תודה על הזיכרונות

פתח דבר

תעצמי את העיניים ותסתכלי לתוך החושך.

זאת היתה העצה של אבא שלי בילדותי, כשהייתי מתקשה להירדם. עכשיו הוא לא היה רוצה שאעשה את זה, אבל בכל זאת גמרתי אומר לבצע את המשימה. אני מביטה לתוך שְחור ללא שיעור, שנמתח הלאה והרחק מאחורי עפעפי. אף על פי שאני שוכבת ללא תזוזה על הקרקע, אני מרגישה כאילו אני מצויה בנקודה הגבוהה ביותר שאפשר להיות בה; נאחזת בכוכב בשמי הלילה, ורגלי מתנדנדות מעל האַיִן השחור הקר. אני מביטה בפעם האחרונה באצבעות שלי לופתות את האור ומרפה. אני נופלת מטה־מטה, ואז מרחפת במקום, ואז שוב נופלת ומחכה לנחיתת חיי.

כיום אני יודעת, כפי שידעתי כאותה ילדה שנאבקה בשינה, שמאחורי המסך הדקיק של התנומה יש צבע. הוא מתגרה בי, מזמין אותי לפקוח עיניים ולהימנע משינה. הבזקים של אדום וענבר, צהוב ולבן, מנקדים את האפלה שלי. אני מסרבת לפקוח אותן. אני מתמרדת ומצמידה את עפעפי חזק יותר זה לזה כדי לחסום את גרגרי האור, שאמנם אינם אלא הסחות דעת שמשאירות אותנו ערים, אבל הם גם סימנים לכך שמעבר לחושך יש חיים.

אבל בי עצמי אין חיים. אני לא מסוגלת להרגיש חיים מהמקום שבו אני שוכבת בתחתית גרם המדרגות. הלב שלי מאיץ עכשיו את פעימותיו, המתאבק היחיד שנותר לעמוד בזירה, כפפת אגרוּף אדומה מונפת לאות ניצחון באוויר, מסרבת להיכנע. זה החלק היחיד בי שאכפת לו, החלק היחיד שאי־פעם היה לו אכפת. הוא נאבק להזרים את הדם כדי לרפא, להחליף את מה שאני מאבדת. אבל הדם נוטש את גופי באותה מהירות שבה הוא מוזרם; יוצר סביבי אוקיינוס שחור עמוק במקום נפילתי.

ממהרים, ממהרים, ממהרים. אנחנו תמיד ממהרים. לעולם אין לנו די זמן במקום אחד, תמיד מנסים לפלס לנו דרך למקום אחר. הייתי צריכה לצאת לפני חמש דקות, אני צריכה להיות שם עכשיו. הטלפון שוב מצלצל, ואני מכירה בָּאירוניה. הייתי יכולה לגשת אליו בלי למהר ולענות עכשיו.

עכשיו, לא אז.

הייתי יכולה לקחת לי את כל הזמן שבעולם בכל אחת ואחת מן המדרגות האלה. אבל אנחנו תמיד ממהרים. הכול ממהר, חוץ מהלב שלי. עכשיו הוא מאט. לא כל כך אכפת לי. אני מניחה את היד על הבטן. אם התינוק שלי איננו עוד, ואני חוששת שזה המצב, אני אצטרף אליו שם. שם... איפה? איפה שלא יהיה. התינוק. איזה עולם חסר לב. הוא — או היא — כל כך צעיר; תישאר השאלה מי הוא היה עתיד להיות. אבל שם אני אהיה לו לאם.

שם, לא כאן.

אני אגיד לו: מצטערת, מותק, מצטערת שהרסתי לך את הסיכויים, את הסיכוי שלך ושלי לחיים יחד. אבל עכשיו תעצום את העיניים ותביט לתוך החושך, כמו אמא, ויחד נמצא את דרכנו.

יש רעש בחדר, ואני מרגישה נוכחות.

"אלוהים, ג'ויס, אלוהים. את שומעת אותי, מתוקה? אלוהים. אלוהים. לא, בבקשה לא, אלוהים, לא אֶת ג'ויס שלי, אל תיקח את ג'ויס שלי. תחזיקי מעמד, מתוקה, אני פה. אבא פה."

אני לא רוצה להחזיק מעמד, ומתחשק לי להגיד לו את זה. אני שומעת את עצמי גונחת, משמיעה יבבה חייתית, והדבר גורם לי זעזוע, מפחיד אותי. אני רוצה להגיד לו שיש לי תוכנית. אני רוצה ללכת; רק אז אוכל להיות עם התינוק שלי.

אז, לא עכשיו.

הוא עצר את הנפילה שלי, אבל עוד לא נחַתי. במקום זה הוא עוזר לי להתאזן על לא כלום, לרחף בזמן שאני נאלצת להחליט. אני רוצה להמשיך ליפול, אבל הוא מזעיק אמבולנס ולופת את היד שלי בפראות כזאת, כאילו הוא זה שנאחז בחיים בכל כוחו. כאילו אני כל מה שיש לו. הוא מסיט לי את השיער מהמצח ובוכה בקול רם. מעולם לא שמעתי אותו בוכה. אפילו לא כשאמא מתה. הוא נאחז בידי בכל הכוח שלא ידעתי שנותר בגופו הזקן, ואני נזכרת שאני כל מה שיש לו ושהוא כל עולמי, שוב, כמו בעבר. הדם ממשיך למהר מתוכי. ממהרים, ממהרים, ממהרים. אנחנו תמיד ממהרים. אולי אני שוב ממהרת. אולי לא הגיע זמני ללכת.

אני מרגישה את עורן המחוספס של ידיים זקנות הלוחצות את ידַי, והעוצמה שלהן ומגען המוּכר מאלצים אותי לפקוח עיניים. האור ממלא אותן, ואני רואה לרגע קט את פניו, מראה שאיני רוצה לחזות בו עוד לעולם. הוא נצמד אל התינוקת שלו. אני יודעת שאֶת שלי איבדתי; אסור לי להניח לו לאבד את התינוקת שלו. אני מחליטה וכבר מתחילה להתאבל. עכשיו נחַתי, זוהי נחיתת חיי. ועדיין הלב שלי ממשיך לפעום.

גם כשהוא שבור הוא מוסיף לעבוד.