תילחמי עליי 1: תראי לי את הדרך

ריינה

צללים של עלים הבזיקו על השמשה, נקטעים על ידי פסי אור השמש המעוורים שנשרפו מהשמיים, כשהמכונית שלי חלפה מתחת לחופת עצים כבדה, שם נסעתי בכביש הדו־נתיבי המתפתל.

ככל שהתקרבתי, ככה הלב שלי פעם חזק יותר בתוך חזי, והנשימה שלי נעשתה שטחית יותר. חיבקתי את ההגה והצצתי בשלט המהוה שלצד הכביש.

ברוכים הבאים לגינגהאם לייקס, אלבמה, מקום שבו הדשא באמת ירוק יותר, והאנשים נעימים יותר.

החרדה שרטה בציפורניים את העצבים שלי.

אחת־עשרה שנים, שנדמו כמו חיים שלמים, חלפו מאז שעזבתי את העיר הקטנה, שבקושי נחשבה ליותר מעיירה. הבטחתי לעצמי שלא אחזור לעולם.

והינה אני.

הלוואי שהייתי מפרה את ההבטחה הזאת מוקדם יותר. לא כשההרגשה היא כאילו כבר מאוחר מדי.

“כדור הארץ לריין.”

קפצתי, כשהקול רעם דרך רמקולי המכונית. יצאתי מדעתי. זה נראה מתאים. פקפקתי בשפיות שלי מאז שחתמתי על הקו המקווקו ההוא.

“את שם או שכבר איבדתי אותך בדרום העמוק?” שאלה מייסי. כמעט יכולתי לראות אותה מרימה גבה כהה לעומתי.

“את באמת נחושה לשבור את הלב העדין שלי, נכון?” היא המשיכה. “השארת אותי פה לדאוג לעצמי. אף נפש חיה לצאת איתה בשישי בלילה ואף אחת שתכין לי ארוחת בוקר מרפאת הנגאובר בבקרים של ימי שבת. זאת בדיחה. שלא תעזי ללכת עד הסוף עם העמדת הפנים שאני לא קיימת בכלל. חברות הכי טובות, זוכרת? אל תשכחי את זה או שאני אופיע שם עם מטרה אחת, לבעוט בתחת הרזה שלך. אה, וכדי לקחת בחזרה את הג’ינס השחורים שאני יודעת שגנבת. אני מחפשת אותם ביומיים האחרונים. אני בטוחה שהחבאת לך אותם בתחתית אחת הקופסאות האלה.”

“לא הייתי מעזה,” הצלחתי בקושי לעקוץ מבעד לסמיכות שציפתה את הגרון שלי. “הג’ינס האלה בטח נמצאים מתחת למיטה שלך בחדר המבולגן הזה. את גרועה יותר מילד בן שתים־עשרה.”

עשיתי כמיטב יכולתי כדי להחדיר חיוך לקול שלי, אבל היה בלתי אפשרי להסתיר את המעצור במילותיי, כשעברתי את הפנייה, והעיירה נכנסה לטווח הראייה שלי בעמק שמתחת.

גינגהאם לייקס.

אלוהים, היא הייתה יפהפייה.

העמק היה מרחב פרוש של ירוק. עשיר בעצים שופעים ופורחים. האגם העצום ששכן בבסיס רכס ההרים שממול נראה כמו לא יותר מאשר חיזיון מנצנץ במרחק, והנהר היה כל־כך שלו ורגוע כשעבר דרך מרכז העיר וחצה אותה לשני חצאים משתקפים.

המקום היה מלא בזיכרונות הכי טובים והכי גרועים.

באנשים הכי טובים ובאויבים הכי גרועים.

היה רק אדם אחד אי פעם שהיה יכול לשכנע אותי לחזור.

מתאים לסבתא שתעשה את זה בדרכים הכי ערמומיות שאפשר.

“תגידי לי שאין לך חרטות על כך שנהגת את כל הדרך לאורך המדינה? לגמרי לבד, אם לא אכפת לך שאני אומרת, כי סירבת לתת לי לבוא. את מתנהגת כאילו אני מטרד ולא עזרה. אני יכולה לסחוב בערך... חמש מאות קילו. אני די בטוחה שאני המובילה הכי טובה בהיסטוריה של המובילים.”

“אומרת הבחורה שחשבה שזה רעיון טוב לתת לקופסה מלאה זכוכיות להתגלגל במורד גרם מדרגות במקום לסחוב אותה למטה.”

מייסי גיחכה. “אל תקנאי. פשוט תוסיפי יצירתיות לרשימת היכולות שלי.”

“יוצרת אסונות, את מתכוונת.”

היא זייפה אנחה. “זה מאוד מעליב. אפילו הכנתי פיצה ולא העליתי את הדירה באש.”

“לא,” הקנטתי.

“באמת.”

צחוק שקט התגלגל חופשי, כשהכבדות הזו פעמה. “אני אתגעגע אלייך, מייס.”

באותו רגע סן פרנסיסקו נדמתה כבמרחק מיליון קילומטרים. גלקסיה מקבילה. באמת, זו הייתה פשוט מציאות אחרת מהמציאות שאליה התקדמתי.

שתיקה קודרת מילאה את החלל, ומייסי הנמיכה את קולה. “את בטוחה שזה באמת מה שאת רוצה? עזבת את העיר שאת אוהבת ודירה מדהימה במרכז העיר. התפטרת מעבודה שכל אחת מאיתנו תהרוג כדי לקבל. לעזאזל, היית בחצי הדרך לקידום בעסק. והכי גרוע, עזבת אותי.”

הלב שלי הצטמק, כשנלחמתי בדחף להסתובב ולחזור בחזרה לסן פרנסיסקו. לא הייתי אותה נערה שבורה שברחה מגינגהאם לייקס לפני אחת־עשרה שנה. הייתי חזקה, ואני בטח ובטח לא הייתי אחת שפורשת. “את יודעת למה אני חייבת לעשות את זה.”

“אני יודעת, ואני יודעת עד כמה זה בטח קשה לך.”

צער לחץ על רוחי. ההשלמה המוחלטת לנחישות, שריפדה אותי כמו פלדה. “זה קשה, אבל אני צריכה לעשות את זה בשבילה, כמעט כמו שאני צריכה לעשות את זה בשביל עצמי.”

“העיר הזאת לא תהיה אותו דבר בלעדייך, ריין.” בכל השנים שגרתי עם מייסי, ראיתי אותה בוכה רק פעם אחת. ידעתי שהיא מנסה להדחיק את זה. ועדיין, הצלילים הרכים שחלחלו דרך הקו, נגעו בי למרות מרחק הקילומטרים.

הנחתי יד על הפה וניסיתי להרחיק את סבך הרגשות שרטט והתנער בתוכי. “תבואי לבקר.”

היא פלטה צחוק רטוב. “בחיים לא. יש שם תנינים, כאילו. מבט אחד בכל המתיקות השופעת ומלאת הקימורים שלי, והם יזמינו את החברים שלהם לסעודה.”

רציתי להגיד לה שהייתי די שופעת כשברחתי מהמקום הזה. התנינים היו הדאגה האחרונה שלה. עצרתי את המילים, משאירה את כל חוסר הביטחון הישן הזה קבור במקום שאליו הוא שייך.

“את לא חושבת שאני שווה את הסיכון?” שאלתי במקום זה.

היא משכה באפה, ואני נשבעת שיכולתי לראות אותה מחייכת. “כן, ריין, את לגמרי שווה את זה.”

פיניתי את הרגש מגרוני, תוהה איך בדיוק אעשה את זה, כשהכביש התעקל בעוד פנייה חדה, והמהירות המותרת ירדה. “כדאי שאסיים. אני נכנסת לעיר.”

“בהצלחה, מותק. את עושה את זה בהליכה. אני רוצה שתדעי שאני גאה בך, למרות שאני אתגעגע אלייך בטירוף.”

“תודה, מייס,” אמרתי לה.

בהחלט הייתי זקוקה לזה.