תאמיני, זה אפשרי היידי ציטרוס

נולדתי על קו החוף בישראל להורים מדהימים. בת שנייה מבין ארבע בנות. גדלתי בבית אוהב ושמח עם בסיס איתן. ההורים שלי גדלו שניהם באותה השכונה, אבל רק שנים רבות אחר כך הצמיחה הידידות ביניהם חברות, שהתפתחה למערכת יחסים אוהבת. הם התחתנו, והחלו במהרה להקים את המשפחה שלי. ראשונה הגיעה רונה, אני הגעתי שנתיים אחריה, מאיה נולדה ארבע שנים אחריי, ואחרונה חביבה הייתה נועה, שהצטרפה שש שנים אחרי מאיה. כולן נשואות ובעלות משפחה. ההורים שלי היו יחד 40 שנים, כשמתוכם הם היו נשואים 35 שנים, והיוו עבורי מודל לדוגמה.

אבא שלי היה איש מדהים, בעל ידי זהב ולב רחב. הוא היה חבר נאמן ואב טוב. תמיד היה שם בשבילנו כשהיינו צריכות אותו. תמיד עזר ותמך. הוא היה אדם אהוב מאוד ועשיר בחברים קרובים. הוא עבד כחונך לאנשים פגועי נפש - עבודת קודש. הוא היה להם אוזן קשבת, והעניק להם תמיכה מורלית כשהיו זקוקים לה. בגיל 57, לאחר שנה וחצי של מאבק במחלת הסרטן, הוא נפטר. מותו היה אובדן קשה, וזעזע את כל המשפחה.

אימא שלי היא אישה חזקה ועצמאית, שתמיד ידעה מה היא רוצה. היא שירתה בצבא במשך עשרים וחמש שנה עד שהגיעה לגיל הפרישה. לאורך כל השנים בהם שירתה בצבא היא שילבה חיי משפחה וזוגיות בהצלחה מעוררת קינאה. היא דאגה לכולנו: רשמה לחוגים, הגיעה לימי הורים, וידאה שתהיה לנו ארוחה חמה מדי יום, הקשיבה לכל אחד ואחת בבית, תמכה בנו, ובאופן כללי ניצחה בהצלחה על התזמורת הזאת שנקראת בית וחיי משפחה. היא ניצלה את הזמן שהתפנה לה עקב הפרישה מהצבא להשקעה במשפחה, שהחלה להתרחב, ובתחביבים שונים שהזניחה במהלך השנים. היא יצירתית וכישרונית, וזה ניכר בכל תחביב שעסקה בו. היא הצליחה בכול.

הייתה לי ילדות שמחה ומאושרת, מלאת זיכרונות טובים בחיק המשפחה הגרעינית והמורחבת. גדלתי במשפחה מלוכדת, חזקה ותומכת. מערכת היחסים של כולנו, אחת עם השנייה, הייתה טובה וקרובה. אף פעם לא היינו לבד. אף פעם לא הרגשנו בודדים. הבית היה בית תומך, מלא חגיגות ימי-הולדת, חברים וחברות ושוקק חיים. בית יציב.

עברתי את המסלול הרגיל בחייה של ילדה ישראלית: למדתי בבית-ספר יסודי במשך שש שנים, ובסופן עברנו חבריי ואני לחטיבת הביניים ולתיכון. לא אהבתי ללמוד, אך סיימתי עם בגרות מלאה, כדי "להשאיר את כל הדלתות פתוחות בפניי". לאחר סיום התיכון, התנדבתי לשירות לאומי במשך שנה. גדלתי בבית שבו התרומה החברתית היא משמעותית ובעלת ערך עליון. היה לי חשוב לקחת חלק בחברה הישראלית ולתרום לחברה.

בסיום השירות הלאומי תכננתי לשלב בין טיול לעבודה; לראות עולם, לחקור ולהכיר מקומות חדשים. בדיוק אז התגלגלה לידי הזדמנות פז לעבוד ולחיות בארצות הברית, להכיר את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לנשום אוויר זר, להתגעגע הביתה, להכיר את עצמי. וכך עשיתי. כשחזרתי לישראל, בגיל 22, התקבלתי לעבודה בחברת תקשורת גדולה. התחלתי בתפקיד זוטר ולאט-לאט הוכחתי את עצמי והתחלתי לעלות בסולם הדרגות, להתפתח ולהתקדם. זאת הייתה תקופה חיובית בחיי, שבה כישוריי הוערכו מאוד בחברה, ויצרתי לעצמי שם חברויות טובות וקרובות. אבל למרות הכול, היה חסר לי משהו. הרגשתי שאני רוצה לעשות שינוי כלשהו, לקדם את עצמי ואת היכולות שלי הלאה.