תחנה אחרונה גן עדן

שדות שפוכים הרחק, מאופק ועד סף. גם השנה איחר החורף להגיע, ופרחי כדן קטן מנקדים את שולי הדרך במבטם הכחול. משמר כבוד של בני חצב סתווניים, זקופים, דרוך לקראתה כשהיא עוברת את המחסום וכורע כשהמכונית חולפת על פניו בנהמת מנוע ומותירה אחריה פרץ רוח ועשן. הכביש ריק כמעט, ולאיש לא אכפת כשהיא לוחצת על דוושת הגז. 100. 110. 120. 130. שדה סגול של סתווניות היורה קורץ אליה, והמנוע המתאמץ משתעל פתאום. עד 140 ולא יותר.

חצי שעה מאז יצאה מהבית ושיכרון דרכים כבר אופף אותה. לו יכלה, אולי היתה ממשיכה ככה לנצח. לו יכלה, אולי היתה ממירה את המיניוואן המשפחתי הישן בסוס אציל ודוהרת עליו, אל מעבר לחומה ואל תוך הים ואל מה שמעבר. אבל לא. היא אינה רוצה בכך. "לא כל יציאה משעבוד פראי היא גאולה," כתב לה אהרון, והיא, גאולה היא מחפשת. גאולת הארץ, גאולת האדמה, גאולת האדם.

חלמוניות זהובות מקדמות את פניה והיא שולחת מבט אל המראָה, מצפה לפגוש בה את מבטו המלגלג של יונתן וגם את כל מה שהותירה מאחור: רבי־הקומות, שלטי הענק, הכבישים הסואנים, הארובות העשנות. היא מצפה לפגוש במראה את מגרש החניה הרחב, את בניין הדירות הדומה כשתי טיפות מים לזה שמימינו ושונה מהאחרים שברחוב, בשכונה, אך במעט — חזית המרפסות, בליטת אדני החלונות, צבעו של הפס בחזית שאין לו שֵם אבל ייעוד דווקא יש לו — טביעת אצבעו של הארכיטקט, טביעת חותמו בעולם. בחזית הבניין שלה התנשא מהקומה הראשונה ועד האחרונה, השביעית, משטח בטון בגון עץ אלון. יונתן עיווה פניו לעומת התוכניות שהציג להם איש המכירות הנלהב, והיסס. "עץ צריך להיות בצבע עץ, בטון בצבע בטון," פסק, ועוד הקשה ושאל אם הצמחייה, שגם היא הופיעה בתוכניות, תהיה מפלסטיק. שירה נעצה בו מבט נוזף ואיש המכירות המבולבל השתהה, ואצבעו המורה ריחפה באוויר כשפירית על פני המים — שירה הביטה בה כמהופנטת — רגע לפני שנתן לה לנוח בשולי הדף. "תמונות היחידות והפרויקטים ו/או הדמיותיהם מוצגים לצורכי המחשה בלבד, הן אינם זהות בהכרח לתוכניות המחייבות, והמשתמש אינו יכול להסתמך עליהן," היה כתוב שם בלשון משובשת. היא הציצה ביונתן והוא בה, ושניהם פרצו בצחוק. וקנו את הדירה.

גם את הדירה, גם את יונתן, היא מצפה לראות במראה, אבל הם אינם. במקומם היא נתקלת בפניה שלה — זרועות נמשים, חיוורות מעט, חדות, נמרצות. פניה של אישה שדוהרת במהירות של 140 קמ"ש לחיים חדשים, והיא מחייכת אליה, והחיוך מעיר גם את עיניה החומות שמאירות אליה תחת הגבות הדלילות. ושוב היא מסיטה פניה אל הכביש — בכל זאת, היא נוהגת כמטורפת, ומכונית אחרת עוד עשויה לבוא מנגד — אבל הדרך עודנה נפקחת לאורך, ושירה פותחת את החלון ושואפת מלוא הריאות את האוויר הרענן, הבשום, של חורף ישראלי.

מתוך השדות עולים לקראתה הבתים. אלה שנבנו באחרונה ועודם נבנים, אלה ששופצו בתקציבים הנדיבים שהרעיפה עליהם הממשלה, עד שפסקו בבת אחת. גגות רעפים אדומים חותכים את התכלת החורכת. כל השבוע ירד גשם וגם הטמפרטורות ירדו סוף־סוף, בעיר שהותירה מאחוריה אפילו התקרבו אל האפס מה שלא קורה כמעט, ועם ההתחממות וההתקררות הגלובליות יקרה כנראה יותר ויותר. אבל הבוקר כשקמה האירה השמש כאילו לא היו הדברים מעולם, וגם כאן היא מאירה בעוז. שמש שקרנית.

ושלט. לא שלט דרכים ירוק רגיל. כאן, כל דבר עושים בתשומת לב ובשום שכל. "עצם האין־סוף, עצם האמת, הקדושה, היופי, הגבורה, עצם כל הספירות מושג פה לנפש באופן אחר," כתב אהרון, ושירה שמחה לגלות שאמת כתב, כי השלט שצויר ביד היה יפה דיו להיות תלוי במוזיאון של דברים יפים, והיא האטה ועצרה מעט לפניו, להתבונן בו. עתה, משכמעט הגיעה למחוז חפצה, היא שבה ומבטיחה לעצמה ששוב לא תהיה עיוורת ליפי העולם: היופי בבני היורה, בכדן הקטן, בגגות המדממים וגם בשלט הדרכים הזה, שמצוירים בו שדות של כלניות וחיטה ופרדסים ואנשים — גברים ונשים — מחייכים, לראשם כובע טמבל, ומעליהם כתוב: ברוכים הבאים למחוז כלניות, ובצד חיצים המורים: ימינה — חוות העלמות, שמאלה — בני ישרים, קדימה — גן עדן. שירה מביטה בשלט, לוגמת מבקבוק המים שלקחה איתה לדרך, וחוזרת ומתניעה את המכונית. היא נוהגת בה עכשיו לאט יותר, בסבלנות, נותנת לעיניה שהות לגמוע את הנוף.

השלט לא משקר, ולשירה קשה להאמין שלפני פחות משעה עזבה את השכונה ואת העיר הגדולה, וכי כאן, אכן פרדסים ופלחה, חיטה ומטעי בננות ועץ דקל גבוה, מלכותי, וליבה רוקד בקרבהּ כשהיא רואה בעיני רוחה איך כבר מחר תשב על עגלה עמוסת אלומות ותיתן קולה בשיר. אם כי, היא מזכירה לעצמה, בת עיר שכמותה, ששעתן של האלומות תגיע מאוחר יותר. עכשיו עת זריעת החיטה, לא עת קציר, ולא במקרה בחרה להגיע בעת הזאת, ולגן עדן דווקא, שבו גידול החיטה הוא אחד הענפים החשובים. אם כך, מחר בבוקר תשכים לשדות, תלך לאורך התלמים הישרים שכבר נחרשו בידי חבריה לקבוצה, תפזר את הזרעים, ובעודם נופלים על הקרקע, תברך את החיטה שתצמח שוב, ואת עצמה תברך שתזכה לקצור אותה, ואז — בעוד כמה חודשים — תוכל לשבת על עגלה עמוסת אלומות, מוקפת בחבריה החדשים, שגם הם כמוה באו לגאול את הארץ ואת הנפש. לא אצה לה הדרך. מי שמגיע לגן עדן לא הולך לשום מקום, וממילא לעצמה הבטיחה — לפני דקות בלבד! — שתצטייד בסבלנות בפרק החדש, המסעיר הזה של חייה.

ולרגע היא חושבת על יונתן שלא בא.

ומה בכך. גם חלוצים אחרים עזבו משפחה ובית. ובכל זאת עוברת בה עצבות פתאום.

ליד הפנייה לחוות העלמות היא מאיטה שוב. מלכתחילה לשם התכוונה ללכת, וגם התכתבה עם חנה מייזל־שוחט ממושכות. היא הזדהתה בכל ליבה עם המטרה שנוסחה בתקנון החווה המתחדשת: "לפתח את הרגש העמוק אל הארץ באמצעות אהבת הטבע וראיית האזור כקרקע ליצירת בראשית." כשראתה את הפרסום, כתבה לחנה במילים נרגשות וביקשה להצטרף, ולא נרתעה גם כשחנה, בזהירות המתבקשת, ענתה לה שרבות — מאות אפילו — מבקשות לעצמן חיים של עבודה קשה והסתפקות במועט בחוות העלמות, ובכל זאת, לא לכל אחת זה מתאים. מילותיה השקולות והמדודות של חנה רק ליבו את תשוקתה של שירה להצטרף לגרסה הנשית, המזוקקת, של המעשה הציוני החלוצי החדש, והיא כבר החליטה לבוא לביקור, לנסוע ללא הזמנה ולהישאר, גם בלי רשות, כאשר חנה שלחה לה באימייל את טופס ההצטרפות, ועלון המפרט על החיים בחווה ושגרת יומן. קודחת מהתרגשות — אפילו יונתן שעבר על ידה במטבח ציין שלחייה סמוקות ושאל אותה בחיוך אם היא מאוהבת במישהו, או שיש לה חום? — והיא שלחה לעברו מבט נרגז ואמרה שלא, היא לא מאוהבת, ובכלל היא לא בעניין של אהבה עכשיו, אלא בעניין בניין הארץ ובניין האדם, ויונתן נאנח, שם את ידו הקרירה על מצחה והפטיר, "אין חום." אבל את ידו לא משך ממנה, עד שהרימה כתפיה ונסוגה ממנו, ואז, באנחה נוספת, הניח לה והלך להכין לעצמו אספרסו במכונת הקפה. וגם לה הכין.

מטעמים של עיקרון, ואולי מקטנוניות ומרוגז, שירה לא נגעה באספרסו. וכיוון שביקשה להעמיד פנים שגם לא ראתה אותו, כדי שלא תיאלץ להגיד תודה — קטנוניות ורוגז כנראה היו שם עם העיקרון או בלעדיו — נעצה מבטה במסך המחשב ושקעה בקריאה של העלון. עשרים עלמות דרות בחווה, נכתב שם, בשני מבנים קטנים, ומטבע הדברים כמה בנות חולקות חדר. רטט של התרגשות עבר בשירה כשדמיינה את המגורים — כמו במחנות הקיץ שפחדה ללכת אליהם, כמו במעונות הסטודנטים שלא גרה בהם — הפעם גם היא תיטול חלק בשיחות עד אור בוקר, בפרצי צחוק שמניסים את שדי הלילה. דיירות החווה נוטלות חלק בעבודה ובהגשמה: הן מקימות מבנים נוספים לעלמות שיבואו (שירה חשבה שמי שבחר במילה "עלמות" היה בוודאי קופירייטר מזהיר בחייו הקודמים, ואולי גם באלה עכשיו); הן עובדות בגן הירק, שבו הן מטפחות ירקות לצריכה עצמית אבל גם עושות ניסויים אגרונומיים במיני ירקות מזינים יותר, עמידים יותר, או כאלה שמתאימים לתנאי הקרקע במחוז כלניות; עובדות בפרדס, וגם במה שהוא גאוות החווה: הרפת.

בפרסום של חוות העלמות היו תמונות. ראו בהן נשים לבושות בבגדים לבנים, ארוכים, קוטפות תפוזים, עמלות בגן הירק, מערבבות מלט ומניחות בלוקים — כל אלה משכו את ליבה של שירה מאוד. אבל היתה גם תמונה של פרה — תמונת תקריב של פרה שחורה שכתם לבן על מצחה, ותחתיה — כך נראה בכל אופן מהזווית שבה צולמה התמונה — יושבת אישה קטנה מאוד וחולבת את עטיני הענק. כששירה ראתה את הפרה הנוראה, התהפכה קיבתה והיא מיהרה לכתוב הודעת אימייל: חנה היקרה, האם העלמות בחווה חייבות לעבוד בכל ענפי המשק?

התשובה הגיעה מיד, ושירה דימתה לשמוע בה את נימת קולה החמורה של חנה, שאותה לא פגשה מימיה, ושעד אותו הרגע דמיינה את קולה כרך ואימהי, כזה של חווה אלברשטיין: כל העלמות בחווה משתתפות בכל מלאכות החווה לפי תורנות. אם יש לך בעיה בעבודה או בעבודות, ייתכן שחוות העלמות לא מתאימה לך.

שירה נשענה לאחור ועצמה את עיניה. שום ייתכן לא היה פה. שירה, כמו כולם, כבר ראתה דברים מפחידים. אבל שום דבר בעולם לא מפחיד כמו פרה.

עכשיו, כשהיא מתקרבת אל הצומת, היא שומעת מבעד לחלון הפתוח קולות שירה. להרף עין היא גם רואה אותן, נשים — קשה לה להבחין מתוך המכונית המאיצה אם הן צעירות או מבוגרות — קוטפות תפוזים בפרדס הסמוך לכביש, ואכן, נותנות קולן בשיר. אולי טעתה כשמיהרה למחוק את הטופס והעלון. "אין מורה ואין מחנך כייסורים גדולים וכצרות גדולות," אמר אהרון, וכמו במקרים רבים אחרים שבהם התרשמה מדקות ההבחנה שלו, היא הניחה שגם הפעם צדק, ושלוּ היתה מניחה לעצמה להתייסר במפגש פנים אל פנים עם פרה, פרה אמיתית, ולא סתם פנים אל פנים, אלא גם לגעת בה היתה מוכרחה, בעטיניה, ומתוכם להפיק בתנועה השמורה בשנים האחרונות ליונתן — וגם זה לא תמיד התחשק לה — חלב, והיא סולדת מחלב, מריחו שהוא כריח המחלה וממראהו שהוא כמוות, בקיצור, לו היתה עושה את הדברים הללו, ולא רק עם הפרה השחורה הגדולה שכתם לבן על מצחה, אלא עם עשרים הפרות שברפת שבחוות העלמות, בוודאי היתה מתחנכת כהוגן. בכך רצתה, לא? להפוך לאדם חדש. לאישה חדשה. והנה, הזדמנות גדולה נקרתה לה, והיא — רק ראתה תצלום של פרה, ונסה על נפשה.

היא חולפת על פני הפנייה אל חוות העלמות, ומשמאלה, ליד עץ הדקל הענקי, שלט קטן בכתב יד שנדמה לה עתיק: בני ישרים. על הקבוצה הזאת לא שמעה קודם. גם משם נדמה לה שהיא שומעת המיית קולות, שירה או מלמולים, אבל אולי זאת רק הרוח. וכבר נדמה לה שהרוח פה משוררת במיוחד, שקולות רבים היא שומעת. ואולי זה רק הסדק הדק בחלון ששורק באוזנה. וכבר חורף. וממילא, לכל זה היה אפשר לצפות.

בכל מקרה, נדמה לה שאינה מתחרטת. לו היתה הולכת לחוות העלמות, לא היתה שומעת על אהרון ומתכתבת איתו, וממילא לא היתה עוברת לגן עדן. עכשיו, כשהיא קרובה, היא רואה שלא במקרה זכה לשמו: היער המפורסם בולט על רקע המישורים הגדולים. ככל שהיא מתקרבת ליישוב הקטן — אותם בתים קטנים אדומי גגות שראתה קודם — היא שמה לב שהפרחים פה מרובים ביותר, והשדות שאכן שפוכים הרחק, מנוקדים בבני היורה, בכדנים הקטנים ובכלניות שהקדימו ומעלות בדמיונה דווקא כתמי דם על הדשאים.

הכביש מסתיים והופך לדרך עפר. היא נוסעת בה עד שהיא מבחינה בבניין מוכר. חדר האוכל. הרחבה שלפניו ריקה כמעט, והיא מחליטה שמותר לחנות ומיד חושבת לעצמה שהכול מותר, והרי זה מה שבלתי נסבל כל כך. והיא מרימה את בלם היד ומכבה את המנוע.

היא פותחת את דלת המכונית, ונעליה שוקעות בבוץ יבש למחצה. ריח עז עומד באוויר — של גשם, של שמש, של דשא ושל עוד משהו. לצידו של השביל הבוצי עצי דקל וזית, פיקוס ענקי אחד ועוד בני יורה וחלמוניות, ושירה חושבת שאומנם באה לכאן כדי לכבוש את אדמת הארץ וליישב את השממה, ובכל זאת זה נחמד כשהשממה זרועה חלמוניות ובני יורה קטנים. כשהשממה ירוקה ופורחת, הלב מתרחב. כל הימים התאוותה למרחבים הריקים, והנה כאן, עכשיו, סוף־סוף מצאה.