שרלוק הולמס והפרחחים מרחוב בייקר – חקירה...

קוראים נכבדים,

ודאי כבר התוודעתם לפרחחים מרחוב בייקר, חבורה של נערי רחוב נאמנים שנחלצו לעזרתו של הבלש היועץ הגדול בעולם, מר שרלוק הולמס. שליחותי היתה לספר לעולם על קיומם של הפרחחים ועל חשיבותה של עבודתם לפעילותו של מר הולמס. אם עדיין לא שמעתם עליהם אולי כדאי שתקראו את הפרשיות שפורסמו בשני הספרים האחרונים, הזָלינדָאים המופלאים והמקרה המוזר של האיש שעלה באוב. ועוד יש עלילות להוסיף ולספר!

השנה היא 1890, זירת ההתרחשות היא לונדון שבאנגליה. התעלומה הזאת כוללת רצח, חטיפה, חיפוש אוצר אבוד ועוד אחד... אבל אל תניחו לי לספר כאן יותר מדי. די לומר שבפרשה הזאת מתמודדים הפרחחים עם סכנות רבות, שהאפלה שבהן קשורה במעשה הונאה בתוך שורותיהם. מי חבר? מי בוגד? מי אומר אמת? מי מעוות אותה? ובסופו של דבר, מי ישרוד?

מאז שהתחלתי במלאכתי כדובר המתעד ורושם את קורותיהם של הפרחחים, אולי היו בכם כאלה שהטילו ספק בכישורַי. האם אני סתם עוד כתבן שמעניק לאחרים את הזכויות על עבודתו של מר הולמס? מי אני בכלל שאספר סיפורים כאלה? אגיד לכם בפשטות: כי הייתי שם. הכרתי את כל המעורבים ואני מבטיח שבאחד הימים, בקרוב, תדעו את שמי.

בינתיים אני מקווה שתיהנו מהסיפור.

שלכם, בעילום שם,

בחדר הקריאה העגול של ספריית המוזיאון הבריטי עיין קָאלִיקוֹ פִינץ', כמעט בכעס, בכתב היד בן מאות השנים. הוא העביר מצביע מכסף על אחת השורות וכחכח בגרונו בנהמה. הוא תרגם ומלמל בשקט ואחר כך השליך את הספר הצדה והושיט יד אל ספר אחר. למרות שערו האפור ועורו צרוב השמש, הארכיאולוג הידוע שפע מרץ כאדם שצעיר ממנו בהרבה.

היה מאוחר, הרבה מעבר לשעת הסגירה של המוזיאון. אבל מעמדו של פינץ' הקנה לו זכויות מסוימות ואחת מהן היתה גישה לספרייה בכל עת ביום או בלילה.

פינץ' העביר את רוב חייו במסעות באירופה ובמזרח התיכון כדי לחשוף שרידים חרבים של תרבויות עתיקות. הוא חפר בוואדי בּיבָּאן אל מוּלוּק, ברומא, באפסוס ובאתונה. שלא כמו עמיתיו, לא היו לו עניין או יכולת להתמקד בתרבות מסוימת. ההתמחות של פינץ' היתה בכל עתיקות העולם המערבי.

הוא סרק את הדף החדש במצביע שלו ונאנח כנוסע עייף שסוף־סוף מצא מקום לינה ללילה. "כמובן," אמר בקול, הרים את ראשו מכתב היד והכניס את המצביע לכיסו. הוא שלף מתוך מעילו מחברת קטנה ועבה. עטיפתה היתה מקושטת באיור של אישה יפה, אשפת חצים על כתפה, אוחזת בקשת. פינץ' העתיק קטע למחברת.

בגלל מצבו הבריאותי התגורר פינץ' בשנה האחרונה בלונדון, עיר הולדתו. בהתחלה הוא היה בטוח שיֵצא מדעתו. אבל הוא זכר שבעקבות כל מקום בא מקום אחר, ועוד אחד. ואז הוא נזכר בה. אחת התעלומות הלא פתורות הגדולות ביותר בעולם — כאן, בלונדון.

בשנות הארבעים של המאה גילה פינץ' אזכור שלה בלטינית, אבל כמעט לא היו לו סימוכין ועד מהרה שכח מהעניין. רק כאשר מצא את עצמו תקוע בלונדון היא חזרה להטריד את מחשבותיו. הוא נזכר שמעריציה הרומים היו בארץ הזאת לפני אלף ושש מאות שנים ובנו לה מקום פולחן — מקום פולחן הראוי לאֵלָה! האם אפשר עדיין לגלות את השרידים? סקרנותו של פינץ' בכל הקשור אליה הלכה וגברה, ובתהליך אופייני לבלבה הסקרנות והיתה לתשוקה והתשוקה הפכה מיד לכפייתית. בכל יום במשך שנה תמימה הוא חקר וחיפש את האלה בנשימה עצורה ועכשיו, סוף כל סוף, הוא גילה את המפתח.

פינץ' השקוע במחשבות לא שמע את הצעדים במסדרון עד שגמר לכתוב את רשימותיו. הוא סגר בזריזות את כתב היד וקבר אותו מתחת לערמה שלצדו. הוא סגר את המחברת, קשר אותה בשרוך מעור, החזיר אותה לתוך הכיס הפנימי של מעילו וקם ממקומו.

הוא הרים את מנורת הלילה מהשולחן. המנורה האירה את כל הספרייה, שהתנשאה לגובה של שלוש קומות מכוסות בספרים. הוא חצה את החדר ויצא אל המסדרון. אף שלא הצליח להבחין מאין נשמעו הצעדים הוא המשיך לפסוע בנחת אל אולם המבוא הממוקם מעבר לאוסף ההלניסטי. אם יהיו בעיות, יש שומר בכניסה.

בשיטוטיו בעיר בשבועות האחרונים היתה לו תחושה חזקה שצופים בו, אך הוא מיד סילק אותה ממחשבותיו. הרי אין מי שיודע בכלל שהוא מחפש את האֵלָה. ובכל זאת, שלושה ימים קודם לכן הוא הבחין בשני גברים מחכים מחוץ לדירתו במֵייפֶר. הם היו לבושים בקפידה ודיברו זה עם זה כשקועים בשיחה שגרתית. אף על פי כן הם בלטו על רקע חיי הרחוב החדגוניים. אחד מהם נראה מוכר. כשהבחינו בפינץ' הם פנו והלכו משם. מאז הוא הקפיד יותר לטשטש את עקבותיו.

צעדים של שני זוגות רגליים נשמעו מהמסדרון והתקרבו מאחוריו. פינץ' קילל בשקט. אילו רק היה צעיר יותר הוא היה נעצר ומתייצב מולם. במקום זאת הוא הגביר את מהירותו, והצעדים עשו כמוהו.

פינץ' ידע שהם רודפים אחריו. הוא שלף את המחברת מתוך מעילו וחיפש מקום להצפין אותה. הוא חלף על פני פסלו של זורק הדיסקוס, פסלי טורסו משיש, אגרטלים מקושטים בדמויות קלאסיות. כשראה את הסרקופג הפתוח הוא עמד להשליך לתוכו את המחברת במחשבה ששם היא תהיה בטוחה. אבל משהו עצר בעדו והוא המשיך לרוץ.

הוא רץ לעבר המוזוליאום שאותו הוא העתיק לכאן מבּוֹדרוּם. ארבעה עמודים עם כותרות יוֹנִיות התנשאו שם לגובה של כשבעה מטרים על שלוש אבנים ארוכות. שלושה פסלים, שני גברים ואישה, ניצבו בין העמודים.

פינץ' המתנשף נעצר לפני המוזוליאום והתכופף. אני חייב להיות זה שימצא אותה, הוא חשב. מאות שנים היא חיכתה מתחת לעיר הזאת ואף נפש חיה אפילו לא הצליחה להתקרב לחשיפתה.

כשפינץ' הזדקף הוא שמע לחישה מעליו. הוא הביט למעלה וראה את הטורסו החינני, פסלו של פִּיתֵאוֹס. ובעודו מתפעל מיופיה של היצירה התהפך הפסל ונחת עליו כשראשו כלפי מטה.

אלמלא מת בו במקום מעוצמת המכה היה פינץ' מבחין באיש גבוה עם מצח מעוגל וגבוה, לראשו כובע צילינדר שחור ולגופו גלימה, נועץ בו מבט כמו עוף זולל נבלות.

"קָרטֶר, תעשה עליו חיפוש, מהר," הוא ציווה.

"כן, פרופסור."