תיכון בריישו 1: הבנים בתיכון בריישו

לכי מפה. תזיזי את הרגליים, צאי מהקפטריה המחורבנת ולכי להתמסטל.

תירגעי.

כן, זה מה שאני הולכת לעשות.

אני ממשיכה ללכת. אני כמעט חופשייה, כמעט עברתי מבעד לדלת וניצלתי מהצרות המיותרות שתמיד נופלות עליי. אבל מובן ששום דבר בחיי לא פשוט. ממש לפני שאני פוסעת את הצעד האחרון החוצה הכלבה מחליטה שהיא לא סיימה ופותחת עליי שוב את הפה.

"אולי אם לא היית כזאת זנזונת, האימא הזונה שלך לא הייתה זורקת אותך מהבית כי שכבת עם הגבר החדש שלה."

הצחוק סביבנו מתגבר עד שהוא נכרך סביב צווארי כמו הידיים של אימא בהתקף זעם. חונקת אותי עד שאני יוצאת מאיפוס.

אני עוצרת במקומי. הראייה שלי מתערפלת. מרוב זעם אני לא מצליחה לשמור על הארשת השלווה שרציתי להראות.

"זבל קרוואנים, כלבה."

עוד צחוק. ואז היא מגיעה, הדחיפה. למה הם תמיד דוחפים?

לפני שמישהו יעצור אותי, לא שזה מזיז למישהו, אני תופסת מגש מהשולחן הקרוב ביותר ובתנופה מהירה אחת, תנועה חזקה וסיבובית, מטיחה אותו בפרצופה. הפלסטיק האדום והזול נשבר ואני שומעת צרחות מכל עבר. דם זורם ממצחה של הכלבה בעלת הפה הגדול. היא מסתכלת עליי בזעזוע וצורחת. אני מחכה עד שהמבטים שלנו יצטלבו ובועטת ברגל הכיסא שלה.

אני רואה את הבהלה בעיניה כשהיא מתרסקת על הרצפה. אין לי זמן להימלט ואין לי לאן ללכת. אנשים צורחים, אבל אף אחד לא מעז להתקרב אליי. אחראית חדר האוכל קוראת לעזרה וכולם ממהרים אל הטינופת ששוכבת על הרצפה כי היא 'הקורבן'. נכון, אני הייתי הראשונה שהשתמשה בידיים, אבל היא התחילה, מה היא חשבה שיקרה?

אל תעשי לאחרים את מה שאת לא רוצה שיעשו לך. וכן, מה שאמרה לא היה שקר, אימא באמת זונה, מהסוג המלוכלך ביותר. זבל קרוואנים במיטבו, אני לא מכחישה, אבל שהיא לא תעז להגיד את זה. אין מצב שאתן לה לפגוע בכבודי מול כולם כמו שהיא עשתה ולהתחמק מעונש.

אני לא יודעת איך אימא עשתה את זה אחרי שנכשלה בכל דבר אחר, אבל היא הצליחה ללמד אותי דבר אחד – לשמור על כבודי בכל מחיר. מתברר שזה הדבר היחיד שנערה כמוני יכולה לשלוט בו, אז אל תעזו לזלזל בי.

"למשרד שלי! עכשיו!" צווח המנהל פולק.

הוא לא קורא לי בשמי ולא מסתכל בי, אבל למה שיעשה זאת? נתפסתי על חם, מחזיקה מגש שבור. יש להניח שהוא ידע שמדובר בי ברגע שמישהו קרא לעזרה, עוד לפני שהגיע לכאן.

אני זורקת את המגש על הרצפה והולכת אל המקום הקבוע שלי, כיסא העץ בעל המושב הסגול והקרוע, בדיוק מול שולחנו של המנהל. הוא הזהיר אותי ביום שני שזו ההזדמנות האחרונה שלי, אבל אתמול נתפסתי מעשנת מאחורי אולם ההתעמלות, היום יום חמישי ואני עדיין כאן. אולי הוא במצב רוח סלחני?

ארבעים וחמש דקות לאחר מכן אני מבינה שלא. הוא שועט פנימה ומתיישב בכבדות, נועץ בי מבט מבעד למשקפי החנון הקטנים שלו. יכול להיות שהכעס שלו קשור לעובדה שהנערה עם הפה הגדול שכנראה עדיין מדממת על הרצפה שבחדר האוכל היא אחייניתו.

טעות שלי.

עיניו מתכווצות כשהוא סוקר את חולצתי ההדוקה מדי ואת הג'ינס הקרוע. אני מחייכת אליו בלגלוג. אין שום דבר שהאיש הזה יכול להגיד או לעשות שיהיה גרוע יותר מכל יום אחר בחיים שלי.

אני נאחזת בשולי הכיסא ורוכנת לפנים. "תן לי את זה, מר פולק."

עיניו נפערות מעט הוא נועץ מבט בחזה שלי, לא מצליח לשלוט בעצמו. גברים. אין להם שום שליטה עצמית. הנה עוד משהו שלמדתי מאימא.

"ברור שאת לא רוצה להיות פה, מיס קָרְבֶר. בכל פעם שאני מזהיר אותך את מתפרעת פי שניים." אני מחייכת חיוך איטי. הוא מכחכח בגרונו ומפנה ממני את עיניו. "זה התיכון השלישי שלך בשמונה־עשר החודשים האחרונים, ובכל הכנות, יש לך מזל שנשארת פה עד עכשיו."

"אני... מר פולק?" אני נשענת לאחור. "אתה בטוח שאתה לא – "

"תפסיקי." הוא מביט בי ונאנח. "זה רציני. את עכשיו במרכז תשומת הלב של כל בית הספר. אני לא יכול להתעלם מזה."

אני מגלגלת את עיניי. "אז תמשיך כבר. לאן עכשיו?"

הוא נועץ בי את מבטו לרגע ואז משלב את ידיו ורוכן לפנים. "עשיתי שיחת טלפון." אני מסתכלת בעיניו. "העובדת הסוציאלית שלך – "

"אין לי עובדת סוציאלית."

"מתברר שיש לך. היא התקשרה אליי לפני כמה חודשים ו – "

"חודשים?"

"רייבן, תקשיבי – "

באותו רגע המזכירה מובילה פנימה גברת בעלת שיער כהה, במכנסיים מחויטים ובחולצה מכופתרת. היא מושיטה את ידה מעל לשולחן הכתיבה ולוחצת את ידו של המנהל. "מר פולק, אני מריה וגה."

"גברת וגה, אני מעריך את זה שהגעת מהר כל־כך." שניהם פונים אליי.

היא מברכת אותי ב'היי' מזויף ומסתכלת בי בעיניים בוחנות וסקרניות ובחיוך קפוץ. "אכפת לך אם נדבר קצת?"

אני לא טורחת לענות. לא חשוב מה אגיד או לא אגיד, מבחינתה אני כבר מתויגת.

"מר פולק ואני היינו בקשר בסמסטר האחרון. הוא יידע אותי במצב המשפחתי שלך ובבעיות שחווית בעבר ונכון לרגע זה אנחנו חושבים שעדיף שלא תהיי בטיפולה של אימך."

אני פולטת צחוק לפני שאני מצליחה לעצור. טיפולה של אימי, היא אומרת. תעשי לי טובה.

האישה מביטה בי לרגע ונאנחת. היא לא מנסה להעמיד פני אישה מתוקה ואכפתית. "תראי, הבנתי. לא מעניין אותך לשמוע מה אני רוצה להגיד. בסדר, אבל אנחנו מוציאים אותך מהבית. אקח אותך לאסוף את חפצייך ואז ניסע לבית החדש שלך. הוא קצת שונה ממה שאת מכירה, אבל הוא יהיה מקום בטוח עבורך."

"באמת? הם אופים עוגיות ומכסים אותך בשמיכה? או שזה התפקיד של האיש שמתגנב לחדרים של הילדות הקטנות בלילה?"

עיניה של האישה מתכווצות ומר פולק נאנח. "יש משהו שאת רוצה לספר לי, מיס קרבר?"

"שום דבר שיעניין אותך."

עיניה נמשכות אל הצלקת הקטנה שמתחת לעיני השמאלית. "תנסי אותי."

"מוותרת." אני קופצת על רגליי. "אחכה לך בחוץ."

"עדיף שתחכי פה אם את לא רוצה לפגוש את הוריי הנערה שהכית. הם מחכים מחוץ לדלת."

"את מתבלבלת אם את חושבת שאני שמה קצוץ." אני חולפת על פני האישה, יוצאת אל מחוץ למשרד ועוברת את הוריה האוהבים של הכלבה הקטנה. אני מסתכלת על הנערה ועל הוריה ומרגישה את מבטיהם עליי. שפת הגוף שלהם מציגה את מה שהם חושבים.

מלוכלכת. משומשת. חסרת ערך.

הם לא טועים.