שקרים ויופי 2: מתחת לשקר

1

קונור

אני רגוע. אני חזק. העבר שלי לא מגדיר אותי.

חזרתי על המנטרה הזאת כשהמחטים דקרו את עורי, חפרו בצלקות שלי ופגעו בכל קצות העצבים.

נשמעה דפיקה קלה בדלת, היא נפתחה, ואִידן עמדה בפתח ועיניה הירוקות ברקו מדמעות שהחיוך שלה לא הצליח להסתיר.

שיט. היא דומעת בגללי. ״היי, קונור... ג׳ארד.״

ג׳ארד הרים את מחט הקעקועים מהחזה שלי, הזדקף על השרפרף ומחה את הזיעה ממצחו בגב הזרוע. הוא עבד עליי מעשר בבוקר, לפני שהמכון נפתח. זה ייקח עוד הרבה שעות, ושנינו היינו מותשים.

״היי, מהממת,״ הוא אמר וחייך אליה חיוך רחב.

״אכפת לכם אם אצטרף?״ היא כבר הביאה שרפרף אל החדר הפרטי, שהיה בחלק האחורי של המכון, כלומר לא באמת חיכתה לתשובה, אבל אמרנו לה שתישאר בכיף. היא התיישבה, רגליה הארוכות השזופות נמתחו מתוך מכנסיה הקצרצרים ובידה השמאלית היא אחזה כוס של אייס קפה. על אצבעה הייתה אבן אזמרגד גדולה מוקפת ביהלומים שקיליאן נתן לה לפני שלושה חודשים, והיא נצצה באור שנכנס לחדר מהחלון האחורי.

אידן אחזה בידי ולחצה אותה. ״חשבתי שכדאי שנהיה יחד היום. לפחות חלק מהזמן.״ היא התבוננה בחזה שלי. שנה חלפה מאז הפעם האחרונה שהיא ראתה אותי בחזה חשוף, וזאת הייתה תזכורת מוחשית ללילה שבו ארבעה גברים באו לנקום.

״קונור,״ היא לחשה. ״זה כואב?״

כואב בטירוף. ״לא יותר מהרגיל.״ שיקרתי, והיא כנראה ידעה את זה. גם ג׳ארד ידע, כי הוא היה מומחה בקעקוע על גבי צלקות. הוא העדיף שאחכה שנה וחצי או שנתיים, אבל לא יכולתי לחכות יותר. רציתי לכסות את הצלקות. היום.

״אתה בסדר?״ שאל אותי ג׳ארד.

״כן.״

ג׳ארד בחן את פניי כמה שניות וחזר לעבודה.

״זה יפהפה,״ אמרה אידן.

אידן ראתה יופי גם בכיעור, אבל אני מנחש שהיא התכוונה לעיצוב שלי — דרקון יפני צבעוני. רדפתי אחרי הדרקון הזה במשך שנים, ועכשיו היצירה הזאת תכסה את האותיות החרוטות על החזה שלי: מלשין. מכל הכינויים שכינו אותי בחיי, לכינוי הזה לא ציפיתי.

״ספרי לי סיפור שמח,״ אמרתי. אידן הייתה קוסמת, וקיוויתי שהיא תשלוף משהו מהשרוול.

״היֹֹֹה היה ילד,״ היא פתחה ואמרה. ״ילד יפה עם שיער כהה ועיניים כחולות. בוא נקרא לו...״ היא טפחה על סנטרה, צמצמה את עיניה והעמידה פנים שהיא מתלבטת. ״קונור וינסנט. הילד הזה נאלץ להיאבק בשדים, וכשהתבגר הפך להיות קוטל דרקונים. הוא גיבור אמיץ ונועז.״

״נראה לי שאת מתבלבלת בין האחים באגדה הזאת.״

״טוב, גם אחיו מתאים לתיאור, אבל הגיבור של הסיפור הזה הוא אתה.״

אני לא הייתי גיבור של אף אחד. ״לסיפור הזה יש סוף טוב?״ שאלתי.

״ברור. אבל קודם כול, הגיבור צריך לזכות בחזרה באהבתה של גברתו.״

אהבתה של גברתי... האהובה הראשונה שלי, זאת שהייתה הראשונה בכל דבר בשבילי, זרקה אותי מחייה. היא חיכתה עד שהגוף שלי החלים, שלושה שבועות אחרי הלוויה של אבא, חודש אחרי הלילה שכמעט עלה לי בחיי ובחייהם של אידן ושל קיליאן. אווה אמרה לי שהיא בכתה יותר מדי בגללי. שהיא מרגישה איתי יותר מדי מכל דבר — מהטוב... אבל בעיקר מהרע ומהמכוער.

״זה יותר מדי, קונור. אני כבר לא יכולה להתמודד עם זה. אתה חייב לשחרר אותי.״

לא יכולתי להאשים אותה, היא הייתה צריכה להגן על עצמה. אבל הרג אותי לראות שהיא המשיכה הלאה עם מישהו אחר. ״היא עדיין עם זיק?״ שאלתי כאילו לא ידעתי את התשובה. קדימה, תשפכי קצת מלח על הפצעים שלי.

אידן נשכה את השפה התחתונה. ״כן.״

זיק נולד עם כפית כסף בפה ולמד באוניברסיטה יוקרתית. אווה לא יכלה למצוא מישהו יותר שונה ממני, אבל אני מתאר לעצמי שזאת בדיוק הייתה המטרה.

״אתה צריך להזמין אותה לדייט,״ אמרה אידן ולגמה מהקפה שלה.

דייט. כאילו זה יפתור את הבעיות שלנו. ״את אומרת לי לחזר אחרי אווה בזמן שהיא מזדיינת עם החבר הטוב שלך זיק?״ אף אחד מאיתנו לא הזכיר את העובדה שאווה בכלל לא מדברת איתי, ובטח לא תסכים לצאת איתי לדייט.

אידן תחבה קווצת שיער בלונדיני מאחורי אוזנה. ״הם יותר כמו חברים עם הטבות, אם אתה שואל אותי.״

הטבות שאני לא קיבלתי בימים אלה, ולא כי חסרו לי הצעות. אבל ההבעה שעלתה על הפנים של אידן כשהסתכלה על החזה שלי... כן, זה לא בא בחשבון כרגע.

שלום יד, אנחנו באמת צריכים להפסיק להיפגש ככה.

״היא מאושרת איתו?״ שאלתי, ולא ידעתי למה אני ממשיך ללכת בנתיב המייסר הזה.

״זה קשר קליל,״ היא אמרה, ובררה את מילותיה בקפידה. ״כיף להיות עם זיק, כיף לבלות איתו, אבל הוא לא אהבת חייה. זיק הוא ניצוץ, הוא לא להבה.״

היא באמת הייתה אופטימית חסרת תקנה. ״כן, טוב, היא קיבלה יותר מדי כוויות מהלהבה הספציפית הזאת. הבחורה שלי כבר מפחדת לשחק איתי באש.״

אידן חייכה חיוך ניצחון. ״קראת לה הבחורה שלך.״

היא תמיד תהיה הבחורה שלי. לא משנה עם מי היא תהיה או כמה זמן ומרחק יפרידו בינינו, אווה תמיד תהיה שלי. בתוך תוכי ידעתי שאף אחד לעולם לא יאהב אותה כמוני. זה פשוט לא היה אפשרי. לצערי פישלתי יותר מדי פעמים, והדבר הזה עמד בינינו. הייתה לנו היסטוריה ארוכה, עם רגעים של אושר טהור, אבל מבחינתה הרע גבר על הטוב, ולא הייתה דרך למחוק את כל מה שקרה ולהתחיל מחדש.

פאק! האהבה מכאיבה.

הלב שלי התכווץ ונשמתי עמוק כדי להתגבר על הכאב. לא רק על כאב הקעקוע אלא גם על כאבי המאבק היומיומי של החיים כמכור בגמילה. זה מסע מפרך, כמו לטפס על האוורסט בצעדים קטנטנים.

״הגיע הזמן להפסקה,״ אמר ג׳ארד וניגב את הדם מהחזה שלי. הוא הסיר את כפפות הלטקס שלו, התמתח, יצא וסגר מאחוריו את הדלת. נשארתי לבד עם אידן. התיישבתי על השולחן. הלוואי שיכולתי לכסות את החזה שלי, כדי שהיא לא תצטרך להסתכל עליו.

״זה לא היה סיפור כל־כך שמח, בסופו של דבר,״ אמרה אידן.

התאמצתי לחייך אליה. הייתי צריך סיגריה, אבל היא נשארה עוד קצת ופטפטה על נושאים משמחים יותר, כלומר על ציור הקיר החדש שהזמינו אצלה בבוטיק בשדרת בדפורד.

״בקרוב תוכלי להתפטר ולעבוד רק בזה,״ אמרתי.

״זה מה שקיליאן אומר לי כל הזמן. אבל אני אוהבת את העבודה בבר.״ היא הוציאה את הטלפון שלה ובדקה מה השעה. ״מצטערת. אני צריכה ללכת לעבודה.״

קמתי, והיא בהתה בחזה שלי במשך כמה שניות ורק אז נשאה את מבטה אל פניי. ״הייתי מחבקת אותך אבל... זה כנראה לא רעיון כל־כך טוב.״

הישרתי מבט אל עיניה הירוקות ומבטינו ננעלו. ״את בסדר?״

היא הנהנה ונשפה אוויר. ״כן, אני בסדר. קיליאן ואני הלכנו לבית הקברות הבוקר.״

עיסיתי את עורפי המתוח. לא הלכתי לבית הקברות מהיום שבו טמנו את אבא באדמה, ולא הייתה לי שום כוונה לבקר בקבר שלו. ההלוויה שלו הייתה קרקס — אלפי שוטרים עמדו לצידי מסלול הנסיעה שלנו לכנסייה בביי רידג׳. ים של כחולי מדים חלקו כבוד לאדם שהסתיר את הסודות הקטנים המלוכלכים שלו מתחת לתג. שיימוס וינסנט נמנה על האליטה של משטרת ניו יורק. איזו בדיחה מבחילה.

״אני מופתע שקיליאן הלך,״ אמרתי.

״קיליאן מפתיע מאוד בימים אלה,״ היא אמרה. ״הוא מדבר וכל זה.״

צחקנו יחד על העניין הזה. זאת אף פעם לא הייתה משימה קלה לגרום לקיליאן להיפתח, אבל אידן הצליחה לעשות את זה. היא פתחה אותו לרווחה, אספה את כל החלקים השבורים ועזרה לו להדביק אותם בחזרה.

אידן הלכה ואני יצאתי מהדלת האחורית, נשענתי על קיר הלבנים סמוך להארלי שלי ועישנתי סיגריה.

״החרא הזה יהרוג אותך בסוף,״ אמר ג׳ארד. הוא הצטרף אליי במגרש הריק המגודר שעשבים שוטים בצבצו מבעד לסדקים באספלט שלו. תמיד התפעלתי מהאינסטינקט ההישרדותי החזק שיש לעשבים שוטים, שמאפשר להם לשגשג במקומות הכי לא הגיוניים. ״תן לי אחת.״

טלטלתי את החפיסה, שלפתי ממנה סיגריה ונתתי לו אותה עם המצית. ״חשבתי שהפסקת.״

״הפסקתי.״

הסתכלתי עליו כששאף את השאיפה הראשונה. זאת השאיפה הכי טובה — פרץ הניקוטין שנכנס בבת אחת למחזור הדם. הוא עצם את עיניו ונשף. ״לעזאזל. למה לכל הדברים הרעים יש כזאת הרגשה טובה?״

שאפתי עוד שאיפה מהסיגריה והטיתי את ראשי לאחור. לא טרחתי לענות. העננים נראו כמו משיחות מכחול שצוירו על פני שמיים כחולים כל־כך עד שהכאיבו לעיניים. היום הזה דמה כל־כך לאותו יום בשנה שעברה, שזה היה כמעט מפחיד.

״אני רוצה לפתוח מקום חדש,״ אמר ג׳ארד.

״איפה?״

״בקליפורניה.״

וואט. דה. פאק.

״החורף מתקרב. אני שונא שקר לי. חשבתי על סן דייגו — טמפרטורה מושלמת לאורך כל השנה.״

היינו בסוף ספטמבר, וביום כזה החורף נראה ממש רחוק. באוויר עמד ריח של זפת לוהטת ואשפה, והחום רק העצים אותו. ״מתי כל זה קורה?״

״ברגע שתוכל להעביר לי את הכסף.״

זרקתי את הסיגריה על הקרקע, מעכתי אותה בסוליית מגף האופנוענים שלי וחשבתי על דבריו של ג׳ארד. קיליאן ואני ירשנו כסף מאבא שלנו. שיימוס אף פעם לא הוציא סנט אם לא היה חייב לעשות את זה, ואחרי שלושים שנה ויותר במשטרה, משכורת של מפקד בחמש השנים האחרונות שלו ובית נטול משכנתה בביי רידג׳, יצא שקיליאן ואני חילקנו בינינו הרבה מאוד כסף. הרבה יותר מכפי שציפיתי לרשת ממנו. כספי דמים, אני קורא לזה. קיליאן השתמש בכסף שלו כדי לממן תוכניות לנוער בסיכון. הכסף שלי עדיין ישב בחשבון שלא נגעתי בו. הצעתי לקיליאן את החלק שלי, אבל הוא סירב לקבל אותו. כתבתי לו צ׳ק עבור הסכום שהייתי חייב לו, וגם אותו הוא לא פדה. אבל באותה תקופה לא ממש דיברנו.

״אתה רוצה שאני אקנה ממך את העסק?״ שאלתי.

״כן.״

״ואם לא?״

ג׳ארד העביר יד על השיער הבלונדיני הקצוץ שלו, עיניו הצטמצמו והוא שאף עוד שאיפה מהסיגריה ונשף. ״אני אמכור אותו למישהו אחר.״

הוא אמר במשך שנים שהוא רוצה לעזוב את ברוקלין, אבל עד עכשיו אלה היו רק דיבורים. הפעם זה נשמע יותר קונקרטי. הוא כבר היה מוכן לצאת מכאן. ״מה עם הבניין? אתה רוצה למכור גם אותו?״

מכון הקעקועים היה בקומה הראשונה, וג׳ארד גר בדירה שמעליו. סבא שלו קנה את הבניין לפני חמישים שנה, כשהנדל״ן בוויליאמסבורג עוד היה זול. זה היה לפני שההיפסטרים פלשו לשכונה והמחירים זינקו לשמיים.

״אני אשאיר לעצמי את הבניין. תוכל לעבור לגור בדירה ולשלם לי שכר דירה.״

הוא הציע לי את זכות ההצעה הראשונה על משהו שתמיד רציתי. שפשפתי את ידי בזיפי הלסת שלי. האם הייתי מוכן לנהל עסק משלי? להשקיע כסף בעסק שיקשור אותי לשכונה הזאת? נכון שנמאס לי לברוח, אבל המחשבה להכות שורשים חרפנה אותי. בעיקר פחדתי ממש שאיכשל. כישלון לא היה אפשרות מבחינתי. כבר שרפתי יותר מדי גשרים, והקדשתי את רוב השנה האחרונה לניסיון לבנות אותם מחדש. ולא תמיד בהצלחה.

״לי וגאווין לא מעוניינים?״ שאלתי, לי וגאווין היו שני האומנים האחרים שעבדו במכון.

״לא, הם לא רוצים לנהל עסק,״ אמר ג׳ארד והעיף את הסיגריה שלו. ״תחשוב על זה. יש לך שבוע, אחר כך אני אתחיל לבדוק הצעות אחרות.״

חזרתי אחריו פנימה והתעלמתי מהמבט הלוהט ששלחה אליי קלאודיה כשיצאה מהשירותים והציצים שלה כמעט נשפכו החוצה מהמחשוף הנמוך של חולצתה השחורה. היא ליקקה את שפתיה ועפעפה לעברי, ושלחה אליי מסר רם וברור. קלאודיה הייתה חתיכה, עם שיער כהה ארוך וקימורים בכל המקומות הנכונים, אבל היא לא עשתה לי את זה.

״מישהו מבלה הרבה בחדר הכושר,״ היא אמרה.

הפניתי לה את הגב לפני שתספיק לראות מקרוב את החזה שלי. קלאודיה הייתה פקידת הקבלה והפירסרית שלנו, ויותר מפעם אחת היא הציעה למצוץ לי את הזין. כל הכבוד על הישירות שגילתה, אבל אף פעם לא קיבלתי את ההצעה שלה ואף פעם גם לא אקבל.

סגרתי את הדלת והיא נשארה בחוץ.

״אכפת לך אם אני איכנס להסתכל?״ היא שאלה מהצד השני של הדלת. נדתי בראשי לשלילה, אבל זה לא היה נחוץ. ג׳ארד ידע שלא רציתי קהל. אידן הייתה היוצאת מן הכלל.

״את צריכה להישאר בקבלה,״ אמר ג׳ארד.

היא נשפה בכעס, ושמעתי את עקביה נוקשים על האריחים בשחור ולבן.

״אתה בעניין שלה?״ שאל ג׳ארד וטבל את המחט בדיו בצבע תכלת.

״לא.״

לא המשכנו לדבר בזמן שהוא עבד על הקעקוע שלי, אז היה לי זמן לחשוב על ההצעה שלו. חלק אחד בתוכי אמר שאני לא מוכן לאחריות הזאת. החלק האחר אמר שהגיע הזמן לעלות למגרש ולהתחיל להוכיח את עצמי.

בהיתי בדוגמאות המוטבעות על אריחי האלומיניום שעל התקרה והנחתי למחשבותיי לנדוד אל הבחורה בעלת שיער הלוונדר והעיניים בצבע אפור כסוף. אווה כריסטנסן הייתה הדבר הכי טוב בחיי, ואני הרסתי אותנו.

החניתי את ההארלי שלי על המדרכה ליד העסק של קיליאן, מכון כושר ואומנויות לחימה. שעת הסגירה הייתה לפני רבע שעה, וקיוויתי לתפוס אותו בדרך החוצה. המכון שכן במחסן שעבר הסבה, ועכשיו דחפתי את דלת הכניסה שלו והופתעתי לגלות שהיא לא נעולה. קיליאן היה בזירה עם ניקו, אחד הילדים שהוא אימן, ואני עצרתי בכניסה והבטתי בהם נלחמים.

בתחילת גיל ההתבגרות שלי הקדשתי שעות לצפייה באימונים של קיליאן במכון בביי רידג׳. בזמן שהוא התאמן, אני ציירתי ויצרתי ספר קומיקס. אבא שלי מצא אותו מוסתר מתחת למזרן שלי. בציורי הקומיקס שלי הפכתי את שיימוס וינסנט לנבל המרושע — זה לא היה הרעיון הכי חכם שלי. הוא שרף את הספר והכה אותי חזק כל־כך ששמעתי צלצולים באוזניים במשך שבוע. קיליאן לא היה בבית באותו לילה. אם הוא היה שם, הוא היה מתערב. הייתי בן שלוש־עשרה, וחלק דפוק וחולני בתוכי התגאה בעובדה שחטפתי את האגרוף הזה בראש.

ראיתי את קיליאן תופס את ניקו באחיזת חנק שהוא לא הצליח להשתחרר ממנה. ״דפוק על המזרן, ניקו,״ אמר קיליאן. ניקו טפח על המזרן באי־רצון, וקיליאן שחרר אותו. הם קמו ונעמדו זה מול זה.

״טפיחה על המזרן היא לא כמו הפסד,״ אמר קיליאן. ״היית טוב היום.״

ניקו הנהן, אבל מהבעת פניו ניכר שהוא לא השתכנע.

״ניקו,״ אמר קיליאן בניסיון לשכנע את ניקו להקשיב לו ולהאמין למה שהוא אומר. ״היית טוב.״

״כן, בסדר. תודה,״ מלמל ניקו. הוא יצא מהזירה, בירכנו זה את זה לשלום והוא הלך אל המלתחה.

״אני סוגר עכשיו,״ אמר קיליאן.

״לא באתי להתאמן. יש לך דקה?״

״תעזור לי לנקות את המזרנים,״ הוא אמר, ושלח מבט אל המגפיים שלי. קיליאן תמיד דבק בחוקים, בניסיון להכניס את העולם הכאוטי למסגרת. למשל, אסור לעלות על המזרנים עם נעליים. ״ואני אתן לך יותר מדקה.״

חלצתי את המגפיים והנחתי אותם ליד הקיר מתחת ללוגו השחור־אדום של המכון. קיליאן חזר מהמחסן עם מטאטאים וסמרטוטי רצפה, ושנינו התחלנו לעבוד ולנקות את המזרנים, שהיו מחוברים זה לזה כמו חלקי פאזל.

ניקו יצא מחדר ההלבשה בג׳ינס וטי־שירט, עם תיק האימונים שלו תלוי על כתפו. הוא הלך מסביב למזרנים ונזהר לא לדרוך עליהם בנעלי הסניקרס שלו. ״צריכים עזרה בניקיון?״ הוא שאל.

קיליאן הניד בראשו. ״לך תנוח קצת. שתה הרבה מים. ואם אתה צריך אותי למשהו, כל דבר, אתה מתקשר אליי.״

ניקו הנהן, ואני תהיתי אם הוא יודע איזה מזל יש לו שקיליאן בעדו. הרגשתי צורך לקחת את ניקו הצידה ולהזהיר אותו לא לבגוד באמון שקיליאן נתן בו. אבל אולי הילד הזה יותר חכם ממני. ״תודה,״ אמר ניקו.

קיליאן ליווה אותו אל הדלת, טפח לו על הכתף ואמר בשקט משהו שלא קלטתי. מילת עידוד או עצה, כנראה. קיליאן לקח את ניקו תחת חסותו לפני תשעה חודשים כשפתח את המכון הזה, והייתה לי הרגשה שניקו רוצה ללכת בעקבותיו. פעם קיליאן היה אלוף של היו־אף־סי. הוא פרש לפני כשנתיים אחרי שיריב שנלחם מולו, ג׳וני רמירז, מת מהפציעה שספג בקרב ביניהם. זאת הייתה תאונה, אבל קיליאן חש אשמה עמוקה ונשבע שלא ייכנס עוד לזירה. במקום זה הוא התחיל לאמן נערים כמו ניקו.

ניקו יצא, וקיליאן חזר והצטרף אליי על המזרנים.

״מה שלום ניקו?״ שאלתי. ידעתי שגם הוא בא מרקע דפוק, כמונו.

״האבא החורג הזבל שלו הכניס את אימא שלו לבית חולים.״

״פאק.״

״היא לא תעזוב אותו. היא מפחדת מדי לעמוד ברשות עצמה,״ אמר קיליאן.

קל לשפוט מישהו מבחוץ, הרבה אנשים חושבים שפשוט וקל לקום וללכת. למה להישאר עם בן זוג מתעלל? למה לא לדווח על הורה מתעלל? אבל לא תמיד זה פשוט כל־כך. ״וניקו מרגיש שחובתו להגן עליה,״ ניחשתי.

״כן.״ עבדנו בשתיקה במשך כמה זמן וניגבנו את המזרנים בחומר חיטוי.

״שמעתי שיש לך קעקוע חדש,״ אמר קיליאן.

״כן. אידן קפצה לבקר ולתמוך בי.״

ברגע ששמע את שמה, שפתיו נמתחו בחיוך. הוא חייך עכשיו הרבה יותר מבעבר.

״ג׳ארד רוצה למכור את העסק שלו,״ אמרתי, והבהרתי בכך למה קפצתי אליו. ״הוא נותן לי את ההזדמנות להצעה ראשונה.״

״אתה מוכן לזה?״ שמעתי ספק בקולו, והבנתי שהוא לא בטוח שאני מוכן.

״הגיע הזמן לקחת על עצמי קצת אחריות.״

״עסק משלך זאת עבודה במשרה מלאה. אתה לא יכול להיעלם מתי שמתחשק לך. אתה לא יכול פשוט להופיע, לקעקע וללכת כשהמשמרת שלך מסתיימת. זה הרבה מאוד...״

״אני יודע את זה,״ סיננתי מבעד לשיניים חשוקות. נשמתי עמוק דרך האף וניסיתי להרגיע את עצמי. אני רגוע. אני חזק. העבר שלי לא מגדיר אותי. ״מה דעתך לתת לי קצת תמיכה? למשל, ׳וואו, קונור, כל הכבוד. אתה אומן קעקועים מדהים. אני מאמין בך'.״

הוא חשק את הלסת שלו, והמשכנו לעבוד בשתיקה רועמת. קיליאן הפתיע בכל מה שקשור לאידן, אבל איתי היה לו קשה ממש, ולא היה לי את מי להאשים חוץ מאשר את עצמי. הוא כבר נתן לי הרבה מאוד הזדמנויות לתקן את המצב, הרבה יותר משהגיעו לי, ועכשיו, כשסוף־סוף עשיתי את כל הדברים הנכונים, כבר היה מעט מדי ומאוחר מדי.

יצאנו מהמכון, ומשפט הפרידה הקצר שלו היה, ״אם אתה רציני בעניין הזה, אתה צריך לדבר עם זיק.״

״רעיון מצוין, לבקש עזרה מהחבר החדש של האקסית שלי.״

״אתה יודע איך להכין תוכנית עסקית? כי אני ממש לא ידעתי.״

״אני אסתדר.״ התיישבתי על ההארלי שלי, אבל ידו נשלחה והוא תפס בזרועי כדי למנוע ממני לחבוש את הקסדה ולנסוע.

״אני רוצה להאמין בך,״ הוא אמר.

הוא שחרר את זרועי, ואני בהיתי במחסנים שניצבו בשורה לאורך הרחוב ודלתות המתכת הגליות שלהם סגורות ללילה. קדילק שחורה משופצרת חלפה על פנינו, ומוזיקת ראפ רעמה מבעד לחלונותיה הפתוחים. הצלילים התפוגגו באוויר הלילה כשהמכונית פנתה ברחוב הבא. ״אבל אתה לא יכול.״

קיליאן שפשף את לסתו, צמצם את עיניו והביט למרחקים. ״אני מנסה. זה המקסימום שאני יכול לעשות בשלב הזה.״ הוא הסתובב, התרחק, ואז נשמע צפצוף הפתיחה של רכב השטח שלו.

זה המקסימום שאני יכול לעשות בשלב הזה.

בשלב הזה אני אצטרך לחולל שלושה ניסים ושיכריזו עליי כעל קדוש לפני שהוא יאמין בי.

הטלפון רטט בכיסי, אז הוצאתי אותו החוצה והסתכלתי על המסך. טייט. ״איך עבר היום?״ הוא שאל בלי לטרוח לברך אותי לשלום. הסתכלתי מעבר לכתפי. קיליאן כבר התחיל לנסוע, מיהר להגיע הביתה לאידן.

נתתי לטייט תקציר של היום שלי בלי לנסות לייפות את הדברים. הוא היה כמו הכומר שלי, ואני הייתי החוטא שיושב בתא הווידוי. טייט היה חונך טוב, והצליח למשוך אותי מפי תהום יותר מפעם אחת בשנה האחרונה. בכל פעם שנעשה לי קשה מדי, התקשרתי אליו במקום לנסות להשיג מנה.

הוא הקשיב לי בלי להפריע, וכשסיימתי חיכיתי לדברי החוכמה או העידוד שלו, או לכל מה שהיה לו בתפריט היום. מרק עוף לנשמה, וכל החרא הזה.

״זה נשמע כמו התקדמות גדולה מבחינתך,״ הוא אמר.

״איזה חלק ממה שסיפרתי נשמע לך כמו התקדמות?״ שאלתי ושפשפתי את החזה שלי. הקעקוע התחיל לגרד בטירוף, ועדיין יכולתי להרגיש את חספוס הצלקות בקצות אצבעותיי, אבל הן כבר לא היו גלויות לעין. התקדמות.

״ניסית להשיג מנה היום?״

״לא.״

״הדבר הראשון שחשבת עליו היה... אני צריך להתמסטל כדי לעבור את היום?״

״זה לא היה הדבר הראשון.״ אבל זה תמיד היה שם, הקול הקטן הזה עמוק בתוך הראש שלי שאמר לי שיש דרך בטוחה שתשחרר אותי מכל זה, שתאפשר לי לשכוח מכל העולם. שתבטיח לי תחושת התעלות והקלה מופלאה, גם אם חולפת.

״בדיוק,״ אמר טייט. ״זאת ההתקדמות.״

צחקתי. ״כן. אני במצב מצוין.״

״אתה במצב הרבה יותר טוב מבשנה שעברה. פשוט תעשה צעד־צעד. תמשיך לעבוד כמו שצריך, והדברים יסתדרו מעצמם.״

״כן.״

אחרי רגע אחד הוא אמר, ״כשבן אדם שומר דברים כאלה בפנים זה אוכל אותו. מגיע לו לדעת את האמת.״

טייט לא העלה את העניין הזה במשך חודשים, והייתי אסיר תודה לו על זה, אבל אני מתאר לעצמי שהוא הרגיש שראוי להתייחס לזה לרגל יום השנה.

״וזה כל מה שאני הולך להגיד בעניין. תתקשר אם אתה צריך אותי.״

״תודה.״

ניתקתי את השיחה והחזרתי את הטלפון לכיס. אולי הייתה לקיליאן זכות לדעת את האמת, אבל האמת הייתה מכוערת. איך הגילוי שלה יוכל לעזור?

הוא בכלל יאמין לי שהסתרתי ממנו את האמת כדי להגן עליו? נלחמתי עם עצמי בעניין הזה מדי יום. לא ידעתי בדיוק מה רוֹנַאן שונסי מסוגל לעשות — הוא היה זה שמשך בכל החוטים, ואני נאלצתי לרקוד לפקודתו. ולא נראה לי שאם אספר לקיליאן, הוא פשוט יניח לדברים בלי לנסות לעשות משהו. זה לא היה הסגנון שלו. הוא יסתער על הטירה וינסה למלא את תפקיד האביר הלבן, אבל הוא ייכשל בדיוק כמוני. היא לא רצתה להינצל. היא בחרה במשפחה השנייה שלה על פני הראשונה, ונטשה אותי ואת קיליאן מאחור בלי לשלוח אלינו מבט נוסף. בעיני רוחי ראיתי את קירה שונסי, האחות שקיליאן לא ידע בכלל על קיומה, האחות שגם לה עצמה לא היה שמץ של מושג שאנחנו קרובי משפחה. הניסיון להתקרב אליה הפיל אותי.

ולא הייתה דרך קלה לצאת מזה. יש בכלל דבר כזה, דרך קלה?

הצתּי סיגריה ושאפתי ממנה. הלוואי שכל הדברים הרעים לא היו נעימים כל־כך. לרגע השתעשעתי ברעיון להתקשר לקלאודיה ולקבל את ההצעה שלה או ללכת לבר, להזמין סודה וליים ולמצוא את הבחורה המדליקה הראשונה שתרצה לשכב איתי. זה לא יהיה קשה. אני אולי נשמע שחצן, אבל בנות תמיד נמשכו למראה החיצוני שלי. יפה מבחוץ, משהו אחר לחלוטין מבפנים.

אווה קראה לי פעם בצל.

״אתה גורם לאנשים לבכות. ויש לך הרבה מאוד שכבות שונות... אני אף פעם לא יודעת מה אני עומדת לגלות.״

בצל. אלוהים.