תחתית הבאר

עומר

שנאתי את הכניסה לבית החולים על שם רבנו גרשום. ביליתי כאן ימים בזמן שגבע היה מחוסר הכרה, ואחר כך שבועות כשגבע היה מאושפז בשיקום, ואחר כך חודשים על גבי חודשים של להגיע בבוקר, ללוות את גבע לטיפול, להמתין עד שהוא מסיים, ולחזור איתו הביתה. להביא לו אוכל, להביא לו קפה, להתמודד עם הטפסים הבלתי נגמרים, להתמודד עם הבחילות וההקאות, להתמודד עם זה שכל חלק בחיים שלנו נוהל על ידי לוחות הזמנים של בית החולים, בלי שום התחשבות בכך שלשנינו יש עבודה, חברים ובני משפחה.

ואולי הכי שנאתי את העובדה ששום דבר מזה לא עבד. לא השיקום, ולא התרגילים, ולא התרופות שהוא קיבל. עבר זמן עד שהבנתי שהחלק הקהה שאני חש בתוכו הוא לא סתם הפרעה מהקרב, שתימוג מעצמה, אלא צלקת אמיתית שמונעת ממנו לחוש אותי. והיתה תקופה ארוכה שבה שכבתי לידו כשהוא ישן ושוטטתי בתוך הנפש שלו, פורם קשרים כואבים ומשרטט את גבולות הצלקת. היא פגעה בכל החלקים שלו, דבר לא חמק ממנה. היא פגעה אפילו במה שהוא הרגיש כלפַּי. הרגש שלו היה פחות עמוק, פחות מציף. גבע שאחרי הקרב היה פחות שלי.

העיצוב הרגשי שהוא שזר בספרים היה קשיח יותר. הצלקת המחורבנת הזאת מנעה ממנו לרקום את הזרם התחתי העדין שהוא היה טוב בו, שבגללו החלטתי להחתים אותו על חוזה כבר כשרשף הביא אותו בפעם הראשונה. התחלתי להעביר לו ספרים פחות מסובכים "רק עד שהצלקת תחלים," אמרתי, ושיקרתי, והוא לא היה רגיש מספיק להבחין בשקר שלי.

ועכשיו היינו שוב בדרך למיון. לפחות לא בגלל החמרה במצב של גבע, אלא "רק" בגלל יד שבורה. יום יבוא ואבין איך הוא מצליח למשוך אליו את השוטרים הכי אלימים, ולחטוף את המכות הכי קשוחות בהפגנות.

גבע ישב מאחורי, אוחז במותני ביד אחת. האצתי להספיק את הרמזור, והכאב ממנו התגבר.

"סליחה." אמרתי במערכת הקשר הפנימית של האופנוע.

"הכול בסדר." הוא בבירור לא היה בסדר. יכולתי להרגיש את הכאב שלו, אבל לא יכולתי גם לנהוג בתל אביב בגשם וגם למשוך ממנו כאב. "תספר לי משהו כדי להסיח את דעתי?"

"הנסיכה נורית גדלה בחווה קטנה..." התחלתי.

גבע צחק. "אני מכיר את זה! זה ספר על נשיקות!"

צחקתי חזרה, "יש בו גם סיף ועינויים."

"אני לא מאמין שאתה זוכר את כל הסרט הזה בעל פה."

הספקנו להתווכח על השאלה אם זה הגיוני או לא ללמוד בעל פה סרטים שלמים לפני שהגענו למיון. לפחות הגשם פסק. חניתי, נכנסנו לפתוח לגבע תיק, ושלחתי לדורון הודעה. הנחתי שגם גבע שלח, אבל הוא תמיד הקפיד להיות משעשע וקליל. אני העדפתי, 'בכניסה למיון שלך, גבע חטף מכות, היד שלו נפוחה וכואבת. מנחש ששבר'.

קיבלתי בחזרה אגודל מורם, והתיישבנו לחכות.

היתרון היחיד במיון של רבנו גרשום הוא שמרוב שבילינו פה בשנים האחרונות, כל הצוות הכיר אותנו, וסיימנו את סיבוב פתיחת התיק, רישום מדדים וצילום לפני שדורון הגיע. אפילו הספקנו לקנות לו קפה גדול מהעגלה שעדיין היתה פתוחה.

"הקפה נחמד." הוא הימהם לעצמו בזמן שהסתכל על הצילום של גבע. "איך הצלחת לעשות את זה לעצמך?"

"לא עשיתי כלום." הכאב של גבע נחלש אחרי שקיבל מספיק משככי כאבים. מהיתרונות של הצלקת, משככי כאבים פעלו עליו כמו על רגילים.

דורון גילגל את עיניו והביט אלי, "מה הוא עשה?"

במקום לענות שלפתי את הסלולרי והראיתי לו. הדאגה הרגילה של דורון לאחיו הצעיר התמלאה בכעס. כשהסרטון הסתיים, הוא החזיר לי את הטלפון והביט בגבע. "אני לא מאמין שהם עשו לך את זה."

גבע משך בכתפו, וגל כאב מוחלש נשב ממנו אלי.

דורון העביר את ידיו על פניו. "אני מצטער שלא יכולתי להגיע היום."

גבע הניח את ידו על ידו של דורון, "בטח היית חוטף מכות גם, ואז עומר היה צריך לטפל בשנינו."

פלטתי צחוק קצר, "מקסימום למשוך את הכאב משניכם."

זה גרם לדורון לחייך מעט ולהיאנח. "טוב, קיבוע. אתה רוצה סמים טובים של מיון או שאתה מעדיף את הטיפול של מר גרינברג?"

גבע חייך אלי, מלא בחמימות. "אני קצת רוצה את הטיפול של מר גרינברג."

ליטפתי את זרועו, "מר גרינברג ישמח לעזור."

דורון כיחכח בגרונו, "כל הזוגות כאן מתבקשים להפסיק להיות חמודים ודביקים, כי יש בינינו כאלה שלא ראו את החברה שלהם מאז אתמול. תודה." הוא עצר, "בבקשה תגידו לי ששירן לא בדרך לכאן גם כן. היא אמרה לי שהיא נשארת לעבוד, אבל..."

נדתי בראשי, "היא נשארה בכנסת. עבודה לקראת ההצבעה בשבוע הבא. כל הח"כים שהיא צריכה נמצאים באיזו ועדה, והיא הולכת לנסות לתפוס אותם. אמרה מראש שהיא לא מצטרפת."

תחושת ההקלה שלו היתה כה סוחפת, ששמרתי מעט לעצמי. אזדקק לזה אחר כך. לפחות ידעתי למה לצפות. בפעם הראשונה שגבע נפצע הייתי כל כך מבועת, שבקושי הצלחתי למשוך ממנו את הכאב, והייתי צריך את ההנחיות של דורון כדי לעזור במקום סתם להיות עול.

היתרון הנוסף בלהיות מוכרים לצוות המיון הוא שלא הפריעו לדורון לטפל בגבע, אפילו שהמיון היה מוצף. קצת אחרי שהגענו התחילו לטפטף הפצועים האחרים, והרגשתי את הכוח נצבר בבניין. מזל שהיינו באגף המשופץ, עם פתחי פינוי מותאמים, כך שהכוח לא התרכז יותר מדי. אף אחד לא רצה ליצור באר כישוף בטעות.

"תמר גם לא באה." אמר גבע, בזמן שדורון חבש אותו, ואני התרכזתי בלעמעם את הכאב שלו.

"זה חדש."

גבע נשך את שפתו, והרגשתי את הכאב המתגבר שלו. הפעם לא בגלל ההתעסקות עם הזרוע השבורה. "היא... היא לא כל כך באה בזמן האחרון." הוא אמר.

"או בכלל." אמרתי, חצי לעצמי.

דורון העיף אלי מבט, והחוויתי בעיני לגבע. הוא הביט אל גבע.

"היא לא באה להפגנות, ובקושי באה למסיבות, ובאה אלינו רק פעם ב..." נאנח גבע, "אני נשמע קטנוני, נכון? 'החברה שלי לא רוצה לשחק איתי'?"

ליטפתי את זרועו. הוא נשמע אבוד.

"יכול להיות שעובר עליה משהו?" שאל דורון.

גבע משך בכתפיו, "לא משהו שהיא רוצה לדבר עליו איתי."

"אתה רוצה שאני אנסה לדבר איתה?"

"אני לא חושב שזה רעיון טוב." אמרתי. שניהם הביטו אלי, הפתעה זורמת מדורון, תחושת בגידה מגבע. כיחכחתי בגרוני. "אני חושב שהיא צריכה זמן, ומותר שתהיה לה פרטיות לגבי הרגשות שלה." ניסיתי לנסח את מה שרציתי להגיד, "אם עובר עליה משהו, והיא לא רוצה לדבר על זה אפילו עם גבע, אני לא חושב שצריך לחטט בזה."

השתתקתי.

גבע נשף לאט. "טוב." הוא אמר לבסוף.

"טוב." דורון הינהן, ושניהם נראו לרגע בדיוק אותו הדבר.

דורון סיים את החבישה, "אתה מוכן להימנע מהפגנות?" ואחרי שהוא הסתכל על הפנים של גבע, "לפחות לחודש הקרוב? בבקשה? עד שהיד שלך תחלים."

גבע הינהן, והרגשתי את השקר בתוכו. לפני ארבע שנים הייתי יכול למשוך את ההכרה שלו, להקיף את התחושה השונה ולשלוח לו חוסר שביעות רצון, והוא היה מבין מה אני מנסה להגיד. עכשיו הוא לא היה מסוגל להבחין בגוונים של רגשות, רק בקיום של רגש או בהיעדרו, ורק רגשות חזקים. הפסקתי לעמעם את הכאב, וגבע התנשף והסתכל אלי. החוויתי בראשי אל דורון.

"בסדר. כן. אני לא אעשה שום דבר מסוכן עד שהיד שלי תחלים." אמר גבע.

דורון הניח את ידו על כתפו של גבע, "תודה."

"תפסיק להיות כזה. קשה לי להתעצבן עליך כשאתה ככה."

דורון חייך ונעמד, "אני צריך לחזור. תודה שבאתם לבקר אותי." קיבלתי לחיצה קצרה על הכתף, ודורון הרים את ספל הקפה שכבר היה קר לגמרי, ויצא.

גבע הביט אלי. "אני לא..."

"חודש." אמרתי. "העולם לא יעלה בלהבות אם חודש אחד לא תלך לשום הפגנה."

"העולם כבר עולה בלהבות." מילמל גבע.

"אז לפחות תתמודד איתו עם יד בריאה." נעמדתי והושטתי את ידי לגבע. הוא נעמד והשאיר את כף ידו בידי. היכולת שלו להבחין בגוונים של רגש אולי נהרסה, אבל הוא עדיין היה מסוגל לחייך אלי, והמבט שלו עדיין גרם ללב שלי לפרפר. חייכתי חזרה.

"בוא." הוא משך את ידי, "יש מלא דברים שאפשר לעשות עם יד מגובסת."

צחקתי, ונסענו הביתה, וחיכיתי שהוא יירדם כדי להתקשר לאחותי.

בזמן ששיחת הווידיאו התחברה, תהיתי מה צריך לקרות ביני לבין יובל כדי שהיא תבין אותי כמו שדורון מבין את גבע. אבל יובל היתה אחותי הקטנה, ודורון היה האח הגדול. אולי הייתי צריך לתהות מה אני צריך לעשות כדי שיובל תסתכל עלי כמו שגבע מסתכל על אחיו.

אחרי הקרב לפני ארבע שנים יובל ורשף החליטו לנסוע חזרה לקונפדרציה, כדי שהילדה שלהם תיוולד על אדמה אמריקאית, עם אזרחות שלא צריך להילחם עבורה. הם היו אצל ההורים שלנו, כך שהם קיבלו עזרה, אבל הכרתי טוב מדי את העזרה הזאת, וכל שיחת וידאו איתם הוכיחה לי שאני צודק. העיניים של יובל נראו עייפות יותר, ורשף כל הזמן גלש לעברית כי הוא כעס מכדי להתבטא באנגלית. בהתחלה הם היו תקועים כי לא היו טיסות, ואז היה צו איסור יציאה למכשפים מהקונפדרציה, ואחרי שהילדה השנייה שלהם נולדה, הם כבר נשארו שם, ואני לא הכרתי אף אחת מהאחייניות שלי כמו שצריך.

האחיינית החדשה שלי חייכה בפה חסר שיניים ונופפה אלי בעידודה של יובל, בזמן שאחותה הגדולה, ירדן, גלשה לעוד סיפור על מה שקרה לה היום, כולל פירוט על משאית אדומה, בובת דובי וגביע גבינה ריק. בכל מה שקראתי על גידול ילדים נאמר שילדים דו־לשוניים מתחילים לדבר בגיל מאוחר מהרגיל, אבל לא נראה שהיא קראה את אותם הספרים כמוני.

רשף חיבק את יובל על הספה מולי. הם היו במרתף, מול הקיר שכשעוד גרתי אצל ההורים, הדבקתי עליו תמונות קטנות שהיו אמורות ליצור תמונה אחת גדולה של סוס, אבל בפועל יצרו תמונה אחת גדולה של משהו שנראה יותר כמו סופגנייה עם רגליים ארוכות.

"ואז המשאית אמרה בום טראח!" ירדן, האחיינית שלי, הדגימה באצבעות שמנמנות את הבום ואת הטראח, וצחקתי. היא אמרה את הטראח בעברית נטולת מבטא, ולרגע תהיתי איזה ספר רשף הקריא לה כדי שהיא תלמד את המילה הזאת. אני צריך לשלוח להם עוד ספרים, אפילו שגבע לא הפסיק לקטר שהעיצוב שלהם לא מספיק מעודן ושלאחייניות שלנו מגיע יותר.

יובל התעסקה לרגע בסלולרי שלה, ורגע אחרי שהיא הרימה את עיניה חזרה למסך, הסלולרי שלי ציפצף עם הודעה ממנה. 'אתה מתכוון לספר לי מה קורה או שנמשיך להיות חמודים בשביל הבנות?'

רציתי לכתוב לה הכול. על זה שדורון לא מצליח למצוא תקן לאחרי ההתמחות, וכולנו חשדנו שזה בגלל הקשר עם שירן ולא העזנו להגיד. על זה ששירן התחילה לקבל שוב מכתבי איום. על זה שתמר לא מצליחה להפעיל את הכוח שלה כמעט בכלל והורידו אותה למשרת ג'וניור. ובעיקר על גבע. היה לי כל כך הרבה מה להגיד על גבע. אבל לא יכולתי להכביד על אחותי הקטנה, ולכן רק כתבתי לה בחזרה, 'נמשיך להיות חמודים בשביל הבנות', והבטתי בעיניה כשהיא קראה את ההודעה שלי, ולמרות האוקיינוס בינינו ידעתי בדיוק איך היא מרגישה עכשיו. אפורה, פרומה, מתנודדת. ברקע רשף שיחק עם ירדן ואמר, "ואז הגיעה מפלצת הדגדוגים!" הוא הרים את ירדן באוויר, והיא צווחה מצחוק.

"תוריד אותה מיד!" גייסתי את הקול הנוזף ביותר שלי, מה שהגביר את הצחוק של ירדן. "אף מפלצת דגדוגים לא תפגע בירדן שלי! ואני אגיד לגננת שלא תרשה למפלצת להיכנס!"

משהו קפא בצד השני של האוקיינוס, ורשף הוריד את ירדן לאט לספה.

"אבל דוד עומר," היא אמרה, "אני לא הולכת לגן הרגיל יותר."

יכולתי להרגיש את לבי מתכווץ. היא רק בת שלוש. זה לא הוגן. זה לא הוגן.

"אל תדאג," אמרה ירדן, "יש לי גננת חדשה! גן חדש! עם המון לגו! וגם יש שם פינת הרכבה עם כל החלקים החסרים מכל הפאזלים, והגננת אמרה שמי שמוצא את החלקים יכול להרכיב לבד פאזל חדש, כי היא החביאה אותם ואנחנו צריכים למצוא אותם בעצמנו. זה כמו תחרות, אבל כולם יכולים לנצח בסוף!"

יובל רכנה אליה, חיבקה אותה ואמרה, "אני רוצה לדבר עם דוד עומר לבד, בסדר?"

רשף העיף מבט אל יובל, ורגע אחר כך הוא יצא עם האחיינית שלי מהחדר. המתנתי בזמן שיובל הרכיבה את האוזניות. היא לא רצתה שישמעו את התגובה שלי.

"כבר?" אמרתי כשהיה ברור שהיא מוכנה.

היא שאפה ואמרה, "התאונה שהיא תיארה? היא דיברה עליה לפני שבועיים. זה תיאור מדויק של משהו שקרה אתמול."

"עשיתם אבחון? זה סופי?" זו היתה שאלה טיפשית, וידעתי שהיא טיפשית ברגע שהיא יצאה מהפה שלי. אבל יובל לא נזפה בי. היא רק הינהנה.

"סופי, סגור, חתום, מתועד בארבעה העתקים." היא משכה באפה. "ירדן דמוסית."

דמוסית. רואת עתיד. האחיינית שלי רואת עתיד. כמו תמר. ידעתי יותר מדי טוב מה זה אומר. אנשים שרואים את כל האפשרויות פרושות בפניהם עד הרגע שהם מתים. מה שאומר שירדן שלי כבר רואה את המוות של עצמה. את המוות של ההורים שלה.

"אז בגלל זה היא מדברת כל כך טוב." אמרתי ושמעתי את השבר בקולי.

"אנחנו לא לגמרי בטוחים אם היא לומדת מעצמה בקווי זמן אחרים או..." יובל משכה באפה.

אחותי הקטנה בכתה, ולא יכולתי לחבק אותה. "זה יחסוך לכם הון בעתיד. היא תתקבל לכל אוניברסיטה שהיא תרצה."

יובל מחתה את עיניה.

"והיא בטוח תהיה בייביסיטרית נהדרת." הוספתי לפני שיובל תספיק להגיב. "תוכלו לצאת לדייטים בלי לדאוג."

הפעם השפתיים של יובל התעקלו בחצי־חיוך. "ותמיד היא תתריע לפני שייגמר הקורנפלקס."

"את רואה? חיים מושלמים! מה עוד אפשר לבקש?"

"אלכוהול." אמרה יובל.

"והרבה." הוספתי, ושנינו ויתרנו על העמדת הפנים. היא קברה את פניה בידיה, וכאב לי כל כך שלא הייתי שם, שלא יכולתי להיות לידה. הייתי דוחף אותה, מוודא שהכאב שלה יהיה אצלי ולא אצלה, ולא מחכה אפילו לאישור ממנה.

שמעתי את דלת חדר השינה נפתחת, וכשהרמתי את פני, גבע נכנס לסלון.

"חשבתי שאתה ישן." אמרתי.

"הייתי צמא."

הצלחתי לא להתכווץ, כי לפני הקרב הוא היה מתעורר כי היה מרגיש אותי, את הכאב שבתוכי. גבע הביט אלי והתיישב לידי, "הי יובל." הוא אמר למסך, נופף לה והסתובב אלי, "מה קרה?"

"ירדן. היא דמוסית."

הוא חיבק אותי. "אני רק רוצה להגיד שמאה אחוז מהחברות הכי טובות שלי הן דמוסיות."

הצלחתי לחייך אליו, יותר עבור יובל מאשר מכל סיבה אחרת. "מזה אנחנו חוששים. מי רוצה להיות חבר שלך?"

הוא מירפק אותי, ויובל פלטה צחוק קצר. "תשמור עליו, בסדר?"

"אני לא בטוח למי את מתכוונת." אמרתי.

"אני אוהבת אותך."

"עדיין לא בטוח למי את מתכוונת."

יובל צחקה שוב, הפעם באמת.

אחרי שנפרדנו גבע הידק את אחיזתו בי. הוא לא היה יכול להישזר בי, לרכך את הכאב שלי. אבל הוא כן היה יכול לחבק אותי, ואני יכולתי לשקוע בחיבוק שלו.

"אני לא מבין איך... היא כל כך..." התחלתי, שאפתי וניסיתי שוב, "באיזה גיל איבחנו אותך?"

"רשמית? שבע. אבל אמא שלי אומרת שכבר בגיל שנתיים היא הרגישה שמשהו שונה אצלי." הוא הביט אלי, "ואותך?"

"רשמית? חמש. עושים אבחון לכולם בכניסה לגן חובה אצלנו." נשפתי לאט. "אבל ירדן רק בת שלוש."

"הבדיקות השתפרו מאז שהיינו ילדים." אמר גבע.

"הם רוצים לזהות אותנו מוקדם יותר." לא הצלחתי לעקור את המרירות מקולי.

"הם יצליחו, כולל אבחון טרום־לידתי מדויק." גבע איגרף את כף ידו. "שמעת את מה ששירן סיפרה, לא?"

הינהנתי. שירן נלחמה בכל כוחה נגד הצעת חוק שנועדה לזהות ילדים כמונו עוד לפני הלידה, להפריד אותם מההורים ולהכניס אותם למוסדות בפיקוח המדינה.

החלפנו מבטים אומללים, עד שגבע נאנח.

"עומר." הוא נישק את לחיי, "בוא למיטה."

באתי.