תא לחץ

פעם היא היתה רצה על שפת הים בגשם. החוף היה מתרוקן ונשאר רק שלה והיא רצה מהר, בלי שנאלצה לעקוף אנשים שהלכו לאט, או סתם ישבו מתחת לשמשיות עם הילדים, זורעים על דרכה מוקשים של צעצועי פלסטיק צבעוניים. בחורף היא יכולה לרוץ על קו המים, כפות רגליה משאירות עקבות מהירות כשהגלים מציפים וחוזרים אחורה והחול מתקשה, כמו העור שנמתח אחרי ששמים את היד מעל הפייה של הקומקום הרותח, כמו שהוא היה עושה לה כשהיתה קטנה.

תמיד זה קרה אם היא לא היתה מתנהגת יפה, והיא אף פעם לא התנהגה יפה, או לפחות רוב הזמן, ככה הוא היה אומר. אם היתה יודעת איך מתנהגים יפה היא היתה עושה את זה, ואז היו פחות סימנים על היד שלה ועל הגוף שלה ועל הנפש שלה.

היא ניסתה, כשהיתה ממש קטנה, בכל כוחה, אבל זה לא הצליח. בכל פעם הסטירות והאגרופים היו מגיעים, ומתישהו היא הפסיקה לנסות וחיכתה שזה יקרה ויעבור כבר. עדיף לפוצץ את המצב במהירות, לקבל את העונש ולגמור עם זה.

גלי הים משמיעים מימינה את הרחש שלהם וטיפות הגשם מתופפות על החול. מים שמורכבים מאטומים של מימן וחמצן, רותחים במאה מעלות וקופאים באפס, והגוף בדרך כלל נמצא בשלושים ושש נקודה שמונה כשמודדים מתחת ללשון. שליש הדרך בין הכאב הכחול של אפס לכאב האדום של מאה.

האדמה החנוקה מתחת לבניינים ולכבישים ולמדרכות של תל אביב, שלא הרגישה כבר מזמן רטיבות של גשם או שורשים של יער בגלל שמיכת הבטון המכסה אותה, מנסה שוב, כמו בכל חורף, להקיא את העיר שיושבת עליה בנהרות של מים אפורים, שזורמים בתעלות ניקוז שנשפכות אל הים.

קר בחוץ אבל הגוף שלה חם, והיא מתקרבת לקו המים ורצה על לשונות הגלים הלבנות שמלטפות את החול, מתעלמת מהאבנים הקטנות שדוקרות את רגליה היחפות.

הכול אפור. דהוי. גם הכאב.