תילחמי עליי 3: תובילי אותי הביתה

תמיד תהיתי למה אנשים מכניסים את עצמם לאסונות. למה הם מסכנים את הלב, כשהם יודעים שהוא יימחץ. למה הם הולכים אל הטבח כמו כבשים עיוורות וטיפשות.

מרצון.

מיהרתי לאורך המסדרון הקצר של הדירה שלי אל עבר הדפיקות על דלתי הקדמית. איכשהו ידעתי שזה בדיוק מה שאני עושה. ועדיין, לא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי לעצור את עצמי.

סערה חבטה בקירות, והחלונות רטטו מגרגור הרעם הנמוך.

הדלת שקשקה בסיבוב חדש של חבטות.

הדפיקות נדמו כמו שותפות לסערה – אלימות ועיקשות – ובכל זאת, ברורות כל־כך.

הלב שלי גאה לי בגרון עם כל נקישה על העץ. זה כאילו שפכו לי נוזל הצתה ישר לתוך הדם.

השעה הייתה קרוב לשתיים בבוקר.

מישהו שמופיע בשעה כזאת בלילה – ועוד באמצע מבול, לא פחות – אמור להפוך אותי לזהירה.

אם הייתי מחפשת בתוך עצמי, אני מניחה שחלק קטן ממני פחד, אבל רק משום שידעתי בביטחון מי נמצא בצד השני של הדלת.

הוא תמיד היה מסוכן.

מסוכן לשפיות שלי.

מסוכן ללב שלי.

ברור ששום דבר מזה לא היה משנה. נמשכתי אליו בכל מקרה.

קשורה.

לא יותר ממִנחה.

עליתי על קצות האצבעות כדי להציץ בעינית וינקתי נשימה כשראיתי את הפנים המעונות מפצירות בי בחזרה.

מהמם כל־כך בדרכו הנוקשה, המסותתת. רוח נשבה בקווצות הארוכות יותר של שערו הבלונדיני הכהה, וחולצתו הייתה ספוגה וצמודה לגופו הענק, כי הוא הלך את כל הדרך במבול אשר דפק על הגג.

פתחתי בזריזות את המנעול ומשכתי את הדלת.

צמרמורות הבזיקו.

גל הלם.

הכול חזר כשראיתי אותו.

“אוֹלי,” לחשתי, נפשי במהומה.

זה היה יום השנה להיעלמות של אחותו סידני.

זה היה לפני שלוש-עשרה שנה, וכל הזמן הזה הוא מעולם לא בא אליי. באותו ייאוש שבו אני צריכה אותו... באותו ייאוש שבו ידעתי שהוא צריך אותי... הוא מעולם לא בא.

הוא התנודד פנימה, כשבקבוק חצי ריק של וויסקי בידו, וטרק את הדלת בבעיטה מאחוריו.

הוא שמט את הבקבוק על הרצפה המכוסה שטיח, ולא היה זמן להרהר בחבטה העמומה לפני שהוא צעד לכיווני.

גופו עצום.

חיית אדם יפהפייה ומוצקה.

פסעתי צעד מבוהל לאחור, ינקתי אוויר שהנוכחות שלו גנבה. אנרגיה בהקה בחדר. הידיים הגדולות נורו ותפסו בפניי באותה שנייה שבה פיו תפס את פי.

שפתיים ולשון וחום צורב.

נשיקות אלכוהול.

הראש שלי הסתחרר, וצורך בעבע על עורי.

הוא נהם בסבל ושחרר את המילים בין ההתפרעויות המטורפות של פיו. “אני צריך אותך, ניקי. צריך אותך כמו שלא הייתי צריך שום דבר כל החיים שלי. קחי את זה ממני. פאק... בבקשה, קחי את זה ממני.”

אם הייתי יכולה, הייתי לוקחת.

זה היה הדבר היחיד שרציתי לעשות.

“אוֹלי.” השם שלו היה צער.

אהבה.

חרטה.

“גם אני צריכה אותך. תמיד הייתי צריכה אותך,” אמרתי לו, והווידוי פגע באוויר שבינינו בעוצמה של פצצה. מתפוצצת בדירה הזעירה שלי. “למה חיכית כל־כך הרבה זמן?”

זו שאלה שגרמה לו לאסוף אותי אל הכוח המדהים של זרועותיו.

הוא נישק אותי כשנשא אותי את מעט הצעדים במסדרון. הוא נישק אותי כשהשכיב אותי על המיטה שלי. והוא נישק אותי כשמלמל, “את כל מה שאי פעם חלמתי שאני אוכל להשיג.”

תשוקה פרחה בגופי.

פריחה מלאה.

מחייבת כל־כך, עד שהיא הפכה למקצב משל עצמה, רעם בוורידים שלי שהתגלגל רועש כמו הסערה שהשתוללה מעלינו.

החלק הכי מפחיד היה הדרך שבה הלב שלי שר מרוב תקווה לזה.

כי תמיד הייתי שייכת לאוליבר פרסטון.

הבעיה הייתה שהוא מעולם לא היה שייך לי במלואו.

הייתי הבעלים של מבטיו. של ההגנה שלו. של החרטה שלו.

אבל הוא מעולם לא הרשה לי לתפוס שליטה על הנשמה השבורה שלו.

ידעתי את זה, כשהוא קרע את הבגדים מגופי והתעסק בחגורה שלו.

ידעתי את זה, כשהמכנסיים והתחתונים שלו נחתו על הרצפה.

ידעתי את זה הכי הרבה, כשהוא תקע את עצמו בין ירכיי, וגופו פגש בגופי.

השתנקתי, והוא קילל, ולרגע אחד היינו רק שנינו. לרגע אחד לא היינו עוד קורבן של היום הנורא-הנורא ההוא.

הוא החזיק אותי ונע בתוכי. איתי. הוא התנשף ונגע ולחש, “את לוקחת את זה ממני. את לוקחת את זה ממני. ההרגשה שלך כל־כך טובה. כל־כך טובה.”

הזיונים שלו היו עמוקים.

רכושניים.

ואיכשהו, עדינים בצורה מכאיבה.

דמעות מילאו לי את העיניים, כשהוא הצמיד את המצח שלו לשלי, ווידוי צנח מהפה שלו באנחה נמוכה, “אני מתגעגע אליה. אני כל־כך מתגעגע אליה. מתי זה יפסיק? מתי ההרגשה הזאת תיעלם?”

נצמדתי אליו.

נתתי לו את הגוף שלי.

אם הייתי יכולה, הייתי נותנת לו הכול.

אבל אני מניחה שאולי ידעתי טוב יותר מזה, כשהגוף שלו נמתח, והוא נהם כשגמר רגע אחד אחריי, בעוד שהוא מושך את התענוג שלי בצורה מושלמת.

ידעתי טוב יותר מזה, כשהוא צנח על המיטה ועטף אותי בזרועותיו השריריות, המכוסות בדיו מדכא.

ידעתי את זה, כשנפלתי לשינה חסרת חלומות.

כשהתעוררתי בבוקר, והוא נעלם, קלטתי שידעתי את זה כל הזמן.