תולדות הלשון העברית כרך א: משנת 1000 לפנה”ס עד...

פרק 1 ימי בית ראשון ובית שני ותקופת המשנה

א. רקע היסטורי

שבטי ישראל דוברי העברית, שכבשו את ארץ כנען והתנחלו בה, ייסדו בארץ בימי שאול ודוד ממלכה מאוחדת. אחרי תקופת שלטונם של דוד המלך ובנו שלמה, שבנה את בית-המקדש בירושלים, נתפצלה הממלכה המאוחדת בשנת 926 לפנה"ס לממלכה הצפונית ולממלכת יהודה.

הממלכה הצפונית נחרבה בידי מלך אשור בשנת 722 לפנה"ס, ואילו ממלכת יהודה נכבשה בשנת 586 לפנה"ס בידי הבבלים, שהחריבו את בית-המקדש (חורבן בית ראשון) והגלו את העם. בבבל, הדוברת בעיקרה ארמית, הוסיפו הגולים לדבר עברית. הפרסים, שיהודה הייתה לפרובינקיה שלהם לאחר נצחונם על ממלכת בבל, התירו לגולי בבל לשוב לארצם ולבנות מחדש את בית-המקדש. עם שובם כבר היה מעמדה של הארמית איתן בכל רחבי המזרח הקרוב, שכן לשון המינהל הרשמית של האימפריה הפרסית ולשון המסחר שלה הייתה ארמית, שאף שימשה לשון קשר בין עמי האימפריה העצומה.

בתקופה ההלניסטית שבה ארץ יהודה והייתה למדינה עצמאית בשלטון בית חשמונאי. הרומאים הביאו קץ לקיומם העצמאי של היהודים בארץ-ישראל.

שתי מרידות ברומאים גרמו לתוצאות הרות-אסון. הראשונה נסתיימה בחורבן בית-המקדש השני בשנת 70 לספירה; השנייה, שהונהגה בידי בר-כוכבא בשנים 132-135, הביאה לחורבן ארץ יהודה ולהתרוקנותה מיושביה היהודים. המעטים שלא נהרגו ולא יצאו לגלות ברחו לארץ הגליל, שם שלט הדיבור הארמי. בתוך שניים-שלושה דורות, ככל הנראה בתחילת המאה השלישית (לאחר חתימת המשנה), חדלה העברית לשמש כלשון דיבור חיה, ואת מקומה כלשון הדיבור של יודעי העברית ירשה הארמית.

ב. מבוא: העברית בעת העתיקה

מקובל לראות בכיבוש ארץ כנען בידי שבטי ישראל את נקודת המפנה בהתהוות העברית, שכן עם חדירתם של בני ישראל לארץ מתחילה להתגבש לשון ייחודית, ההולכת ומתבדלת מן הלשון הכנענית שהייתה מדוברת בשטחי כנען. בדרך כלל רואים את העברית כהמשך הכנענית של אל-עמרנה, שראשית גיבושה כלשון עצמאית הייתה בתקופת אבות האומה.

בראשיתה הייתה העברית לשונם המדוברת של שבטי ישראל. יש להניח כי השבטים השונים דיברו דיאלקטים שונים של עברית, אך אין בידינו להראות במה נבדלו אותם דיאלקטים אלו מאלו ובאיזו מידה נשתנו זה מזה.

בעקבות ייסוד הממלכה המאוחדת סביב שנת 1000 לפנה"ס ועם מעברו הגיאוגרפי של המרכז הלשוני מן הצפון אל הדרום, לנחלת שבט יהודה ולירושלים, התרופפה הזיקה בין השבט לבין הדיאלקט הרגיונלי שלו. כמסתבר, בד בבד עם התבטלות הפילוג השבטי הפכה העברית מלשון שבטית ללשון על-שבטית וכלל-ישראלית ונתגבשה כלשון ממלכתית אחידה. הלשון האחידה הזאת היא הלשון שהייתה מדוברת ונכתבת בארץ-ישראל כל ימי בית ראשון. היא הייתה שונה בוודאי מן הדיאלקטים השבטיים, בעיקר אלו שדוברו מחוץ לבירה ירושלים (שעל הדיאלקט שלה התבססה הלשון האחידה), אך בלא ספק הייתה מובנת לכולם.

לאחר חורבן בית ראשון והיציאה לגלות פסקה העברית מן הדיבור, אך התמידה לתפקד כלשון כתובה בתקופת בית שני ואחריו. בדיבור הוחלפה העברית של ימי הבית הראשון בעברית מדוברת אחרת, שהייתה צורה קדומה של לשון חז"ל (לשון חכמים, לשון התנאים, לשון המשנה). קיומה של העברית המדוברת נתמשך כל ימי הבית השני ובדורות הסמוכים לאחריו, עד תחילת המאה השלישית.

התקופה הקדומה בחיי העברית מתחילה אפוא בראשית האלף הראשון לפנה"ס, כאשר ייסדו שבטי ישראל ממלכה מאוחדת בארץ כנען, ומסתיימת בתחילת המאה השלישית לספירה, בעקבות התרוקנות ארץ יהודה מיושביה היהודים לאחר כשלונו של מרד בר-כוכבא ברומאים (132-133 לספירה) והיעלמותה ההדרגתית של העברית כלשון הדיבור של היהודים המעטים שנותרו לשבת על אדמת ארץ-ישראל.

התכונה הבולטת ביותר של הלשון העברית בעת העתיקה בארץ-ישראל היא היותה לשון הממלאת הן את הפונקציה של לשון מדוברת והן את הפונקציה של לשון נכתבת, כלומר לשון שיש לה קהילת דוברים העושים בה שימוש כלשון דיבור יום-יומית וכלשון כתב.

בתקופת דיבורה של העברית בארץ-ישראל בעת העתיקה נתחברו שני קורפוסים ספרותיים גדולים, הלוא הם המקרא והספרות התנאית (המשנה, התוספתא ומדרשי ההלכה). כמו כן נשתמרו מן התקופה הזאת כתבי כת קומראן, שנתחברו בין המאה הראשונה לפנה"ס למאה הראשונה לספירה, וספר בן-סירא. על הקורפוסים האלה יש להוסיף מאות כתובות עבריות משנת 1200 לפנה"ס בקירוב עד שנת 135 (מכתבי בר-כוסיבה). מכיוון שיש בשני הקורפוסים הגדולים האלה אלמנט של זמן, שהרי הספרות התנאית נוצרה בימים שלאחר ימי הספרות התנ"כית, רשאים אנו לתאר אותם לאו דווקא כגושי קורפוסים, אלא כתקופות בעקיבה כרונולוגית דווקא, היינו ראשונה לשון המקרא ולאחריה לשון התנאים.

הבדלים לשוניים לא-מעטים יש בהם כדי להצדיק הבחנה בין העברית המקראית הסטנדרטית (מלפני חורבן בית ראשון והיציאה לגלות בבל) לבין העברית המקראית המאוחרת (מלאחר שיבת ציון). את שתי אלה יש צידוק להבדיל מלשון השירה המקראית הקדומה, שהייתה שונה מדיבורם של כל השבטים.

העברית של התנאים (העברית המשנאית, לשון המשנה), שנחשבה בימי הרֵאשית של חקר לשון-חכמים ללשון למדנית מלאכותית, הייתה לשון מדוברת עד תחילת המאה השלישית בקירוב. כיום מקובלת הדעה שלשון התנאים התפתחה מלהג עברי קדום יותר (עברית קדם-תנאית), שהיה מדובר בתקופה המקראית; מכל מקום, העברית התנאית אינה בגדר השתלשלות ישירה מן הלהג המתגלה בעברית המקראית הסטנדרטית, שכן כמה מתכונותיה הייחודיות הן קדומות לפחות כמו מקבילותיהן בעברית המקראית הסטנדרטית.

מספרי המקרא שמוצאם הגיאוגרפי ידוע ומכתובות קדומות ניתן להפיק מידע מועט בכל הקשור ללהגים אזוריים בארץ-ישראל. המחקר הצביע על כך שהעברית של הממלכה הצפונית (ממלכת ישראל; ממלכת אפרים), שלא כמו זו של הממלכה הדרומית (ממלכת יהודה), הייתה שונה מן העברית המקראית הסטנדרטית מבחינות חשובות אחדות, בעיקר עקב השפעה כנענית.

ג. לשון הספרות המקראית

לשון הקורפוס המקראי אינה מונוליתית. במחקר מקובלת ההבחנה בין הלשון המקראית הקלאסית המשתקפת בספרי המקרא, שנכתבו בתקופת המלוכה (המאה העשירית עד המאה השישית לפנה"ס) לבין הלשון המקראית המאוחרת (מלאחר שנת 500 לפנה"ס), בת התקופה הפרסית, המוכרת לנו מספרי המקרא המאוחרים, שהתהוו לאחר גלות בבל, הלוא הם ספרי עזרא ונחמיה, דברי הימים, מגילת אסתר, דניאל וקהלת.

ספר יחזקאל נחשב כחוליית-ביניים המקשרת בין העברית המקראית הקלאסית לבין העברית המקראית המאוחרת. מבחינה טיפולוגית נבדלים שני המִגבָּשים (או תת-הקורפוסים) הללו מלשון השירה הארכאית הידועה לנו מתוך השירוֹת הקדומות, המשולבות בספרי התורה ונביאים ראשונים וכן בחלק מן המזמורים של ספר תהלים. מבחינת הריבוד הכרונולוגי של העברית המקראית יש המעדיפים שלא לייחד ללשון השירה הקדומה, שקדמה ללשון המקראית הקלאסית (של ימי הבית הראשון), מעמד של הטיבה לעצמה, אלא מצרפים אותה אליה.

מאחר שאת הלשון המקראית של תקופת הבית הראשון מקובל לראות כמייצגת את הסטנדרד הלשוני של המקרא, יש המכנים אותה "הלשון המקראית הסטנדרטית".

ד. חלוקה לתקופות של העברית בעת העתיקה

מזווית-ראייה היסטורית ניתן לחלק את תולדותיה של העברית בעת העתיקה לשלוש תקופות, ואלו הן:

(א) הלשון המקראית של בית ראשון (עברית מקראית סטנדרטית), שהייתה מדוברת בארץ-ישראל עד היציאה לגלות בבל בשנת 586 לפנה"ס.

(ב) דיאלקטים של עברית קדם-תנאית, שהיו מדוברים באזורים שונים בארץ-ישראל לאחר שיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס, בתקופת המקרא ולאחריה. צורתה של לשון דיבור זו, שנתרחקה מלשון המקרא המדוברת, התפתחה ללשון המשנה או לשון התנאים. אותותיה של הלשון המדוברת החדשה ניכרים בספרי המקרא של ימי הבית השני, בעיקר במגילת אסתר ובקהלת, במגילות ים-המלח ובספר בן-סירא.

לאחר שיבת ציון שימשה הארמית כלשון דיבור שנייה בקרב יהודי ארץ-ישראל. בימי הבית השני הייתה לשון נוספת, היוונית, שגורה בפיהם של יהודים ביישובים אחדים בארץ (ובפי יהודי מצרים).

(ג) לשון התנאים. ההנחה כי לשון המקורות התנאיים השתלשלה במישרין מן העברית המתגלה בפרוזה המקראית של בית ראשון שוב אינה מקובלת במחקר. לשון חז"ל המדוברת, שהחלה לשמש כלשון ספרותית בסוף תקופת בית שני, השתלשלה מן העברית הקדם-תנאית של בית שני, שאת רגליה היא דחקה עם בוא סופה של התקופה ההלניסטית (מאה ראשונה לפנה"ס). כלשון דיבור נפסק שימושה של לשון התנאים (ושל העברית כלשון דיבור) בראשית המאה השלישית לספירה, זמן-מה לאחר חתימת המשנה ומותו של רבי יהודה הנשיא, מסַדר המשנה.

ה. הלשון המקראית המאוחרת

הלשון המקראית המאוחרת היא לשון הפרוזה הספרותית, שבה נכתבו כאמור ספרי המקרא של ימי הבית השני, לאחר שהעברית המקראית הסטנדרטית חדלה לשמש כלשון דיבור. כתיבת הטקסטים של הספרים הבתר-גלותיים (אסתר, דניאל, עזרא ונחמיה, דברי הימים) משקפת את ההתפתחות הכרונולוגית של העברית המקראית. לעברית המקראית המאוחרת היה המשך בכתבי קומראן ובספר בן-סירא. מקובל להניח כי קו-הגבול בהתפתחות העברית המקראית עובר בתקופת גלות בבל; אף קרוב לוודאי שאת השינוי הלשוני המתגלה בספרי המקרא הבתר-גלותיים יש לקשר עם הנסיבות ההיסטוריות המיוחדות, היינו נפילת ירושלים (בשנת 586 לפנה"ס) והיציאה לגלות, שהשפיעו על כל ההיבטים של החיים היהודיים.

הלשון המקראית המאוחרת מתאפיינת ביסודות לשוניים חדשים ובשימושי לשון הסוטים מן הצורות הקלאסיות של העברית המקראית הסטנדרטית והמגלים בדרך כלל קִרבה ללשון הארמית, שאליה נחשפה העברית המקראית בתקופת הגלות ואשר שימשה לאחר שיבת ציון כלשון דיבור שנייה בקרב האוכלוסיה היהודית בארץ, או לשון חכמים.

לדעת א' הורביץ, הקשר ההדוק שנוצר בין העברית המקראית של בית ראשון לבין הארמית בתקופת הגלות הוא שגרם לשינויים שהתחוללו בעברית. לאחר שיבת ציון שוב לא יכלו דוברי העברית לחזור לדיבור בעברית הקדם-גלותית, וסופרי המקרא לא יכלו להפיק שוב במדויק את סגנון הכתיבה המקראי הקלאסי. כתיבת הטקסטים המקראיים בתקופת הבית השני מחַקה אפוא לשון שביצועה הדיבורי נפסק. הנסיונות לכתוב עברית מקראית סטנדרטית, קדם-גלותית, מסגירים תמיד את המציאות הלשונית ואת הרקע הדיבורי של סופרי המקרא הבתר-גלותיים.

ו. לשון מגילות מדבר יהודה

הכתבים של כת קומראן נתחברו בתקופה הבתר-מקראית, בין תחילת המאה הראשונה לפנה"ס לבין סוף המאה הראשונה לספירה, והם נמנים עם ספרות ימי הבית השני של העידן ההלניסטי-רומי.

קווי השיתוף המרובים בין הלשון הספרותית המיוצגת בכתבי קומראן (מגילות ים-המלח; מגילות מדבר יהודה), בעיקר בתחומי אוצר המילים והפראזיולוגיה ובדפוסי תחביר המשפט, לבין הלשון המקראית, ובמיוחד הלשון המקראית המאוחרת, בת התקופה הפרסית, מכאן לבין לשון חכמים (והניבים הארמיים) מכאן, הניעו חוקרים מסוימים להניח שהלשון הספרותית של כתבי קומראן היא כעין המשך ישיר ללשון המקראית הקלאסית או ללשון המקראית המאוחרת, או שהיא השלב האחרון של לשון המקרא המאוחרת, ושעל כן היא שלב ביניים בציר התפתחות ישיר ורציף מלשון המקרא אל לשון חכמים.

הסטיות מדפוסי הלשון המקראית הקלאסית וכמה קווי-ייחוד דקדוקיים של המגילות (אלה שאינם משקפים התפתחות על קו ישיר ורציף מלשון המקרא ושאין לראות בהם תוצאה של השפעה ארמית) מקרבים את הדעה, שמבחינה לשונית משקפות המגילות את העברית המדוברת בת-הזמן ושיש לראות בלשון המגילות דיאלקט עברי עצמאי, שהתעודות הכתובות בו הגיעו אלינו מידי סופרים שדיברו בה. אם נקבל את הדעה הזאת, נוכל להתייחס אל לשון המגילות כאל אחד הדיאלקטים העבריים שרווחו בתקופת קומראן, ומכאן שעלינו לראות בלשון המגילות ובלשון חכמים המדוברת שני דיאלקטים עצמאיים, שהתגבשו זה לצד זה בימי הבית השני, ולא דווקא תקופת ביניים המתמצעת בין תקופת המקרא לבין תקופת חז"ל, שלשונה היציגה הייתה לשון חכמים.

ז. לשונו של בן-סירא

ספר בן-סירא, שקטעים ממקורו העברי זוהו בין קטעי הגניזה, במצדה ובקומראן, הוא החיבור הספרותי הראשון שנכתב לאחר הספרות המקראית המאוחרת. מבחינה כרונולוגית הוא מהווה אפוא חוליה בין ספרי המקרא המאוחרים לבין מגילות ים-המלח וספרות חז"ל. מצד ההיבט המילוני נמצא מעמדו הלשוני של הספר, בשמו המלא חכמת שמעון בן ישוע בן אלעזר בן-סירא, בין העברית המקראית לבין העברית המשנאית. מבחינה דקדוקית מציע הספר לשון מקראית בעיקר קוויה וברוּבֵּי פרטיה, שנשתלבו בה מעט תופעות חז"ליות המשקפות את העברית המדוברת בת-הזמן. למרות ההבדלים בין לשונו לבין לשון המגילות (הקלאסיות), ברור כי היא מהווה חטיבה לשונית-סגנונית אחת, הנבדלת מן הלשון ההלכתית של ספרות התנאים.

לשונו של בן-סירא, כמוה כלשון המגילות, מייצגת את העברית הספרותית המיוחדת של המאות השנייה והראשונה לפנה"ס, שהתקיימה לצד לשון חז"ל המדוברת. יש מקום להניח כי ספרי המקרא המאוחרים ולשון המגילות ולשונו של ספר בן-סירא אינם אלא מרכיבים או מייצגים של לשון ספרותית סטנדרטית, שנוצרה בימי הבית השני והמכוונת למודל הסגנוני של המקרא, מתוך גישה הרואה בלשון המקרא מופת קלאסי. לשון ספרותית זו צריכה להיחשב כמייצגת תקופה (או תת-תקופה) לעצמה, המתמצעת בין הלשון הספרותית (הסטנדרטית) של בית ראשון לבין לשון המשנה ומדרשי ההלכה (היא לשון התנאים הכתובה).

ח. לשון התנאים ומסירתה

לשונם המדוברת של סופרי המקרא המאוחרים, של מחברי המגילות ושל ספר בן-סירא הייתה אחד מטיפוסי העברית המדוברת מתקופת הבית השני; סטיותיהם מלשון המקרא של ימי הבית הראשון משקפות את העברית המדוברת בת-הזמן.

לשון התנאים המדוברת הועלתה על הכתב ונעשתה לשון ספרותית לקראת סוף ימי הבית השני, כלומר לקראת סופה של המאה הראשונה לספירה. משנת 70 לספירה ועד שנת 250 בקירוב נתחברה בה ספרות ההלכה של התנאים (משנה, תוספתא, מדרשי ההלכה), שרובה נערכה בשנים 200-250.

העברית הכתובה של התנאים משקפת דיבור עברי חי שהיה נוהג במשך המאות האחרונות של תקופת הבית השני באזורים שונים של ארץ-ישראל. לא כל ההבדלים בין לשון המקרא לבין לשון חכמים הם הבדלים כרונולוגיים; הווה אומר שצורות לשוניות ומשמעויות מילוניות בלשון חכמים הן בהכרח התפתחויות מאוחרות שחלו בלשון. מקצת ההבדלים עשויים להתבאר כהבדלים שמקורם בשני דיאלקטים שונים; מכאן שיש מקום להניח שלשון חכמים אינה חוזרת במישרין אל לשון המקרא, אלא אפשר שהיא משתלשלת ויורדת אל דיאלקט-אח של לשון המקרא.

בלשון חכמים הספרותית מתגלה אמנם אחידות מרובה, אך מתוך הטקסטים של ספרות התנאים (ומקורות חיצוניים) עולות עדויות לקיומם של להגים בתוך לשון חכמים המדוברת, שהיו נוהגים באזורים שונים של ארץ-ישראל. הדוגמה הידועה היא מילת השייכות "של", הכתובה באיגרות בר-כוסבה בנפרד ואילו בכתבי-היד המשובחים של המשנה היא כתובה במחובר לשם העצם שלאחריה. לשון חכמים הייתה היא עצמה קשורה כנראה לאזור מסוים בארץ, ומולה עומדים איגרות בר-כוסבה בדרום הארץ וכתבי כת קומראן במדבר יהודה, שחבריה התכנסו ממקומות יישוב שונים בארץ-ישראל.

המשנה, המצטיינת באחידותה כקורפוס בתוך ספרות התנאים, מגלה גם אחידות בלשונה. עם זאת, בכמה מחטיבותיה של המשנה מתגלים ייחודים לשוניים לעומת רובה של המשנה. למשל, חטיבת המשניות הקדומות, שזמנה סמוך לחורבן בית-המקדש, כוללת כמה צורות דקדוקיות ושימושים לקסיקליים של העברית המקראית.

אחרי חתימת המשנה, בסביבות שנת 220 לספירה (ואחרי מות רבי יהודה הנשיא, עורך ומסדר המשנה), הוסיפה המשנה להימסר בעל-פה. רק כעבור מאות שנים, כנראה בסוף המאה השביעית, התחילו להעלות אותה על הכתב במקומות שונים; אשר על כן לא ייפלא שכתבי-היד של המשנה, אפילו הקדומים והמשובחים שבהם, כבר משקפים שינויים מסוימים בלשון חכמים המקורית. עם זאת, חקר נוסח המשנה ולשונה בשני הדורות האחרונים הצליח להראות, שרוב כתבי-היד שהועתקו לפני אמצע המאה ה-13 היטיבו לשמר את לשון חכמים המקורית, ואילו בכתבי-היד המאוחרים יותר, משנת 1400 ואילך, ובעיקר באלה שראו את אור הדפוס, יש כבר שינויים ניכרים המבדילים אותם מלשון חכמים המקורית ומרחיקים אותם מלהיות מקור מהימן ללשון חכמים. חקר כתבי-היד של ספרות התנאים, ובעיקר של המשנה, מלמד כי מבחינה לשונית הם מתחלקים לשלוש קבוצות, שכל אחת מהן מוסרת למעשה מסורת נבדלת (או טיפוס לעצמו) של הלשון. בחלוקה ראשית הם מתחלקים לענף ארצישראלי ולענף בבלי, ובחלוקה משנית מתחלק הענף הארצישראלי לטיפוס מערבי ולטיפוס מזרחי. עם זאת משקפים כל כתבי-היד, במידה זו או אחרת, מסורות של לשון חכמים שהיו קיימות בארץ-ישראל בזמן שלשון חכמים הייתה עדיין לשון מדוברת, כלומר לפני תחילת המאה השלישית לספירה. ההבדלים בין הענף הארצישראלי לענף הבבלי נוגעים לעניינים לשוניים שונים, ואילו ההבדלים בין שני הטיפוסים של הענף הארצישראלי מצטמצמים לעניינים מורפו-פונולוגיים.

חקר לשון חכמים בדורות האחרונים, מאז מחקריו של חנוך ילון בשנות השלושים של המאה העשרים, העמיד את קהל החוקרים על חשיבות המסורות הלשוניות שבעל-פה של עדות ישראל ושל קהילות ישראל בקריאת המשנה. חשיבותן של מסורות הקריאה האלה אינה מצטמצמת אך ורק להכרת לשון חכמים בגלגוליה המאוחרים בגלויות; מתברר כי באמצעות המסורות שבעל-פה ניתן לחשוף גם קווי-לשון מקוריים של לשון חכמים הארצישראלית. בהקשר למסורות העֵדוֹת שבימינו, יש מקום להזכיר את חשיבותם למחקר של מחזורים מנוקדים מימי-הביניים, שמשוקעות בהם צורות רבות של לשון חכמים האופייניות לכתבי-היד המשובחים של המשנה; אשר על כן מן הראוי להחשיב גם אותם כמקורות עקיפים להכרת דקדוקה ומילונה של לשון חכמים.

למרות ההבדלים הברורים בין שתי החטיבות של הלשון הקלאסית, היינו לשון המקרא ולשון חכמים, הן בתחומי הלקסיקון והסמנטיקה והן בתחומי הפונולוגיה והדקדוק, השתלבו תולדות המסירה של שתיהן ונתאחזו זו בזו מבחינה ספרותית; אשר על כן לא ייפלא שבתהליך המסירה הממושך של לשון המקרא ושל לשון חכמים, לאחר ששתיהן פסקו לשמש כלשונות מדוברות, הטביעה כל אחת מהן את חותמה על האחרת. בעוד שהשפעת לשון חכמים על לשון המקרא התרחשה כבר בתקופה מוקדמת, בתקופת התנאים ובתקופת האמוראים, חכמי התלמוד, הרי השפעת לשון המקרא על לשון חכמים בתהליך המסירה הטקסטואלית באה לידי ביטוי בסוף האלף הראשון לספירה ובמהלך כל האלף השני. חלק נכבד בעיסוק המחקרי בלשון חכמים מתמקד בזיהוי הצורות הלשוניות המקוריות ובהפרדתן מן הצורות המקראיות, שהורכבו על גבי הטקסטים בתהליך המסירה הממושך.

ט. לשון התפילות הקדומות

בתקופת התנאים, אחרי החורבן, התחיל תהליך מיסודן של תפילות החובה (תפילת העמידה וקריאת שמע). מקובלת ההנחה שתפילות החובה לא נתנסחו מעולם נוסח לשוני קבוע ומחייב בידי חז"ל. יתר על כן: מוסכם במחקר שהתגבשות התפילה נמשכה זמן רב; האמוראים, חכמי התלמוד, נחלקים עדיין בלשונות התפילה ובתוכנן; רק חכמי בבל בתקופה הבתר-תלמודית ביקשו לראשונה להנהיג לשון קבועה ומחייבת לתפילות.

בלשון הברכות הקדומות, שנתנסחו בימי התנאים, המשיכו חז"ל את מסורת הכתיבה הקדומה באוצר המילים המקראי ובסגנונו. הם הרחיקו אותה מיסודות זרים ומקווי-לשון מובהקים של ספרות ההלכה. לשון הברכות כוללת שיבוצים מקראיים, מובאות מן המקרא וצירופי לשון שנטבעו בהשראת המקרא.

בלשון התפילות הקדומות של תקופת המשנה והתלמוד נתמזגה לשון המקרא עם לשון הדיבור, היא לשון חכמים; העירוב הזה קרוב יותר, הן מבחינת המתכונת הדקדוקית הן מבחינת המסגרת התחבירית, ללשון חכמים. למרכיב המקראי, הלקסיקלי והדקדוקי, אין שיעור קבוע לא מצד גודלו ולא בהרכב פריטיו. התפילות המאוחרות, שנתחברו לאחר חתימת התלמודים, מגלות נטייה לחקות את לשון המקרא.

לדעת רבין מייצגת לשון התפילות הקדומות שלב מעבר מלשון המקרא ללשון חז"ל; מעבר לשוני זה התרחש בארץ יהודה בימי הבית השני, ומכל מקום היא אינה בגדר ממשיכה ישירה של העברית המקראית המאוחרת של ימי הבית השני.

י. לשון השטרות

החל מתקופת המשנה מתאפיינים השטרות (שטרי משא ומתן, שטרי משפחה, שטרי מעשה בית-דין) בצורתם האחידה, בדקדוק נוסחם ובקביעות סגנונם ותוכנם. לפיכך אנו מוצאים בהם ביטויים ומטבעות לשון שגורים החוזרים ונשנים. כל טופס של שטר שהיה נוהג בחיים המשפטיים הוא מרקם של "ביטויים עתיקים, שכאילו נתקדשו בקדושה יתירה וכאילו הייתה בהם בכל מלה ומלה סגולה מיוחדת וכוח משפטי מיוחד".

בתקופת המשנה והתלמוד נכתבו השטרות (בידי סופרים מיוחדים) בדרך כלל בארמית ובנוסח קבוע ומקובל, בעיקר אלו הנוגעים לענייני אישות ושטרי משא ומתן.

מקצת התעודות המשפטיות שנכתבו במהלך מרד בר כוכבא (132-135) ושנתגלו במדבר יהודה כתובות עברית (רובן כתובות ארמית או יוונית.)

לדעת יגאל ידין, השימוש בעברית במהלך מרד בר כוכבא "בא בעקבות צו מיוחד של בר כוכבא שרצה להחזיר את עטרת הלשון העברית ליושנה ולעשותה הלשון הרשמית של מדינתו". לדעה זו הצטרף יוסף נווה, המציין שהתעודות המשפטיות (והאיגרות) נכתבו עברית (בלשון חז"ל) אף שהלשון השגורה בפי המעורבים במשא ומתן הייתה ארמית.

עם זאת, תעודות כלכליות הכתובות בעברית שנתגלו במדבר יהודה, שזמנן התקופה הרומית אך מלפני מרד בר כוכבא, מלמדות כי כבר בימי בית שני ובתקופת המרד שהביא לחורבן הבית היו קיימים ביהודה שטרות בעברית (לצד התעודות המשפטיות שבהן שלטה הארמית). בימי בית שני הייתה אפוא העברית לא רק לשון הדיבור, הלשון הליטורגית והלשון הספרותית, אלא הייתה שגורה, לצד הארמית, גם כלשון השטרות, המייצגת אל נכון לשון ספרותית ולא לשון מדוברת.

לאחרונה הציע א' מור לראות בעברית המשתקפת בקבוצת השטרות המשפטיים והאיגרות הצבאיות שנכתבו במדבר יהודה בין המרד הגדול (שנת 70) לבין מרד בר-כוכבא (שנת 135) לשון חיה יומיומית פעילה ומתפתחת, שהיה לה קיום כדיבור ובכתב (כלשון כתיבה חילונית). העברית הזאת לא הייתה זהה, לדעתו, לאף אחד מניבי העברית האחרים; היא מגלה דמיון לעברית הקומראנית ובמיוחד ללשון חכמים.