שקר אמיתי

18

מתחילים כאן:

השבוע השלישי ביוני, 2017 קאבו סן לוקאס, מקסיקו

המלון היה ממש מדהים.

המיניבר בחדר של ג'וּל היה מפוצץ בשקיות צ'יפס וארבעה סוגים של חטיפי שוקולד. האמבטיה היתה בעצם ג'קוזי, והיה שם מלאי אינסופי של מגבות עבות וסבון נוזלי בריח פרחים. במבואה, בכל יום אחר הצהריים, התיישב גבר כסוף שיער אל פסנתר הכנף וניגן גרשווין. חוץ מזה יכולת גם ליהנות מטיפולי עור בחֵמר חם, אם לא מפריע לך שמישהו זר נוגע בך. העור של ג'ול הדיף ריח כלור לאורך כל היום.

אתר הנופש לָה פְּלַאיָה גרַנדֶה, בחצי האי בָּאחָה, התהדר כתמיד בווילונות לבנים, מרצפות לבנות ושטיחים לבנים. זרי פרחים לבנים שפעו מכל עבר, ואנשי הצוות נראו כמו אחיות רחמניות במדי הכותנה הלבנים. ג'ול התגוררה לבדה במלון כבר כמעט ארבעה שבועות. היא היתה בת שמונה־עשרה.

בבוקר רצה על ההליכון בחדר הכושר של המלון. נעלי הריצה שלה היו נייקי בעיצוב אישי — ירוקות עם שרוכים כחולים כהים. הפעם רצה בלי אוזניות, וביצעה אימון חזרות עם הפוגות — ריצה מהירה ואטית לסירוגין. כעבור כשעה בערך עלתה מישהי על ההליכון לצדה.

בחורה בת עשרים ומשהו, אולי שלושים לכל היותר. שיער שחור, אסוף בקוקו הדוק ומוחלק בתרסיס שיער. זרועות גדולות וגוף מוצק, עור חום בהיר וקצת אבקת סומק על הלחיים. נעליה היו שחוקות ומוכתמות בבוץ ישן.

רק שתיהן היו בחדר הכושר.

ג'ול האטה להליכה והתכוננה לצאת משם. היא העדיפה פרטיות מלאה, ובלאו הכי סיימה את המכסה שהציבה לעצמה.

"את מתאמנת לתחרות?" שאלה הבחורה. היא הצביעה לעבר המד הדיגיטלי. "למרתון או משהו כזה?" המבטא שלה היה אמריקאי־מקסיקאי. כנראה ניו יורקית שגדלה בשכונה דוברת ספרדית.

"בתיכון הייתי בנבחרת הריצה. זה הכול," ענתה ג'ול במבטא בריטי.

הבחורה נעצה בה מבט נוקב. "המבטא שלך מוצא חן בעיני," אמרה. "מאיפה את?"

"לונדון. סנט ג'ונס ווּד."

"אני מניו יורק," אמרה הבחורה.

ג'ול ירדה מההליכון כדי למתוח את שריר הירכיים הארבע־ראשי.

"אני לבד פה," אמרה הבחורה כעבור רגע. "רק אתמול בלילה הגעתי. נרשמתי למלון הזה ברגע האחרון. את פה כבר הרבה זמן?"

"במקום כזה — גם הרבה זמן נראה מעט מדי," אמרה ג'ול.

"אז על מה את ממליצה כאן, בפלאיה גרנדה?"

ג'ול לא נהגה לדבר עם אורחי המלון, אבל שיערה ששום דבר לא יקרה אם תענה על השאלה הזאת. "אני מציעה לך להצטרף לסיור צלילה עם שנורקלים," אמרה. "אני ראיתי צלופח מוֹרֶנה ענקי."

"מה את אומרת! צלופח?"

"המדריך פיתה אותו להתקרב בעזרת מעֵי דגים שהוא הביא בקנקן פלסטיק של חלב. וככה הצלופח יצא מבין הסלעים. משהו כמו שני מטרים וחצי. ירוק מבריק כזה."

הבחורה התחלחלה. "אני לא אוהבת צלופחים."

"אז עדיף שתוותרי. אם את נבהלת בקלות."

הבחורה צחקה. "ואיך האוכל? עוד לא אכלתי."

"אל תפספסי את עוגת השוקולד."

"לארוחת בוקר?"

"כן, בטח. יביאו לך במיוחד אם תבקשי."

"טוב לדעת. את פה לבד?"

"תקשיבי, אני חייבת לזוז," אמרה ג'ול. השיחה נהייתה אישית מדי לטעמה. "אז ביי." היא פנתה אל הדלת.

"אבא שלי נורא חולה," אמרה הבחורה לעבר גבה של ג'ול. "אני מטפלת בו כבר המון זמן."

צביטת אהדה בלב. ג'ול נעצרה והסתובבה.

"בדרך כלל אני מבקרת אצלו כל בוקר, וגם בערב, אחרי העבודה," המשיכה הבחורה. "עכשיו המצב שלו התייצב סוף־סוף, וכל כך רציתי לצאת לחופשה, שהמחיר לא עניין אותי. אני שורפת כאן המון כסף שאין לי."

"מה יש לאבא שלך?"

"טרשת נפוצה," אמרה האישה. "ודמנציה. פעם הוא היה ראש המשפחה, את יודעת. גבר־גבר כזה. דעות נחרצות בכל נושא. עכשיו הוא גוף מעוות במיטה. רוב הזמן הוא אפילו לא יודע איפה הוא נמצא. הוא שואל אותי אם אני המלצרית. דברים כאלה."

"זוועה."

"אז מצד אחד אני פוחדת שעוד מעט אני אאבד אותו, ומצד שני אני שונאת להיות איתו. וכשהוא ימות ואני אשאר יתומה, ברור לי שאני אצטער שנסעתי ועזבתי אותו ככה, מבינה?" הבחורה הפסיקה לרוץ והציבה את רגליה משני הצדדים של ההליכון. היא ניגבה את עיניה בגב כף היד. "סליחה. אני חופרת."

"אין בעיה."

"טוב, לכי להתקלח או מה שלא יהיה. אולי ניפגש מאוחר יותר."

הבחורה הפשילה את שרוולי חולצתה הארוכה והסתובבה אל המד הדיגיטלי בהליכון. על אמת זרועה היתה צלקת משוננת, כמו חתך של סכין. לא ישרה ומדויקת כמו צלקת ניתוח. משהו שיש מאחוריו סיפור כלשהו, זה היה ברור.

"תקשיבי, את אוהבת לשחק טריוויה?" שאלה ג'ול, בניגוד לשיקול דעתה.

חיוך. שיניים לבנות, אבל לא ישרות. "האמת, אני מעולה בטריוויה."

"כל יומיים יש משחק בערב, באולם למטה," אמרה ג'ול. "די בלגן כזה. רוצה ללכת?"

"איזה מין בלגן?"

"בלגן טוב. טיפשי כזה ורועש."

"טוב. כן, בסדר גמור."

"יופי," אמרה ג'ול. "נקרע להם את הצורה. עוד תשמחי שיצאת לחופשה. אני אלופה בגיבורי־על, סרטי מרגלים, יוּטיוּבֶּרים, כושר, כסף, איפור וסופרים ויקטוריאנים. ומה איתך?"

"סופרים ויקטוריאנים? כמו דיקנס?"

"כן, כל זה." ג'ול הרגישה שפניה מסמיקות. הנושא הזה נראה מוזר מאוד פתאום.

"אני מתה על דיקנס."

"את עובדת עלי."

"באמת." הבחורה חייכה שוב. "אני טובה בדיקנס, בישול, אקטואליה, פוליטיקה... ו... אה, כן — חתולים."

"מצוין," אמרה ג'ול. "אז המשחק מתחיל בשמונה, באולם שליד המבואה הראשית. הטרקלין עם הספות."

"שמונה. קבענו." הבחורה ניגשה אליה והושיטה לה יד. "איך אמרת שקוראים לך? אני נועה."

ג'ול לחצה את ידה. "לא אמרתי," ענתה. "אבל קוראים לי אימוֹג'ין."

ג'ול וֶסט ויליאמס נראתה לא רע. לא מישהי שיתייגו אותה כ"מכוערת", אבל גם לא כ"פצצה". היא נחשבה נמוכה — רק מטר חמישים וחמישה סנטימטר — אבל תמיד הסתובבה עם סנטר מורם. תסרוקת קצרה אבל מלאה, שמתחת לפסים הזהובים שבה כבר התחילו לבצבץ שורשים כהים. עיניים ירוקות, עור לבן וקצת נמשים. הבגדים שנהגה ללבוש לא חשפו בדרך כלל את הכוח הגופני שמתחת להם. השרירים של ג'ול היו תפוחים — קשתות מלאות עוצמה שהתקמרו על עצמותיה — כמו ציור בקומיקס. במיוחד ברגליים. מתחת לשכבת השומן הדקה בבטן הסתתר מערך שרירים נוקשה. היא אהבה לאכול בשר, שוקולד, מלח ושומן.

יותר זיעה באימונים, פחות דם בקרב — זה המשפט שג'ול האמינה בו.

ואם חשוב לך להימנע משברון לב, עדיף להעמיד פנים שאין לך לב. גם בזה היא האמינה.

וגם שבהרבה מקרים צורת הדיבור יותר חשובה מכל תוכן.

חוץ מזה היא גם האמינה בסרטי פעולה, באימוני משקולות, בנפלאות האיפור, בחקיקת פרטים בזיכרון, בשוויון זכויות וברעיון שסרטוני יוטיוב יכולים ללמד אותך מיליון דברים שלא לומדים באוניברסיטה.

כשג'ול נתנה אמון במישהו, היא היתה מוכנה לספר שלמדה שנה אחת בסטנפורד, על מלגת הצטיינות באתלטיקה. "גייסו אותי," הסבירה לאנשים שהצליחו להתחבב עליה. "סטנפורד זה הליגה העליונה. הם נתנו לי כסף ללימודים, לספרים וכל זה."

ומה קרה?

בשלב זה היא משכה בכתפיה. "רציתי ללמוד ספרות ויקטוריאנית וסוציולוגיה, אבל המאמן הראשי היה סוטה," אמרה. "נגע בכל הבנות. כשהוא הגיע אלי, בעטתי בו במקום אסטרטגי וסיפרתי את זה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. מורים, סטודנטים, העיתון של סטנפורד. צעקתי את זה מראש מגדל השן הדבילי שלהם, אבל כל אחד יודע מה קורה לספורטאים שמלשינים על המאמנים שלהם."

היא פכרה את ידיה והשפילה את מבטה. "הבנות האחרות בנבחרת הכחישו," אמרה. "הן אמרו שאני משקרת ושהסוטה הזה לא נגע באף אחת. הן לא רצו שההורים שלהן ידעו ופחדו שייקחו מהן את המלגה. ככה הסיפור נגמר. המאמן המשיך לעבוד שם. אני פרשתי מהנבחרת. וזהו, לא היתה לי תמיכה כלכלית. וככה סטודנטית מצטיינת נושרת מהלימודים."

אחרי חדר הכושר שחתה ג'ול שני קילומטרים בבריכה של פלאיה גרנדה, ואחר כך ישבה שעות בטרקלין העסקים וצפתה בסרטונים ללימוד ספרדית, כמו שעשתה בדרך כלל. היא עדיין היתה בבגד הים שלה — בגד ים שלם בגוון אפור אקדח, עם חישוק זהב בחזה ומחשוף עמוק. ממש בסגנון "יקום מארוול".

גם נעלי הריצה הירוקות עדיין היו על רגליה, אבל בינתיים מרחה שפתון ורוד לוהט ואיפרה את עיניה בקו כסף.

הטרקלין היה ממוזג. וכמו תמיד, לא היה שם אף אחד. ג'ול שמה רגליים על השולחן, הרכיבה אוזניות ושתתה דיאט קולה.

אחרי שעתיים של ספרדית אכלה חטיף סניקרס לארוחת צהריים וצפתה בקליפים, ובהשראת פרץ הקפאין רקדה ושרה לפני קהל הכיסאות המשרדיים בטרקלין הריק. החיים היו ממש נפלאים היום. לרגע חשבה על הבחורה העצובה מחדר הכושר, זאת שבורחת מאביה החולה. היא נראית נחמדה, ויש לה צלקת מעניינת וטעם מפתיע בספרים.

שתיהן יקטלו את כולם בטריוויה.

ג'ול שתתה עוד דיאט קולה. היא בדקה את האיפור שלה ושלחה בעיטת קיקבוקס לעבר הבבואה שלה בחלון הטרקלין. ואז צחקה בקול, כי היא נראתה מטופשת אבל גם מדליקה. וכל הזמן הזה המשיכה המוזיקה הקצבית לפעום באוזניה.

למוזג בבר שבבריכה קראו דונובן. הוא היה בחור מקומי — גוף גדול וכבד, אבל לא שרירי, ושיער חלק. הוא נהג לקרוץ ללקוחות, דיבר אנגלית במבטא אופייני לבאחה וידע מה ג'ול אוהבת לשתות: דיאט קולה עם קצת סירופ וניל.

מדי פעם תיחקר דונובן את ג'ול בנוגע לילדוּת שלה בלונדון. ג'ול שמחה לתרגל את הספרדית שלה. הם צפו בסרטים בטלוויזיה שמעל הבר ודיברו.

היום, בשלוש אחר הצהריים, ישבה ג'ול על הכיסא הגבוה שבפינת הבר, עדיין בבגד הים. דונובן לבש בלייזר לבן וחולצת טריקו לבנה, כמו שנהוג בפלאיה גרנדה. זיפים ביצבצו על עורפו.

"איזה סרט זה?" שאלה אותו ג'ול והרימה את מבטה אל הטלוויזיה.

"'הענק'."

"איזה מהם?"

"לא יודע."

"הרי אתה שמת את התקליטור. אז איך זה שאתה לא יודע?"

"אני אפילו לא יודע שיש שני 'הענק'."

"יש שלושה. לא, בעצם, יש המון 'הענק', אם מביאים בחשבון את סדרות הטלוויזיה והסרטים המצוירים וכל זה."

"אין לי מושג איזה 'הענק' זה."

הסרט נמשך הלאה. דונובן שטף כוסות וניגב את הדלפק. הוא הכין ויסקי עם סודה למישהי, שלקחה את הכוס לצד השני של הבריכה.

"זה 'הענק' הפחות טוב," אמרה ג'ול, כשהתפנה שוב מעבודתו. "איך אומרים ויסקי בספרדית?"

"אֶסקוֹתֵ'ס."

"אסקות'ס. ואיזה סוג כדאי להזמין?"

"את לא שותה אלכוהול."

"אבל אם הייתי שותה."

"מֶקאלְן," אמר דונובן ומשך בכתפיו. "רוצה שאני אמזוג לך דוגמית?"

הוא מילא חמש כוסיות קטנות בסוגים שונים של ויסקי משובח. הוא הסביר לה מה ההבדל בין ויסקי לסְקוֹטש, ולמה מזמינים את זה ולא את ההוא. ג'ול טעמה כל אחד מהם, אבל כמעט לא בלעה.

"לזה יש ריח של בית שחי," אמרה לו.

"משוגעת אחת."

"ולזה יש ריח של גז מצתים."

הוא רכן אל הכוס וריחרח. "אולי."

היא הצביעה על השלישי. "פיפי של כלב. כלב ממש כועס."

דונובן צחק. "ומה עם האחרים?" שאל.

"ריח של דם יבש," אמרה ג'ול. "ושל האבקה הזאת שמנקים בה אמבטיות."

"איזה הכי מוצא חן בעינייך?"

"הדם היבש," אמרה, טבלה אצבע בכוס וטעמה שוב. "תגיד לי איך קוראים לו."

"זה מקאלן." דונובן פינה את הכוסות. "אה, ושכחתי להגיד לך: מישהי שאלה עלייך קודם. או אולי לא עלייך. אולי היא התבלבלה."

"איזו מישהי?"

"בחורה מקסיקאית. דיברה ספרדית. שאלה על אמריקאית לבנה צעירה, עם שיער צהוב קצר, שנמצאת כאן לבד," אמר דונובן. "היא אמרה נמשים." הוא נגע בפניו. "על האף."

"ומה אמרת לה?"

"אמרתי שזה אתר גדול. הרבה אמריקאים. אני לא יודע מי נמצא לבד ומי לא."

"אני לא אמריקאית," אמרה ג'ול.

"אני יודע. אז אמרתי לה שלא ראיתי מישהי כזאת."

"ככה אמרת?"

"כן."

"ובכל זאת הבנת שהיא מתכוונת אלי."

הוא הביט בג'ול רגע ארוך. "בטח שהבנתי," אמר לבסוף. "אני לא טיפש, גברת ויליאמס."