי זה לא ממש סביר מכיוון שהוא לא שמע ממני כבר שנים ארוכות.

בכל אופן, מה שהשקט אמור לעשות זה לדבר. הוא אמור לדבר, ואנחנו אמורים לענות לו, כדי לגייס לטובתנו את הפוטנציאל הגלום בו. "אולי זה מפני שהשקט מלוּוה בתימהון, אבל יש בו גם הוד, כמו אוקיינוס, או כמו מרחבים מושלגים המשתרעים עד לאינסוף. ומי שאינו חש תימהון במפגש עם ההוד הזה, מפחד מפניו. וזו ככל הנראה הסיבה לכך שהרבה אנשים מפחדים מן השקט (ולכך שיש מוזיקה בכל מקום, בכל מקום)."

אני מכיר את הפחד שפוסה כותב עליו. חרדה עמומה מפני משהו שאני לא מצליח לשים עליו את האצבע. משהו שגורם לי בקלות רבה מדי להימנע מלהיות נוכח בחיים שלי.

במקום להיות נוכח, אני מעסיק את עצמי בדבר זה או אחר, נמנע מן השקט, חי דרך המשימה הבאה ברשימה. אני שולח הודעות טקסט, משמיע מוזיקה, מאזין לרדיו או מאפשר למחשבות שלי להתרוצץ, במקום לא לזוז ולהתנתק מהעולם ולו לרגע.

אני חושב שהפחד שפוסה מבטא הוא הפחד להתוודע אל עצמנו. ניחוח של פחדנות מלווה אותי בכל פעם שאני מנסה להתחמק מלעשות זאת.