רגל פה רגל שם
"מתונה" היא לא המילה שהייתם משתמשים בה כדי לתאר אותי בצעירותי. החברה הכי טובה שלי תמיד חשבה שאני ארָצח על ידי גבר שלא אוהב שרודפים אחריו בכביש ומטיפים לו על הנהיגה שלו, ההורים שלי פחדו שאמות מסוכרת במהלך שביתת רעב מול בית ראש הממשלה, ובארוחות חג קרה לא פעם שעזבתי את השולחן בבכי, כי אף אחד לא הסכים עם העמדות הפוליטיות שלי. לא בדיוק מה שאתם מדמיינים כשאתם חושבים על אדם מתון.
איך קרה, אם כך, שבעשור החמישי לחיי גיליתי את המתינות הפוליטית? אולי זאת בעצם חזרה לשורשים שלי, שהיו נטועים במקביל בימין ובשמאל, רגל פה רגל שם.
ההורים שלי, שמואל ודורה, נולדו במקסיקו סיטי ב־1948/9, למשפחות שעזבו את רוסיה ופולין לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה בחיפוש אחר מפלט. הקהילה היהודית במקסיקו תמיד היתה סגורה ושמרנית יחסית, ואחוזי ההתבוללות בה הם עדיין מהנמוכים בעולם. זו קהילה שגם הצטיינה מאז ומעולם בקשר הדוק לישראל, וההורים שלי היו תוצר מובהק של החינוך הציוני האינטנסיבי בבתי הספר היהודיים ובתנועות הנוער.
הם נפגשו בסניף של בית"ר בגיל 15 והפכו לחברי תנועה מובילים, יצאו למחנות, הפגינו בעד שחרור אסירי ציון, שרו "שתי גדות לירדן" וחלמו לעלות לישראל. באותן שנים, במרחק אלפי קילומטרים, החלום הציוני התפתח למציאות מרגשת, והורי - שספרדית היתה שפתם וטורטיות היו המרכיב המשמעותי בתפריט שלהם - ידעו שהם לעולם לא ירגישו שייכים במקסיקו וכי מקומם במדינה היהודית החדשה.
ב־1966/7 הם סיימו את התיכון. כמו רבים מחבריהם בבית הספר ובתנועה הם עזבו את המשפחה והגיעו - קודם אבא ואחר כך אמא - לשנת הכשרה ב"מכון למדריכי חוץ לארץ" בירושלים, והכול התחבר.
במהלך שנת ההכשרה של אמי פרצה מלחמת ששת הימים. חניכי המכון נאלצו לעזוב את ירושלים מאימת הקרבות עם הירדנים, ופוזרו בין משפחות בית"ריות ברחבי הארץ. אמא התארחה אצל לוחמי האצ"ל לשעבר יוסקה ורבקה וייסמרק, במושב נורדיה. הקשר הפך לאהבה גדולה, והווייסמרקים המשיכו להתכתב עם אמא גם כשהיא חזרה למקסיקו.
ב־1971 הורי סיימו את האוניברסיטה במקסיקו סיטי והתחתנו. הם ארזו את המתנות והנדוניה, נפרדו מהחברים ומהמשפחות, ועלו לארץ. משפחת וייסמרק חיכתה להם ואימצה אותם אליה.
אחי ואני נועדנו להיות הצברים הראשונים בשושלת, ותפקידנו היה לשדרג את רמת הישראליות של המשפחה. אבא שלי דמיין אותנו שזופים, מנגבי חומוס, חצופים, נטולי מבטא זר, וכמובן - קצינים בצה"ל. בבית שמענו אילנית ויהורם גאון, השבתות הוקדשו להכרת הארץ, וההורים שלי נאלצו להאיץ את לימודי העברית כדי לתקשר עם ילדיהם, סרבני הספרדית.
הם גדלו במדינה שבה הם היו במיעוט וסבלו מגילויי אנטישמיות. אחי ואני נולדנו למדינה שלנו, אדונים לעצמנו, ריבונים בארצנו. אבא שלי חינך אותנו על פי הציונות שלו: מדינת היהודים היא נס. הגלות היא העבר - ישראל היא העתיד. גדלנו בתחושה שזכות גדולה נפלה בחלקנו, שנולדנו בישראל ונזכה להיות חלק מהמפעל הציוני ולשרת את המדינה. הלקח של אבי מחיים של מיעוט במדינה שאינה שלו היה: לעולם לא עוד. חייב להיות רוב יהודי בישראל עצמאית וחזקה.
אמא שלי גילתה שיש במדינה היהודית גם מיעוט ערבי. את החוויה שלה כמיעוט במדינה לא לה היא תרגמה באופן שונה מאבי. כמי שחשה על בשרה חוסר שייכות, חוסר קבלה ודה־לגיטימציה, היא החליטה שבמדינה שלה המיעוטים לא יחושו את אותן תחושות. הציונות שלה היתה דמוקרטית לא פחות מיהודית, וגם את המחויבות הזאת, לשוויון ולדמוקרטיה, היא ינקה מז'בוטינסקי ובגין. אמא שלי חינכה אותי לרגישות כלפי מיעוטים, לאמפתיה, לחמלה ולאהבת אדם.
■ ■ ■
למרות שעלו לארץ ב־1971, ההורים שלי לא התאזרחו מיד. הם חיו במעמד של תושבי קבע, כדי לא לוותר על האזרחות המקסיקנית. כל החובות והזכויות חלו עליהם, למעט הזכות להצביע בבחירות לכנסת. המצב הזה השתנה אחרי רצח רבין. הזעזוע במדינה ובבית שלנו היה נורא, והורי ההמומים החליטו שהגיע הזמן. הם חייבים להיות שותפים מלאים ולהשפיע.
כך קרה שבבחירות שנערכו כחצי שנה לאחר הרצח, במאי 1996, הצבענו שלושתנו בפעם הראשונה: הורי, כי קיבלו את האזרחות כמה שבועות קודם לכן, ואני, משום שבבחירות הקודמות עוד לא מלאו לי 18.
אני זוכרת אותנו צועדים יחד לקלפי ומרוב התרגשות בקושי מדברים. ביציאה שאלתי אותם למי הצביעו. ההצבעה היתה אז כפולה: פתק אחד לרשימה לכנסת ופתק שני לראשות הממשלה. אמא הצביעה מרצ ושמעון פרס, ואבא הצביע ליכוד ובנימין נתניהו. "בשביל מה עשיתם את כל תהליך ההתאזרחות אם בסוף קיזזתם אחד את השני בקלפי?" שאלתי בתסכול. אבל זה היה הבית שלי - שמאל ציוני וימין לאומי.
בדיעבד אני יודעת שכל השנים האלה חשבתי שכולם כמונו. שבכל הישראלים יש קצת מזה וקצת מזה. למעשה, אני עדיין מאמינה שרוב הישראלים מחזיקים בעמדות מסוימות של שמאל וגם בעמדות של ימין בעת ובעונה אחת, תלוי בהקשר. רק הזהות המחנאית מוחלטת ובינארית.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.