תגיד שאני שלך

פרולוג

רובי כיתה ה'

ידוע ומוסכם על כולם שילדות קטנות יודעות עד כיתה ה' אם הן ביצ'יות או לא.

או־קיי, המצאתי את זה על סמך ההקדמה ל'גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטן. אני לא יודעת אם זו אמת אוניברסלית או לא, אבל באוקוויל, העיירה שבה אני גרה לא רחוק מצ'רלסטון, היום שבו סרינה וייטהד התבררה כמלכת הביצ'יות של שכבת כיתה ה' היה ברור מאוד.

הרבה משפחות היגרו לאוקוויל מצ'רלסטון בגלל בתי הספר והרגשת הביטחון האישי, אז התחלנו לפגוש הרבה בנות חדשות. את סרינה הכרנו עוד בגן.

"אימא שלי אומרת שבחרו באבא שלך בתור התלמיד הכי חתיך בתיכון." הקול שלה מגיע מאחורי הכתף השמאלית שלי. "חבל שאת לא דומה לו."

היא צודקת. אבא שלי, קנת' בנקס, נוירוכירורג ידוע מאוד בצ'רלסטון, גבוה, בעל שיער חום בהיר ועיניים כחולות ועזות הבעה.

אני צועדת לאחור, מחליקה את האצבע לאורך הגבה הבהירה שממסגרת את עינו, חושבת איך הן היו נראות מאוכזבות גם אם היו שחורות כפחם. "אימא שלי נבחרה כנערה הכי יפה בשכבה שלה."

"איפה זה היה? ב'אקדמיה למניקור' של סוזי וונג?" סרינה צוחקת.

אני מסתובבת לעמוד מולה. ביצ'יות לא מפחידות אותי. "באוניברסיטת 'קלמסון'. היא עשתה תואר בראיית חשבון." אני לא מזכירה את העובדה שלאחר שהיא פגשה את אבי היא ויתרה על הכול כדי להישאר בבית ולגדל את הבת שלה, הידועה גם בתור 'אני'.

"את ממש טובה בפורטרטים."

הקול של החברה הכי טובה שלי, דרו, הוא הפרעה מתוקה, והלחץ בחזה שלי נרגע. "אני יורדת יותר מדי לפרטים." אני הודפת את כתפה בכתפי ומדברת בשקט. "הטכניקה שלך טובה — "

"הפורטרטים שלי אף פעם לא דומים לאנשים שאותם אני מציירת."

סרינה עדיין לא סיימה. "איזה זוג משמיים," היא מתלוצצת, "הנסיכה שנפלה מגדולתה ובתה של הגיישה."

שרירי הלסת שלי מתהדקים ואני מסתובבת במהירות ונעמדת ממש מול הפנים שלה. "כדאי שתשמרי על הפה שלך, סרינה וייטהד."

"למה, מוח־בננה?" עיניה מהבהבות, אבל אני לא נרתעת.

"בני המשפחה שלי מאסטרים בקונג־פו באק־מיי. אני משכללת את טכניקת 'חמש אצבעות' ו'הלב המתפוצץ' מאז הייתי בת שבע."

עיניה הירוקות של סרינה מתכווצות מעט. "מה זה, לעזאזל?"

"אם תעצבני אותי, אני אראה לך."

"אני אומר לגברת יוז שאיימת עליי."

"אני אומר לגברת יוז שאת בריונית עם פה מגעיל."

אנחנו מביטות זו בזו כשהשעון שעל הקיר מתקתק. אחת... שתיים... שלוש. ואז הקול של המורה שלנו קוטע את קרב המבטים.

"בנות, מה קורה פה?" גברת יוז מניחה את ידה על כתפי, וסרינה מתרחקת לשולחן שלה בכיתה.

דרו מתערבת. "בדיוק אורזות את הדברים שלנו, גברת יוז."

המורה מתנשפת ומניחה יד על החזה שלה. "רובי, הדיוקן הזה של אבא שלך יוצא מן הכלל. הדמיון מדהים. את חייבת לקחת את זה הביתה ולהראות לו הערב."

"לא." הביטחון שלי מתפוגג. "אבא שלי לא ממש מתעניין באומנות."

או בכל דבר אחר שאני עושה.

"שטויות!" היא מסתובבת לכיוון השולחן שלה. "אשלח להורייך פתק. אמליץ עלייך למגמת האומנות בתיכון 'אוקוויל'. יש לך פוטנציאל אמיתי!"

אין טעם להתווכח. ניסיתי להסביר למורים בעבר, והם לא מאמינים לי. כולם חושבים שאבא הוא איזה נדבן תרבותי כי הוא גדל בעיר, ובית החולים הכללי של צ'רלסטון קרא לאגף הניתוחים לילדים על שמו. אולי הם אפילו חושבים ככה מפני שהוא התחתן עם אימא שלי. האמת היא שהוא סתם אידיוט שאף פעם לא נמצא בסביבה. "בטח." אני מחייכת ומהנהנת.

כשאני פוגשת בעיניה של דרו, החיוך שלה עצוב. "כדאי לך ללכת ללמוד במגמת אומנות. באמת מגיע לך."

"שתינו יודעות שזה לא יקרה."

הפעמון מצלצל כשאנחנו מסיימות לאסוף את הספרים שלנו. סרינה מביטה בי מהצד השני של הכיתה, אבל יש לי דברים חשובים יותר לחשוב עליהם כרגע.

"מאסטרים בקונג־פו? טכניקות 'חמש אצבעות' ו'הלב המתפוצץ'?" דרו לוחשת. שתינו מתחילות לצחוק.

"היא כנראה אף פעם לא ראתה את הסרט 'קיל ביל'."

"או את 'העולם המופלא של גאמבול'."

אנחנו מחליקות כיף, ואני הולכת אחריה לדלת.

"רובי, חכי!" גברת יוז ממהרת לתת לי מעטפה. "אני רוצה שתמסרי את זה להורים שלך הערב. תני להם לחתום על זה."

"כן, המורה." גוש מתהדק בגרוני. הלוואי שאנשים לא יקפצו למסקנות, אלא אם כן הם צריכים לשמור על כושר.

דרו ואני הולכות בדרך הקבועה שלנו הביתה מבית הספר. אנחנו גרות באותה שכונה, אבל יזמים המשיכו לבנות כל־כך הרבה מבנים, שהשכונה נראית יותר כמו שלוש שכונות המחוברות זו לזו ברחובות ארוכים ומפותלים.

האחוזה ההיסטורית של המשפחה שלה נמצאת בחלק העתיק ביותר של אוקוויל. היא הייתה אחת האחוזות הראשונות שנבנו כאן. הבית של המשפחה שלי נמצא בחלק החדש יותר של העיירה. זו לא אחוזה, אבל הבית עדיין די גדול.

אנחנו מגיעות לצומת והיא מהססת, מביטה לכיוון ביתה. מאז מותה של אימה, אבא שלה רק שותה ואחיה, דני, מסתבך כל הזמן בשטויות.

"אם אבא שלך שונא אומנות כל־כך, למה בחרת בו בשביל הפורטרט שלך?"

"תסביך אב," אני מתבדחת, בועטת בדשא בקצה נעלי. אף אחת מאיתנו לא באמת רוצה ללכת הביתה.

"ברצינות?"

"לא יודעת. הפנים שלו היו בראש שלי." אני פוזלת לעברה. "למה בחרת בדני?"

היא מושכת בכתפיה. "אותה סיבה."

היא פותחת את תיק העבודות הגדול שלה, ושתינו מביטות בדיוקן שהיא ציירה. זה לא דומה לדני בכלל, זה דומה יותר לחבר הכי טוב שלו, גריי. העיניים שלנו נפגשות, ואני צוחקת. "אלה הפנים שנמצאות בראש שלך?"

הלחיים מסמיקות. היא לא צריכה לענות לי. דרו ואני מכירות זו את זו טוב יותר מכל אחד אחר בעיירה הזאת. "נתראה מחר, דרו־פוק."

"אל תקראי לי ככה, מוח־בננה."

אני נותנת לה דחיפה, והיא תוקעת לי מרפק בצלעות. ההיאבקות הופכת לחיבוק קצר. "בהצלחה."

"גם לך." היא מנופפת וצועדת לעבר ביתה. אני תוהה אם אבא שיכור עדיף על אבא נפקד או גרוע יותר. כך או כך, אני לא יכולה לדחות את הבלתי נמנע. אבא תקוע בבית החולים ושוב לא יגיע בזמן לארוחת הערב. אימא ואני יושבות יחד ואוכלות קימצ'י וכיסונים חריפים בעזרת מקלות אכילה בזמן שהיא מספרת לי על אודות אירועי היום שלה.

שמלת הבז' המסודרת שלה נעצרת בברכיה, וחגורה שחורה ודקה כרוכה סביב מותניה. שערה הכהה מוחלק לאחור ואסוף בפקעת נמוכה על העורף, והיא נועלת נעלי עקב נמוכות, שחורות וסולידיות. שרשרת פנינים כרוכה סביב צווארה ושפתיה משוחות בגוון ורוד. העור של אימא מושלם.

היא הדוגמה מספר אחת למזכירת כנסייה בעיירה קטנה.

אני לבושה במכנסי ג'ינס קרועים ובחולצת טי עם הדפס, ויש לי תספורת קארה עד הכתפיים. אני דומה לה יותר, אבל הודות לאבא שלי שערי קצת גלי, ועיניי הכהות מעט עגולות יותר. ברור שאני חצי קוריאנית, אבל אני מעריכה את הבונוסים הקטנים שקיבלתי מהאיש שאיתו אין לי שום דבר במשותף.

אנחנו מסיימות לאכול ואימא הולכת לבר שמפריד בין המטבח לפינת האוכל. "מה זה?" היא מרימה את המעטפה שהשארתי שם.

"גברת יוז רוצה שתחתמי ושאחזיר לה את זה."

אימא פותחת את המכתב, עיניה סורקות במהירות את הדף. "זה אומר שתעזבי את בית הספר מוקדם יותר כדי לצייר ציורים?" מצחה מתקמט. "מה עם שיעורי המדעים? המתמטיקה? אם כבר לצאת מבית הספר מוקדם, עדיף שזה יהיה כדי ללמוד הנהלת חשבונות."

"זו רק המלצה, אימא. אני לא חייבת לעשות את זה."

"אבא שלך לא יאהב את זה."

מה את אומרת. אני לא אומרת את זה בקול רם, כמובן. אני לא רוצה שהיא תשטוף לי את הפה בסבון שוב.

"מה אני לא אוהב?" הקול החמור של אבא מקפיץ אותי.

גם אימא קופצת. "קנת'! ברוך הבא הביתה." היא ניגשת כדי לתת לו נשיקה על הלחי. "שמרתי לך אוכל. שב."

הוא הולך לבר שליד החלון וקרח מצלצל בכוס הקריסטל כשהוא מוזג את מנת הוויסקי היומית שלו. "רובי?"

הבטן שלי מתכווצת. "כן, אדוני?"

"על מה אימא שלך דיברה?"

עיניו ננעצות בי, ואני תוהה איך הוא יכול להקפיא אותי רק במבט. "הייתה לנו מטלת אומנות בבית הספר והמורה שלי שלחה הביתה פתק." המצח שלו מתקמט וקרביי הקפואים מתפצלים ברסיסים כואבים.

"נזיפה?"

"המלצה," אני אומרת מהר, "היא רוצה שאשתתף בתוכנית לאומנות. אמרתי לה שאני לא מעוניינת."

הוא ניגש למכתב שאימא השאירה על השולחן וסורק אותו אפילו מהר יותר ממנה. "אומנות." האף שלו מתקמט. "מה נכנס במורים האלה? איזה סוג של עבודה היית מקבלת עם תואר באומנות?"

אני בולעת את הכאב בגרון ומהנהנת. "אני יודעת, נכון?" קולי נשמע קטן מדי.

"מה זה?" הוא קורא בקול רם, "ראה דיוקן? איזה דיוקן?"

"זה שום דבר." אני נעמדת ומרימה את צלחתי. הדבר האחרון שאני רוצה זה להמשיך בשיחה הזאת.

"רובי, איזה דיוקן?"

אני מניחה את הצלחת במטבח והולכת למקום שבו השארתי את תיק בית הספר, במבואה של הבית. תיקיית האומנות שלי נמצאת שם, שעונה על הקיר מאחורי מעילי הגשם. אני מוציאה ונושאת אותה לחדר האוכל, שם הוא יושב עכשיו בראש השולחן, מחזיק בכוס הוויסקי שלו.

אימי עומדת מאחורי כתפו הימנית ומניחה לפניו צלחת ועליה אוכל מהביל. "זה כלום, באמת." אני מושיטה לו את התיקייה. הוא לוקח אותה ונשימתי דוממת. יש לי בחילה.

מה אבא יראה כשיסתכל על הפורטרט שציירתי? האם יראה את הכעס ואת חוסר ההסכמה שתמיד מביט בי בחזרה? או שזה יעשה משהו לליבו, ישבור את חומת האבן שסביבו? או שהוא יראה רק את מה שהוא רואה כל יום במראה? האם אכזבה ותסכול הם הדרכים שבהן הוא רואה את העולם?

הכריכה החומה נפתחת והבעת פניו לא משתנה כשהוא בוחן את הקווים וההצללות, את החלל החיובי והשלילי. ידיי המלוכדות נלחצות חזק יותר. אני לא רוצה שהוא יחפור לעומק, יהפוך את הדף ויראה את הניסיונות שלי להעתיק את קלימט ואת דגה.

האמת היא שאני מסכימה עם גברת יוז. אני גאה באומנות שלי. הדיוקן של אבי דומה לו מאוד, גם אם הוא מרוחק וקר. כשאני מציירת אני מרגישה שאני חיה, וככל שאני עובדת קשה יותר על הציור, כך הוא יוצא קרוב יותר למה שקיוויתי שהוא יצא. זה מרגש ומספק.

אני לא רוצה שהוא ייקח ממני את מה שאני אוהבת ויהרוג אותו. הוא סוגר את התיקייה ומשליך אותה הצידה. "תואר חסר תועלת."

"אמרתי לה שאני לא מעוניינת." אני מדברת בשקט, בכניעה. הוא שונא את הציור. עיניו לא עוזבות את צלחתו. אני מתבוננת בו כשהוא חותך כופתה דביקה ומכניס אותה לפיו במזלג. אבי מסרב להשתמש במקלות אכילה.

"זה הכול."

אבי פוטר אותי מעליו, והחלומות האומנותיים שלי מתפוגגים כמו הדיוקן שבתוך התיקייה. כמו המכתב, שאני לא מחזירה למורה אף פעם.